״יד האלוהים״. אוכל, סקס וכדורגל

אין עוד במאי איטלקי עכשווי כמו פאולו סורנטינו, שכל סרט חדש שלו הוא חגיגה של צבע, מוזיקה וחושניות. למראה סרטיו, אי אפשר שלא להצטער שהוא לא האיש שקיבל את המשימה לביים את ״בית גוצ׳י״, כי אם יש מישהו שהיה יודע לייצג יפה את הליבידו והטירוף האיטלקי – עם בכחנליית הסקס–אוכל–סטייל–מוות – זה הוא. הוא היה הופך את ״בית גוצ׳י״ לחזיז ורעם של צבע ותשוקה, ולא לצנים הדהוי והיבש שיצא מתחת לידיו של הבמאי הבריטי הצונן שחתום עליו. ואכן, סרטו החדש של סורנטינו מתרחש באמצע שנות השמונים, ממש במקביל לעלילת ״בית גוצ׳י״ ויש אפילו כמה רגעים דומים בשניהם, מבחינת רוח התקופה וגינוניה. אבל איזו סערה של קולנוע הוא ״יד האלוהים״, שנבחר להיות נציג איטליה לאוסקר השנה (סורנטינו כבר זכה באוסקר הזר על ״יפה לנצח״). הסרט מציג כרגע בבתי הקולנוע בארץ ויעלה בהמשך החודש לנטפליקס.

אם ״יפה לנצח״ היה ה״לה דולצ׳ה ויטה״ של סורנטינו, ״נעורים״ היה ה״שמונה וחצי״, אז ״יד האלוהים״ היא ה״זכרונות״ שלו. כמעט כל סרט בפילמוגרפיה שלו מתחבר לאחד מסרטיו של פדריקו פליני, שהוא הבמאי שהכי השפיע עליו. למראה ״יד האלוהים״, נדמה שפליני היה הבמאי שהשפיע על נאפולי כולה, וכולם בשנות השמונים חיפשו אותו, רצו להשתתף בסרטיו והרגישו שהחיים שלהם סהרוריים וסוריאליסטיים כמו חלום מתוך סרט של פליני. באחת הסצינות ב״יד האלוהים״ נתקל הגיבור בסט צילומים קולנועי ומיד שואל האם מדובר בסרט של פליני, התשובה שלילית, אבל הרגע הקטן הזה מיד מזכיר רגע דומה ב״אהבנו כל כך״ של אטורה סקולה, ששם הגיבורים דווקא כן נתקלים בסט של פליני (ומיד הציף אותי בזכרונות משלי על היום ההוא שבו נתקלתי כילד בשנות השבעים בסט סרטו של אורי זהר בראשון לציון – כן הטרילוגיה התל אביבית צולמה בראשון).

אחרי שעסק בסרטיו הקודמים בשחיתות האיטלקית והציג, בסרטים כמו ״האלוהי״ ו״לורו״, את הפוליטיקה שם כפארסה אופראית, ״יד האלוהים״ הוא סרט אישי ואוטוביוגרפי, המבוסס על זכרונותיו של הבמאי מנעוריו הנאפוליטנים (כמה מרתק ששני הבמאים הגדולים ביותר כרגע באיטליה, סורנטינו ומתיאו גארונה, מגיעים שניהם מנאפולי, ושניהם מייצגים את העיר בסרטיהם באופן שונה לחלוטין, כמעט הפוך).

בהנחה שסורנטינו מציג סצינות שאכן קרו לו או לבני משפחתו כשהיה נער באמצע שנות השמונים, הרי שהסרט הזה הוא כמו ריצוף גנטי של כל ההשראות, המוטיבים והרגעים שכיכבו בסרטיו הקודמים, ואיך כולם מתקשרים למשהו שהוא ראה בנעוריו. ובעיקר, הזכרונות האלה מסבירים את האווירה הים תיכונית המשוחררת מינית, משולחת לשון והמתובלת בוולגריות נטולת אפולוגטיקה, שעוטפת את כל סרטיו. אווירה של שמחת חיים, אהבה למוזיקה ונטייה לנהנתנות, שאינה קשורה למעמד סוציו–אקונומי, אלא פשוט לרצון לאומי לאכול טוב, לשתות טוב, לקלל כהוגן ולצחוק בלי סוף, גם כשהחיים עצמם דפוקים, עצובים ומפתיעים לרעה.

במרכז הסרט ניצב נער – הגיבור הפסיבי שבעיקר מתבונן בכל ההמולה המשפתית שסביבו: שני הוריו מאוהבים אבל סובלים זה מזו, בדחנים כפייתיים, האחד הוא מעין ליצן (טוני סרבילו, השחקן הקבוע של סורנטינו), השניה היא להטוטנית חובבת, והמשפחה הזאת היא כמו קרקס נודד על וספה, שחיה בין מפגשים משפחתיים ובין משחקי כדורגל. כי הצירוף ״יד האלוהים״ רומז לכך שיש להשגחה ולגורל השפעה טראגית על חיי הגיבור, אבל הוא בעיקר מרמז על כך שבנאפולי הקתולית של אמצע שנות השמונים היה רק אלוהים אחד וקראו לו דייגו מראדונה, הרכש של קבוצת הכדורגל המקומית, שמעריציה ראו בגול שמראדונה הבקיע בעזרת היד שלו לא פחות מהתגלות ניסית. הכדורגל והאוכל הם מקורות השמחה של המשפחה הקולנית הזאת, אבל סורנטינו מייצר בסרט קו קיפול סימטרי, תזהו אותו בקלות כי הוא בדיוק באמצע, שהוא ללא ספק סיבת קיומו של הסרט כולו, וכנראה המנוע הרגשי והאישי לקריירה הקולנועית של סורנטינו, עם המיזוג התמיד מפתיע בסרטיו בין הנורא ובין הנורא מצחיק.

להבדיל מהסחרור הקולנועי המשכר של סרטיו הקודמים, המוקצנים והמופלאים, ״יד אלוהים״ הוא סרט מעט פחות אחיד (העדרותו של הצלם הקבוע שלו, לוקה ביגצי, מורגשת), עם רגעים מופלאים, לצד רגעים קצת כבויים, שאולי מייצגים נאמנה את התחושה המאניה–דפרסית ששורה על סיפור חייו של הגיבור. סורנטינו התמחה בסרטים שיש בהם מימד קרניבלי וקרקסי, אבל הסרט הזה מזכיר שעוד בתחילת דרכו הרגעים הגדולים שלו הם אלה שעוסקים בלב שבור, והפסקול שמתלווה אליו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 5.12.2021)

ציוץ