"אל תסתכלו למעלה״. השמים נופלים! השמים נופלים!

דיברתי על ״אל תסתכלו למעלה״ בחצי השני של פודקאסט הקולנוע ״סינמסקופ ברדיו הקצה״ (החל מדקה 42:00). האזינו בספוטיפיי או כאן

מדובר, כמובן, במשל. ״אל תסתכלו למעלה״, סרטו של אדם מקיי (זוכה האוסקר על ״מכונת הכסף״), אף פעם לא אומר את המילים ״משבר האקלים״, אבל אין ספק שהוא מתכוון אליהן. במקום זאת הסרט עוסק בכוכב שביט, ובשני אסטרונומים שמגלים שאבן ענקית עומדת ליפול מהשמים ולהחריב את כדור הארץ, אבל אף אחד לא מוכן להקשיב להם. התסריט נכתב לפני הקורונה, וההפקה, שהיתה אמוקה להתחיל באפריל 2020, נדחתה לנובמבר בגלל המגיפה והסגרים. ובזמן הזה הצוות גילה שכל פעם שמישהו בטלוויזיה מעדיף להתעלם ממה שאומרים הרופאים והמדענים ומעדיף לעשות למציאות ולמדע ספין פוליטי, זה מתחיל להישמע כמו דפים מהתסריט שהם היו אמורים להתחיל לצלם. אז ״אל תסתכלו למעלה״ הוא גם משל על הקורונה, שניבא את בואה. ואולי זה סתם סרט על מטאור בדרכו לכדור הארץ, ועל הנשיאה שתהפוך אותו לעדיפות רק אם זה יעזור לסקרים שלה, ולתקשורת שלעולם לא תטרח לדבר על האסון המתקרב באופן רציני, או על איש העסקים שדווקא חושב שמדובר באירוע עם פוטנציאל רווח משמעותי עבורו, ועל האנשים שיתעלמו מהממצאים ושמעדיפים לעשות המחקר של עצמם, ושלא יקשיבו לתחזית של שני אסטרונומים מאוניברסיטה לא יוקרתית. אבל כוכב השביט בשמיים? הוא אמיתי לחלוטין, והוא בדרך הנה.

״אל תסתכלו למעלה״ – הפקת הענק גדושת הכוכבים של נטפליקס שמוצגת כעת בבתי הקולנוע – הוא לא הסרט הראשון שהופך את סוף העולם לבדיחה שחורה. קשה להתחמק מכך שמקיי מנסה ליצור את ה״דוקטור סטריינג׳לאב״ של דורנו. ב-1964 סטנלי קובריק הפך את המלחמה הקרה ואת המתיחות האטומית בין ברית המועצות וארצות הברית לקומדיה שחורה גאונית, עם פיטר סלרס בתפקיד משולש, שמראה איך הטירוף בחדר המצב של הבית הלבן, שמתנהג יותר כמו גן ילדים, ואיך השיגעון של קציני הצבא האמריקאים, עשויים להביא את העולם לשואה גרעינית. דמותו של דוקטור סטריינג׳לאב בסרט על שמו, היא של מדען נאצי לשעבר, שדווקא מוצא עניין גדול שהכדחתו של רוב המין האנושי, והתחלת האנושות מחדש. מאז, הצירוף הזה ״דוקטור סטריינג׳לאב״ מוענק לכל יועץ בכיר המקורב לשלטון שנראה שיש לו איטרס במלחמה, גם אם על חשבון חיי אדם רבים. בסרטו של מקיי, הדוקטור סטריינג׳לאב שלו הוא מיליארד היי-טק על הספקטרום האספרגרי, שמשיק מכשיר סלולרי חדש, ומעוניין להשתלט על מוח האנושות. מין שילוב של סטיב ג׳ובס, אילון מאסק וג׳ף בזוס, ומי שדלתה של הנשיאה פתוחה בפניו, בהיותו תורם בכיר. והוא דווקא לא רוצה למהר לנטרל את סכנת ההשמדה העולמית. (את הדמות הזאת מגלם מארק ריילאנס, שהופיע בכמה מסרטיו האחרונים של ספילברג, כולל אוסקר על ״גשר המרגלים״. בסצינה אחרת מופיע ציטוט מתוך ״להציל את טוראי רייאן״ צירוף מקרים מקסים בסרט שיוצא למסכים באותו יום יחד עם סרטו החדש של ספילברג, ״סיפור הפרברים״).

ב-1996 טים ברטון ביים את ״הפלישה ממאדים״ עם כוונות סאטיריות דומות: איך מוקדי הכוח וההשפעה – ובעיקר הפוליטיקה והתקשורת – מפסיקים לתפקד ברגע שיש מצב חירום שמסכן את עתידו של כוכב הלכת כולו. בקומדיות השחורות האלה, שבהן כולם הופכים לקרחקטורה, נחשפת המציאות המדאיגה שמנגנוני השליטה והפיקוח שאמורים להגן על העולם, מונעים גם הם, בסופו של דבר, על ידי אינטרסים אישיים קטנוניים, ולא מתוך דאגה כנה לרווחתם האזרחים.

