״ספיידרמן: ארוכה הדרך הביתה״. הפסטיגל של מארוול

ברוכים הבאים לקייטנת ספיידרמן. בעוד המבוגרים כבר חצי שנה מתרחקים מאולמות הקולנוע כמו צרעת, סוף השבוע האחרון הביא לתעשיית הקולנוע העולמית מראה נדיר: האולמות מלאים. בני נוער, פלוס מינוס עשר שנים, מגיעים בהמוניהם לראות את ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ – 250 אלף כרטיסים נמכרו לסרט בסוף השבוע הארוך הראשון שלו בישראל (הסרט הופץ בכבר יום רביעי), ו-225 מיליון דולר הוא הכניס באותו זמן בארה״ב, הפתיחה השניה הכי טובה לסרט אחרי ״הנוקמים: סוף המשחק״. ביקום הקולנועי של מארוול – על המסך ומולו – אין קורונה.

צפוף היה גם באולם רב חן 1 בתל אביב בו הקהל המשולהב היה אטרקציה גדולה לא פחות מהסרט על המסך. תזכורת לעולם שהקורונה כמעט השכיחה, שבו מאות בנים ובנות צופים יחד בסרט במצב מחושמל, ושכל רגע בסרט גורם להם לתגובה קולקטיבית. כבר הרבה זמן לא ראינו דבר כזה בקולנוע, איך קהל של זרים הופך להיות אורגניזם ביולוגי אחד ומסונכרן. בכל פעם שדמות חדשה נחשפת – ובסרט הזה, המון דמויות נחשפות – תשואות ותרועות. כשדמות אחרת נמצאת בסכנת חיים פתאומית – צרחות של בהלה אמיתית. ובאמצע הסרט – שנמשך כמעט שעתיים וחצי (אגב, שמתם לב שכל הסרטים האמריקאים כרגע נמשכים שעתיים וחצי?) – כשיש רצף של סצינות איטיות שיוצרות בטן בעלילה ונפילת מתח, ניתן לחוש בבירור איך הסרט מאבד את תשומת לב הקהל שמתחיל לפטפט בינו לבין עצמו ולתכנן את אירועי המחר. ואז – הקשב והעניין חוזרים כשהאנרגיה מתחדשת. זו היתה חוויה מופלאה, אלכימית, שבה האשליות והאפקטים על המסך הפכו לאנרגיה מוחשית באולם. אומרים לנו שהקולנוע מת, והנה באים רבבות חובבי מארוול, גיבורי–על, קומיקס, וספציפית ספיידרמן (וטום הולנד), כל הדור שטענו נגדם שהם חסרי ריכוז וסבלנות, שהם רק רואים סרטים בנטפליקס או בטיקטוק, שהם חיים חיים נפרדים ולא קהילתיים, והם מוכיחים שכשהסרט מדבר אליהם, הם מגיעים אליו בהמוניהם. הם הדור הבא של הצפייה בקולנוע והם אלה ידאגו להוכיח לכל מנבאי השחורות על עתידו של הקולנוע, שהם טועים. יש קהל, השאלה היא רק איפה הסרטים.

מרתק לעקוב אחרי דינמיקה של קהל, בייחוד צעיר, שמגדיר לעצמו את החוקים החדשים לדרך ארץ בצפייה קולקטיבית. בפתיחת הסרט מבקשים טום הולנד וזנדאיה, לקול צהלולי מעריציהם, שלא לעשות ספוילרים לשלל התפניות והחשיפות שהסרט שלהם מכיל. ואז, כשעה אחר כך, ברגע משמעותי בסרט, שהוא אבי–אבות כל הספוילרים שיוצרי הסרט ניסו להסתיר מהמעריצים בשנה האחרונה, המסך הובזק בכמה וכמה פלאשים של בני נוער המצלמים את הרגע הזה ומן הסתם מעלים אותו בלייב לרשתות החברתיות, ועושים ספוילרים לכל עוקביהם. וגם מכריזים: ראיתי לפניכם!

״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ הוא הדימוי המושלם לעולם הבידור בשנת 2021. פעם, כדי למלא את היכל התרבות היה צריך להביא את תיסלם. היום, כדי למלא את היכל התרבות צריך להביא את תיסלם, שלום חנוך ודני סנדרסון. זה עידן הסופר-דופר-גרופ, שיתופי הפעולה בין שמות גדולים שלפני זמן לא-רב היו יכולים למלא אולמות לבד ועכשיו צריכים אורחים, שת״פים ובונוסים. בקולנוע, מארוול ו״הנוקמים״ שינו את המשוואה בין הסרטים והקהל. איירון-מן וקפטן אמריקה לבד זה לא מספיק. הם צריכים להיות יחד, ולצרף אליהם עוד ועוד גיבורי–על. סופרמן לא ישבור קופות בלי באטמן לצידו. סף הריגוש עולה ועולה, ושוברי קופות כבר לא נסמכים על גיבור אחד אלא על חבורה. לכן ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ הוא הפסטיגל של מארוול והוא מקבץ אליו ארבעה גיבורים וחמישה נבלים, וכל אחד מהם מקבל את הכניסה החגיגית שלו, ואת רגע ההתרגשות הקולקטיבית שכולם מבטאים לנוכח ריבוי הכוכבים והדמויות.

