השיר ״אמריקה״ מתוך ״סיפור הפרברים״ של ספילברג. אין פרברים בגטו

דיברתי על ״סיפור הפרברים״ בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

לדיווח הלא–אובייקטיבי שלנו על הגרסה של סטיבן ספילברג ל״סיפור הפרברים״ צריך להקדים ולנסח שתי הנחות יסוד שעומדות בבסיסו, כדי שיהיה ברור מאיפה אנחנו באים:

א. ״סיפור הפרברים״ שביים רוברט ווייז ב-1961, ושזכה בעשרה אוסקרים, הוא אחד הסרטים המושלמים והמרגשים שאי פעם נעשו.

ב. סטיבן ספילברג הוא הבמאי החי והפעיל הטוב ביותר באמריקה.

שתי האקסיומות האישיות והפרטיות האלה לא היו אמורות להתנגש זו בזו – חוץ מאשר הרגע שהו אתה מגלה שהסרט האהוב עליך הוא גם הסרט האהוב על הבמאי המועדף שלך. אבל כשהבמאי האהוב עלינו מחדש את אחד הסרטים האהובים עלינו זה יכול להיות או קטסטרופלי או פנומנלי. שום אפשרות לאמצע.

״סיפור הפרברים״ התחיל את דרכו כמיוזיקל בברודוויי ב-1957, על בסיס המוזיקה של לנארד ברנסטין, המילים של סטיבן סונדהיים (בן ה-25 אז), המחזה של ארתור לורנץ והבימוי והכוריאוגרפיה של ג׳רום רובינס. ב-1961 רוברט ווייז, שעד אז היה מוכר יותר בתור העורך של ״האזרח קיין״ ובמאי של סרטי מדע בדיוני, יצר עיבוד קולנועי סוחף, המבוסס ברובו על המקור הבימתי. ארנסט ליהמן, התסריטאי של ״מזימות בינלאומיות״ ו״המלך ואני״, כתב את התסריט. הסרט הפך לקלאסיקה מיידית. מהסוג שדורות של יוצרים חיקו, העתיקו וציטטו, אבל אף אחד לא העז לחדש אותה (ראו את ״טיק טיק בום״ של לין מנואל מירנדה בנטפליקס, שעוסק בין השאר בהשפעה העצומה שהיתה למיוזיקל הזה על כל יוצרי המיוזיקלס בברודוויי שבאו אחריו, וגם צפייה חוזרת ב״קזבלן״ של מנחם גולן, על פי הפקתו של גיורא גודיק, חושפת את הניסיון להעתיק את ״סיפור הפרברים״ ליפו, אבל עם סוף טוב).

ואז הגיעו סטיבן ספילברג והתסריטאי והמחזאי זוכה הפוליצר, הטוני והאמי טוני קושנר, שכבר עבדו יחד על ״מינכן״ ו״לינקולן״, והחליטו שצריך לעבד מחדש את המיוזיקל. לא רימייק לסרט, אלא עיבוד עדכני לגרסת הבמה, לקהל המאה ה-21, ובמיוחד לאמריקה שהסיפור שלה עם המהגרים מפורטו–ריקו לא מפסיק להיות אקטואלי.

״סיפור הפרברים״ שלהם מגיע אל בתי הקולנוע באיחור של שנה בעקבות הקורונה, כמו שקרה לרוב יבול 2020. אבל הוא מגיע בתזמון מושלם: בדיוק במלאת 60 שנה לבכורת הסרט המקורי, שבועיים שאחרי שסטיבן סונדהיים נפטר בגיל 91 ועשרה ימים לפני יום הולדתו ה-75 של ספילברג. הסרט מוקדש לאביו של ספילברג, ארנולד, שנפטר בגיל 103 באוגוסט 2020, רגע לפני שספילברג סיים את העבודה על הסרט, שנעשה בהשראת הסרט שאביו לקח אותו לראות כשהיה בן 15.