אם הרעיון הזה, על כוכב שביט שדוהר לכיוון כדור הארץ עם פוטנציאל הרס עצום, נשמע מוכר, זה כי ב-1998 יצאו שני סרטים בדיוק בנושא הזה. סרטו החדש של מקיי נראה לרגעים כמו רימייק קומי ל״פגיעה קטלנית״, המספר סיפור כמעט זהה, אבל ברצינות תהומית. נקודה למחשבה: את נשיא ארה״ב ב״פגיעה קטלנית״ גילם מורגן פרימן, עשר שנים לפני שאמריקה בחרה נשיא שחור. ב״אל תסתכלו למעלה״ מריל סטריפ מגלמת את נשיאת ארצות הברית, שממנה את בנה הלא–יוצלח (ג׳ונה היל) לראש צוות הבית הלבן. האם גם כאן הנבואה תחזור ולארה״ב תהיה נשיאה נבחרת תוך עשר שנים? ואם כן, האם היא תהיה מעין טראמפ–אשה, כפי שמקיי מציע בסרטו – נשיאה אנוכית, שדואגת לתורמיה ולא לאזרחיה, ושמפצירה בתומכיה להתעלם מנתוני המדענים ופשוט לא להסתכל למעלה. כי אם לא רואים את כוכב השביט, הוא פשוט לא שם.

לצד ״פגיעה קטלנית״ יצא ב-1998 גם ״ארמגדון״ של מייקל ביי, שגם בו כדור הארץ היה תחת איום מטאור ענק. ולצד ״הפלישה ממאדים״ יצא ״היום השלישי״ של רולנד אמריש, שעסק גם הוא בפלישה גלובלית של חיזרים. אלה היו שנות התשעים, שבהם נדמה שהקולנוע מנסה להחריב את העולם, ובייחוד את סימני ההיכר התיירותיים. מגדל אייפל נהרס ב״ארמגדון״, האמפייר סטייט בילדינג קרס ב״היום השלישי״, רוב ניו יורק נחרבה ב״פגיעה קטלנית״, הר ראשמור עבר מייקאובר ב״הפלישה ממאדים״, ובכולם הושמד הבית הלבן. סרטי האסונות האלה – שלעיתים נראו כיצירות שנתנו השראה לטרוריסטים של 11/9, שלוש עד חמש שנים אחר כך – חיפשו הירואיזם הוליוודי קלאסי, הקאובואים שיקריבו את חייהם להצלת העולם, אבל עסקו כולם בתחושה הפסימית שלעולם הזה לא נשאר עוד הרבה זמן לשרוד. באותה תקופה איש לא ראה בסרטים האלה משל לקטסטרופה אקלימית, אלא למין תחושה פוסט–מודרנית צינית של יאוש כללי ותחושת חוסר תוחלת, שהעולם הזה מיצה את עצמו. מי שביטא את התחושה הזאת באופן המעיק ביותר היה לארס פון טרייר ב״מלנכוליה״ (2011), בו כוכב לכת פוגע בכדור הארץ כסוג של התאבדות המונית של עולם השרוי בדיכאון, או פינאלה עולמי בקנה מידה תנ״כי (בדומה ל"When Worlds Collide", סרט האסונות מ-1951 שהיווה השראה ללא מעט מהסרטים המוזכרים כאן).

בהשוואה לסרטי האסונות של שנות התשעים, ״אל תסתכלו למעלה״ מעט נבון יותר, כי הוא מציג את האסון כמאורע שלא מחויב לקרות, אם מנגנוני הפיקוח היו מתפקדים. מקיי – שעסק בכלכלה ב״מכונת הכסף״ ובבית הלבן ב״סגן הנשיא״ – הפך למומחה בתיאור ההשחתה של מוקדי כוח שמפקירים את המשמרת שלהם. ואולי לכן, להבדיל מפנטזיות ההרס של שנות התשעים, הסרט שלו מצליח להיות מצחיק יותר, אבל גם מפחיד הרבה יותר.

*******

אדם מקיי יצר סרט מצחיק ומהנה (מאוד מצחיק ומאוד מהנה) על נושא שלא ייתן לכם לישון אחרי שתצאו מאולם הקולנוע, והוא קיבץ אליו את כוכבי הקולנוע הגדולים ביותר בעולם (כל אלה שלא הגיעו ל״הכרוניקה הצרפתית״ הגיעו ל״אל תסתכלו למעלה״, חוץ מטימותי שאלאמה, שבא גם לזה וגם לזה, עדות למעמדו הנוכחי כשחקן שיכול לעשות הכל). אבל כוחו של מקיי מתגלה גם כחולשתו. היכולת שלו לקבץ כוכבים ותקציבים (תודה לנטפליקס וכיסיה העמוקים) הופכת את ״אל תסתכלו למעלה״ למפלצת שנמשכת כמעט שעתיים וחצי. מקיי, בוגר צוות הכותבים של ״סאטרדיי נייט לייב״ (שם פגש את וויל פרל, איתו הוא השיק מערכת יחסים מקצועית ועסקית מצליחה מאוד עד לאחרונה), כתב תסריט שהוא ביסודו מערכון סאטירי על התקשורת והפוליטיקה, שאפשר היה לכנס למערכון בן חמש דקות (או שני מערכונים: אחד באולפן הטלוויזיה ואחד בבית הלבן). ״דוקטור סטריינג׳לאב״ של קובריק, מושא ההשראה הברור של מקיי, נמשך 94 דקות מושלמות. 51 הדקות העודפות של ״אל תסתכלו למעלה״ מקטינות את הסרט ולא מגדילות: הן מדללות את כמות הבדיחות פר דקה, וחושפות לא מעט נקודות תורפה תסריטאיות לגבי העולם שמקיי מנסה לברוא ולהרוס. צמצום משמעותי של אורך הסרט היה עוזר לאחיזת העיניים והיה עשוי להפוך את ״אל תסתכלו למעלה״ לאחת הסאטירות הגדולות של הוליווד הנוכחית. ב-145 דקות אנחנו מקבלים סרט מהנה ומושקע, שמזכיר שכל המוסיף גורע. אבל הסצינות שאחרי הקרדיטים מצחיקות.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 13.12.2021)

ציוץ