עוד נקודה מרשימה מחוויית הצפייה בקהל – ואישוש לעובדה שסרטי קומיקס הם לעיתים טקסט מקודד לכת סגורה (שמונה מיליונים) – היא זאת שבה צפייה בסרטי גיבורי–על (בעיקר מארוול) דורשת מהצופים להיות מעודכנים בכל הסרטים הקודמים, ואיך שהם מגיעים מוכנים לסרט. אם עד כה, סרטי היקום הקולנועי ההולך ומתרחב של מארוול היוו את הקאנון הקולנועי הקדוש, מגיע הסרט הזה ופתאום מתברר שהקהל שנולד ברובו באמצע העשור הקודם בקיא לחלוטין בכל סרטי ספיידרמן הקודמים, גם אלה שנעשו לפני שהוא נולד. וכך, שעתיים וחצי באולם אחד עם מאות צופים ומעריצים החזירו את האמון בקולנוע כחוויה קולקטיבית: הם לא רק מגיעים לאולם, הם גם רואים את הסרטים הישנים ב–vod ומדביקים פערים. וכך, כשאחת הדמויות אומרת משפט המצוטט מ״ספיידרמן 2״, הקהל גועש באקסטזה, הם מזהים את הציטוט. זו עדות לכך שהסרטים האלה, קלאסיקות מודרניות לדור שנולד אחרי תחילת המילניום, הם לא רק בידור של ערב אחד בהווה, אלא הם צופים בספריה שלמה של סרטים מהעבר. אין סיבה לציניות: חובבי ספיידרמן של היום, ימשיכו הלאה, כשיתבגרו, לסרטים מורכבים יותר, של יוצרים משמעותיים יותר. ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, למשל, הוא מבוא (לרגעים מרהיב) לסרטי כריסטופר נולן.

את העלילה כמעט ואי אפשר להזכיר – טום הולנד וזנדאיה הרי הזהירו וביקשו לפני תחילת הסרט. אבל בכל זאת: פיטר פרקר (הולנד), שזהותו הסודית כספיידרמן נחשפה מול העולם כולו בסוף הסרט הקודם, מגיע לביתו של דוקטור סטריינג׳, אותו פגש בשני סרטי ״הנוקמים״ האחרונים, ומבקש ממנו להטיל כישוף שימחק מהעולם את הזיכרון לגבי זהותו האמיתית (עוד תזכורת: עניין שמירת הסוד שפיטר פרקר הוא ספיידרמן היה אחד מנקודות העלילה המשמעותיות ב״קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים״). הכישוף הזה יוצר קרע ברצף הזמן–חלל ובוקע שסע אל תוך המולטיוורס, עולם רב מימדים, ומנקז אל העולם של ספיידרמן דמויות מסרטים קודמים (שימו לב לכך שאולפני סוני, מפיקי סרטי ספיידרמן, עושים קרוס-אובר עם אולפני מארוול של דיסני, היקומים המקבילים בסרט הם של היקומים הקולנועיים של ספיידרמן, לפני ואחרי היקום הקולנועי של אולפני מארוול).

המולטיוורס – זה מה שמארוול משחקת איתו עכשיו. תחילה עם סרט האנימציה ״ספיידרמן: ממד העכביש״, כעת עם הספיידרמן החדש, שממשיך את אותו רעיון של ריבוי יקומים, בטלוויזיה ב״וונדה-ויז׳ן״ ו״מה אם?״, ובקרוב בסרט הבא של ״דוקטור סטריינג׳״. העיסוק ביקומים מקבילים מאפשר ל״אין דרך הביתה״ לייצר כמה סצינות יפות וסוריאליסטיות – הסוריאליזם הקליידוסקופי תמיד היה הדבר הכי מרהיב בדמותו של ד״ר סטריינג׳ (בנדיקט קאמברבאץ׳, פעם שלישית בבתי הקולנוע בשלושת השבועות האחרונים).

ג׳ון וואטס חתום על בימוי הסרט הזה (כמו שני סרטי ספיידרמן הקודמים והמהודקים יותר), שהוא כמו התקף אמוק קולנועי. פתיחה נפלאה עם טוקינג הדס, קטעי הומור אינפנטיליים, נקודות מפתח עלילתיות מתסכלות בכמה שהן מגושמות ומרושלות, והכל רק כדי להגיע לקטעי השיא הרבים והמהנים. כן, הסרט מהנה, אם מתעחלמים מהסדקים ביסודות הבניין. ״אין דרך הביתה״ מכיל כמה רגעים תסריטאיים מביכים ברישולם, וחלק מקטעי האקשן שבו נראים חסרי צורה ושליטה (געגועים לסם ריימי). אבל למעריצים זה לא שינה דבר: סוני ומארוול עמדו בהבטחות, כל האורחים המיוחדים הגיעו, הסופר–גרופ ביצעה את כל הלהיטים. ובקרדיטים אפילו היה הדרן אחד או שניים.

(גרסה מורחבת ומעודכנת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 17.12.2021)

ציוץ