שוט הפתיחה המבריק של ספילברג מניח את התשתית של העיבוד: זו גרסה אורבנית יותר, המתרחשת ברחובות מנהטן ומתעלמת מההעמדות הבימתיות שהסרט הראשון העביר למסך (רובינס חתום כשותף לבימוי של הסרט המקורי, והוא מן הסתם רצה להנציח על המסך את גרסת הבמה). היא גם משאירה את העלילה בסוף שנות החמישים-תחילת שנות הששים, אבל מגיבה לעובדה שהסרט נעשה ששים שנה אחר כך ויכול להעניק לחלק מהסיטואציות קונטקסט היסטורי. וכך, למרות שהשם העברי הפך למותג, השוט הראשון, הארוך והמפותל של ספילברג מזכיר שאין פרברים ב״סיפור הפרברים״, זה סרט שכולו מתרחש בלב מנהטן, ברודוויי פינת רחוב 68, ברגע ההוא שבו שכונת המצוקה של המהגרים עוברת תהליך של פינוי–בינוי וג׳נטריפיקציה ותהפוך ארבע שנים אחרי בכורת הסרט המקורי ללינקולן סנטר, בו שוכנים עד היום בית המטרופוליטן אופרה, אולם התיאטרון, מועדון הקולנוע שמפיק את פסטיבל ניו יורק, בית הספר למוזיקה ג׳וליארד ואולם הפילהרמונית של ניו יורק, בו הוקלט הפסקול של הסרט הנוכחי, עם הפילהרמונית של ניו יורק, שברנסטין היה המנהל האמנותי שלה בתחילת שנות הששים.

המיקום של עלילת הסרט בלב מנהטן, בווסט סייד שלה, הוא מוטיב משמעותי בסיפור שנע בין שני איים: מנהטן ופורטו–ריקו, שניהם אקס–טריטוריות בתוך אמריקה, והשאלה של הדמויות לאיזה מהאיים הם יכולים לקרוא ״הבית״. אותו שוט פתיחה מציג את ימיה האחרונים של שכונת העוני בשלבי הריסתה, עם מרפסות המתכת ומדרגות החירום, שבעיצוב המעודכן של אדם שטוקהאוזן (״הכרוניקה הצרפתית״) הופכים לסורגים שכולאים את הדמויות. הכוריאוגרפיה לעיתים קרובות נראית מושפעת מתנועות חיזור וקרב של ציפורים – החל מהשריקות של חברי הכנופיות בפתיחת הסרט – וכך נוצר דימוי ויזואלי יפה של ציפורים הכלואות בכלוב, לא מסוגלות להימלט מהגורל שלהן. קראו לזה: ציפור הפרברים.

זהו סיפורם של טוני ומריה, והוא נוצר בהשראת ״רומיאו ויוליה״ – גרסת התסריט של קושנר מדגישה עוד קצת את הקשר בין היצירה של לנארד ברנסטין והטרגדיה של וויליאם שייקספיר, ומעניקה מקום מודגש לא רק לסצינת המרפסת אלא גם לבית המרקחת של דוק. אלא שדוק כבר לא שם: דוק מת ואת בית המרקחת (דראגסטור, קיוסק שיש בו תרופות אבל גם ממתקים, משקאות וחוברות קומיקס) מנהלת כעת אלמנתו הפורטוריקנית ולנטינה. במחווה היפה והמרגשת ביותר בסרט, את ולנטינה – שלא היתה קיימת במחזה המקורי – מגלמת ריטה מורנו בת ה-90, שזכתה באוסקר על תפקידה כאניטה בסרט המקורי. היא מקבלת את השיר היפה והחשוב ביותר בסרט, ללמדנו שכל מה שקורה עכשיו, היא כבר ראתה קורה בחייה הארוכים, כל דור וסיפור האהבה הטראגי שלו, אהבות בלתי אפשריות שנמנעות בגלל שנאה וגזענות.

רימייק ל״סיפור הפרברים״ היה בלתי נמנע. בגרסה המקורית לוהקה נטלי ווד, בת להורים רוסיים, שאופרה בצבע חום כדי לגלם פורטוריקנית ושלא ידעה לשיר (מרני ניקסון דיבבה את קולה בשירים, כפי שעשתה גם לאודרי הפבורן ב״גבירתי הנאווה״ ולדברה קר ב״המלך ואני״). כיום, המודעות הגזעית מחודדת יותר, ולכן לקהל לטיני קשה כיום לצפות ב״סיפור הפרברים״ הקלאסי ולא לראות בו סיפור על ג׳נטריפיקציה של תפקידים ולא רק של נדל״ן. ספילברג דאג שכל הדמויות הלטיניות יגולמו על ידי שחקנים שהם דור שני או שלישי של מהגרים מפורטו–ריקו או האיים הקריביים.

