"כוחו של הכלב״. כשגבריות רעילה באמת מרעילה

דיברתי על ״כוחו של הכלב״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

חוט דק וקצר מחבר בין ״כוחו של הכלב״, סרטה החדש של הבמאית ג׳יין קמפיון, ובין ״הפסנתר״, סרטה מ-1993 שהפך אותה לאחת הבמאיות הטובות והמהוללות בכל הזמנים. עם ״הפסנתר״ הפכה קמפיון לבמאית הראשונה שזכתה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ולאשה השניה שהיתה מועמדת לאוסקר על בימוי. היא זכתה על הסרט באוסקר לתסריט מקורי. ומעבר לפרסים ולתארים, ״הפסנתר״ נותר אחד הסרטים היפים והמרגשים של דורנו, עם הופעות המשחק הכבירות של הולי האנטר, אנה פאקווין (שזכו שתיהן באוסקר) והארווי קייטל והפסקול הבלתי נשכח של מייקל ניימן. בסקר של הבי.בי.סי לפני שנתיים, ״הפסנתר״ נבחר לסרט הטוב ביותר שבוים על ידי אשה.

כעת, 28 שנה אחר, עם ״כוחו של הכלב״ היא חוזרת לבקר כמה מהנושאים והמוטיבים בהם עסקה בסרט ההוא. אפילו פסנתר יש בו, ככלי נגינה של אשה, והקשר הרגשי שהמוזיקה יוצרת עם גבר המחזר אחריה. ״כוחו של הכלב״, שעולה השבוע בבתי הקולנוע בארץ ויוקרן בנטפליקס החל מ-1 בדצמבר, הוא סרט הקאמבק של קמפיון בת ה-67, שלא ביימה לקולנוע מאז ״כוכב בהיר״ ב-2009. את רוב העשור הקודם היא הקדישה לכתיבה ובימוי שתי העונות לסדרה שיצרה, ״קצה האגם״. על ״כוחו של הכלב״ היא קיבלה את פרס הבימוי בפסטיבל ונציה השנה, וגם באוסקרים היא עשויה לזכות סוף סוף בפרס הזה.

רבים טועים לחשוב שקמפיון היא במאית אוסטרלית. קרוב, אבל לא בדיוק: היא ניו זילנדית. היא נולדה וגדלה בוולינגטון, משם עברה לאנגליה כסטודנטית לאמנות ומשם עברה לאוסטרליה, בה למדה קולנוע, ביימה את סרטיה הראשונים והקימה משפחה. אולי לכן אחד המוטיבים החוזרים בסרטיה הוא זה של אשה שעוזבת את ביתה ומגיעה למקום שזר לה – הסקוטית שמגיעה לחופי ניו זילנד ב״הפסנתר״, האמריקאית שעוברת לאיטליה ומשם לאנגליה ב״דיוקנה של גברת״, האוסטרלית שנוסעת להודו ב״עד שייצא עשן״, הניו זילנדית שחיה באוסטרליה וחוזרת למולדתה ב״קצה האגם״, ועכשיו ב״כוחו של הכלב״ קירסטן דאנסט מגלמת אשה שעוזבת את העיירה שלה ואת המסעדה שהקימה, כדי לעבור לגור בחווה עם הגבר שלו זה עתה נישאה. כל הסרטים האלה עוסקים באשה שיוצאת מאיזור הנוחות שלה וצריכה להתמודד עם חברה חדשה, חוקים חדשים ומשברי אישיות וזוגיות.

קמפיון מתעניינת בגבריות בדיוק כפי שהוא מתעניינת בנשיות. כמו איידה, גיבורת ״הפסנתר״, ואיזבל, גיבורת ״דיוקנה של גברת״, כך גם רוז, גיבורת ״כוחו של הכלב״, לכודה בין שני גברים המייצגים שני סוגי גבריות – הגבר העדין, זה שרואה אותה, את רגשותיה וצרכיה, ומולו, הגבר האטום, שמתייחס אליה באגרסיביות רגשית ומילולית. רוב סרטיה של קמפיון מתרחשים בסוף המאה ה-19, ו״כוחו של הכלב״, כבר מזנק קדימה אל המאה ה-20 ומתרחש במונטנה של 1925. ניו זילנד מגלמת את מונטנה.

מאפיין נוסף שחוזר בסרטיה של קמפיון – לבד מהעובדה שהם תמיד מרהיבים ויזואלית – הוא היסוד הספרותי שנמצא בבסיס כל אחד מהם. קמפיון היא במאית אינטליגנטית שיודעת לעצב ולמסגר דרמה, אבל להוסיף לה מימד פואטי ומיתי על ידי שימוש בחומרי גלם מהכתובים. ב״מלאך אצל שולחני״ היא עוסקת בסופרת ג׳נט פריים, ב״דיוקנה של גברת״ היא מעבדת ספר של הנרי ג׳יימס, ״כוכב זוהר״ מבוסס על דמותו של המשורר ג׳ון קיטס, ו״אהבה חותכת״ מאזכר בתוכו את וירג׳יניה וולף. במקרה של ״כוחו של הכלב״ קמפיון נעזרת בכוחו של ספר תהלים.