מה שמעלה את השאלה: אם הרעיון בסרט החדש הוא לדייק בייצוג של הדמויות וסיפוריהן, למה את הסרט מביים גבר לבן בן 75 ולא בן למהגרים פורטוריקנים? שאלה לכאורה הוגנת ורלוונטית לארה״ב של ימינו, אבל שמפספסת את ליבת היצירה של ״סיפור הפרברים״ המקורי. ג׳רום רובינס (רבינוביץ במקור), שהגה את הרעיון להצגה, לנארד ברנסטין, סטיבן סונדהיים, ארתור לורנץ ורוברט ווייז: ״סיפור הפרברים״ היא יצירה יהודית. כשם ששייקספיר לא היה איטלקי כשכתב את ״רומיאו ויוליה״ המתרחש בוורונה, כך כל הגברים היהודים שיצרו את ״סיפור הפרברים״ הסתכלו על העולם שמתחת לאפם – עם הכנופיות של הפולנים הלבנים הוותיקים והפורטוריקנים המהגרים החדשים שנלחמים על הטריטוריה שלהם – וסיפרו סיפור אישי, שמדלג על המילה ״אנטישמיות״ והופך אותה לאוניברסלית. זה סיפור על גזענות, אפליה, פשעי שנאה והתבוללות. זהו גם סיפור על צעירים ללא הורים, שצריכים לחצוב לעצמם מקום בעולם, ללא הדרכה, ללא השגחה, ללא סיכוי. וזה כבר נשמע כמו סרט של ספילברג.

והיה עוד דבר שאיפיין את היוצרים: כמעט כולם היו הומוסקסואלים. שנים אחרי ש״סיפור הפרברים״ יצא, הלהיט הגדול מתוכו ״Somewhere״ קיבל מעמד של המנון נגד גזענות: נגד אפליית שחורים אחרי רצח מרטין לותר קינג ונגד הומופביה. ״סיפור הפרברים״ הוא משל על אהבה בלתי אפשרית, בלתי מקובלת חברתית, שגזר דין מוות נלווה אליה. ואת הנקודה הזאת, שהיתה סמויה בגרסה המקורית, טוני קושנר – האיש שחתום על ״מלאכים באמריקה״ – מבליט קצת יותר בתסריט שלו, שרק מדגיש עד כמה הטקסטים השירים המקוריים של סונדהיים וברנסטין נותרו חדים ורלוונטיים ב-2021 ממש כמו ב-1957.

יש המון יתרונות בעיבוד הזה, עם עדכונים וחידודים, תוך שמירה קנאית על גרסת המקורית. זה סרט שעשוי באופן עילאי, ברמת קולנוע שנדיר למצוא כיום. קולנוע קלאסי עם תנופה עדכנית, מאת תסריטאי עילוי ובמאי שאין שני לו.

אבל יש רק בעיה אחת. ספילברג ביים רימייק מושלם לסרט מושלם, עבור קהל שלא מוכן לראות סרטים שנוצרו לפני שהם נולדו. עבור כל השאר, הסרט מ-1961 ישאר תמיד המקור, כך שעם כל התשואות וההתפעלות צריך גם להכיר בכך שספילברג יצר יצירת מופת מיותרת.

******************

למה אין תרגום לסצינות בספרדית?

כשתראו את ״סיפור הפרברים״ בקולנוע תשימו לב שבקטעי הדיאלוג בספרדית בין הדמויות הפורטוריקניות. בגלל שאיכות התרגום לעברית בסרט גרועה למדי ונראה שנעשתה בחיפזון וללא צפייה בסרט, זה עשוי להיראות כטעות או תקלה. אבל לא – זו בחירה מודעת של ספילברג. ״בחרתי שלא לתרגם את הדיאלוגים בספרדית כדי לא לתת לאנגלית עדיפות על פני הספרדית, רציתי לתת כבוד לשפה ולא לתרגם אותה״, הוא אמר בראיון. זו בחירה מעניינת ונועזת, שמיועדת לאמריקה דו–לשונית שבה הספרדית היא לא פחות שפה רשמית מהאנגלית. הבעיה היא, שהרעיון האינקלוסיבי הזה לא עובד בישראל. ברגע שהאנגלית מתורגמת לעברית והספרדית לא, מצב השוויון בין השפות מופר. ספילברג רצה להציג שפות במעמד שווה, ולכן ברגע שמתרגמים לעברית את האחת, צריך לתרגם לעברית גם את השניה. כי כאן זה לא אמריקה. ברגע שיעשו גרסה ישראלית–ערבית ל״סיפור הפרברים״, יהיה מקום לשקול גישה דומה: לא לתרגם את העברית. וזה בדיוק מה שעשו בתיאטרון הקאמרי ב״גדר חיה״, הרומיאו ויוליה של דורית רביניאן: הערבית לא מתורגמת לעברית. השפות שוות מעמד, ואף אחת מהן אינה שפה זרה. וגם הסוף דומה.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 12.12.2021)

ציוץ