אין כלב ב״כוחו של הכלב״ (כלומר, יש אבל הוא זניח לעלילה). שמו המקורי של הסרט הוא ״The Power of the Dog״ שלקוח מהתרגום לאנגלית לפסוק כ״א במזמור תהלים כ״ב: "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי״ (אם לתרגם את הפסוק לעברית נטפליקסית אז הוא הולך ככה: ״אלוקים, הצל את נפשי מהחרב, ומכוחו של הכלב״). פרשנים רואים ב״כלב״ דימוי למלכים ששיעבדו את ישראל לאורך הדורות, ויש כאלה שמפרשים את הכלב כהתייחסות של דוד המלך לדואג האדומי (דואג = dog). בכל מקרה, זה מישהו שעלינו לחשוש מפניו. על פי המסורת היהודית המזמור הזה, שכתב דוד המלך ושנפתח במילים ״אלי אלי, למה עזבתני״, נאמר על ידי אסתר המלכה כתפילה לפני שנכנסה לבקש מאחשוורוש לבטל את גזירת המן. ואילו על פי המסורת הנוצרית, ישו אמר את הפסוקים האלה כשהיה על הצלב, וביקש להבין למה מגיע לו הגורל הזה. כל אחת מהאופציות האלה מיד חושפות ב״כוחו של הכלב״ זרמים תיאולוגיים ומיתיים תת קרקעים, שמרתק לעקוב אחריהם ולתהות במהלך הצפייה: מי כאן זה ישו? מי כאן אסתר? ואיך סיפורם של שני האחים מתחבר לסיפור קין והבל או יעקב ועשו (שנרמז) ורמוס ורומולוס (שמוזכרים מפורשות)?

קמפיון יוצרת מלודרמות אפלות, לרוב טראגיות, על נשים וגברים ומאבקי הכוח ביניהם, על הזכות לחיות חיים של עצמאות והגשמה עצמית, ולהשתחרר מרודנות ואלימות. אבל זה אף פעם לא מאבק יחיד ונפרד. מאבקה של האשה להשתחרר מבעלה ב״הפסנתר״ לא שונה ממאבקם של המאורים, ילידי ניו זילנד, להשתחרר מאותו שיעבוד. וב״כוחו של הכלב״, ההתמודדות של האשה על מקומה ושפיותה, אינה נפרדת ממצוקתו של הנער הנשי הלהטב״י והחופש שלו לחיות את חייו ללא דיכוי והדחקה. אלה הדמויות שמייצגות חברה מוחלשת, ושמקוות להשיג רגע קט של גאולה, לפני שיהיה להן מאוחר מדי.

*****

ב״כוחו של הכלב״ בנדיקט קאמברבאץ׳ מגלם את דמותו של פיל ברבנק, חוואי ורועה בקר במונטנה ב-1925, שיוצא עם אחיו (ג׳סי פלמונס) למסע העברת הבקר השנתית שלהם. האח עדין ומהוסס ואילו פיל הוא בהמת אדם, איש בוטה וגס רוח שמטיל אימה על כל מי שחוצה את קו הראייה שלו. בשפת הדיבור העכשווית קוראים לתכונה הזאת ״גבריות רעילה״, אבל במערבונים של פעם, היתה לדמויות כאלה הגדרה אחרת: הנבל. במערכה הראשונה של הסרט ג׳יין קמפיון והצלמת ארי וגנר עושות מערבון אמריקאי שצולם בניו זילנד עם שחקן בריטי, ומשתמשות באיקונוגרפיה של המערבונים הקלאסיים – המרחבים, ההרים, העדרים, הגברים. זה העולם שלהם. אלא שלהבדיל מהמערבונים ההוליוודיים של ימי קדם התהיה בפתיחת הסרט היא: איך המנוול הזה הוא גיבור הסרט, ומי יהיה האקדוחן שילמד אותו לקח?

אבל בעולמה החכם ורב הרגישות של קמפיון, אף דמות היא כפי שהיא נראית במבט ראשון, לכולם יש מימדים פנימיים עמוקים שילכו וייחשפו. בסצינה שממחישה את חוכמתה של קמפיון כבמאית, יושב פיל ברבנק הנורא על מיטתו, כשמעבר לקיר בחדר הסמוך הוא שומע את אחיו ואת אשתו הטרייה, שבהם אהב לרדות ולגעור עד לפני כמה רגעים. בתקריב הראשון שלו בסרט אנחנו זוכים להציץ לתוך נפשו של פיל ולקלוט ללא מילים את עולם הבדידות המצולק שהפך אותו לטרוריסט שהוא, כמעין פיצוי על חיים של הדחקה והחמצה. וכך, סצינה אחרי סצינה, מערכה אחרי מערכה, באיטיות שמבקשת מאיתנו לבחון את הנוף הגיאוגרפי והאנושי, אנחנו מגלים עוד מימד בתוך סיפורן של הדמויות, שבהדרגה מתגלות לא כפי שהן נידמו לנו בתחילה. וכך גם הסרט כולו: ״כוחו של הכלב״ נדמה בתחילה כמו מערבון גברי קלאסי טיפוסי, אבל כמו כל סרטיה של קמפיון, הוא הולך ומתהפך באיטיות ובדרך ממציא מחדש את הז׳אנר.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 18.11.2021)

ציוץ