״האביר הירוק״. אביר אפל

תפקידו של מדור ביקורת קולנוע הוא לספק ניתוחים, הסברים וקונטקסט לסרטים המוצגים בבתי הקולנוע. אנא קבלו את התנצלותנו שכן יש סיכוי שהטקסט הזה ימעל בתפקידו של המדור ושל המבקר. צפייה ב״האביר הירוק״ הותירה אותי, כמו גם צופים רבים, עם תהיות, סימני שאלה וחוסר יכולת להסביר את הסרט. אלא שלעומת רוכשי כרטיסים אחדים שנעמדו ברחבת הכניסה לקולנוע רב חן די

זנגוף וצעקו האחד על השני על הבחירה בסרט הלא מובן הזה (אולי הם חשבו שזה סרט גיבורי על שמפגיש בין ״האביר האפל״ ו״הענק הירוק״), אני יצאתי ממנו מכושף. אין לי מושג על מה הסרט ומה כוונתו ומסריו, אבל אני רואה בכך נס שהוא בכלל הובא להקרנות מסחריות בישראל. יש משהו מקורי, מסתורי ויוצא דופן בסרט הזה שקשה לבטא במילים, אבל יש רצון עז לנסות ולגייס עוד צופים שיחוו את חווית הצפייה בו ויחד נוכל לנסות לפצח את חידותיו.

נודה על האמת: כשזה מגיע לסרטים אמריקאים, רוב מה שחוצה את האוקיאנוס האלטנטי ומגיע עד למסכי הקולנוע בישראל שייך לרובריקת הקולנוע ההוליוודי המסחרי. ורוב הסרטים האלה דומים זה לזה. קחו, למשל, את ״ג׳אנגל קרוז״, שהוקרן באולם בן 500 מקומות בשעה ש״האביר הירוק״ הוקרן באולם בן 49 מושבים: סרט חמוד ומהנה, אבל זהה באופן מתסכל לרוב מה שמגיע מהוליווד. לא כך הדבר עם ״האביר הירוק״.

זהו סרטו החדש של דיוויד לאורי, אחד היוצרים הכי מעניינים שפועלים כרגע בהוליווד ובשוליה. ״נאהבים מחוץ לחוק״ ו״סיפור רפאים״, שניהם עם קייסי אפלק ורוני מארה, היו מיקרו–סרטים יפהפיים, שהציבו את לאורי בקטגוריה הקולנועית הפיוטית של טרנס מאליק. ״חברי הדרקון אליוט״, שביים לאולפני דיסני, התגלה כסרט ילדים קסום ומרגש. לאורי ממשיך את הזיגזג שלו בין המיינסטרים והשוליים וכעת עובד על גרסת לייב אקשן ל״פיטר פן״ למען דיסני. ולכן, מפתיע כפליים שלבמאי שמצליח לעבוד בתוך שיטת האולפנים ולתקשר עם קהל גדול ומגוון יש גם את האומץ להיות איזוטרי.

לאורי מעבד כאן את הפואמה האפית על מפגשו של סר גאוואן (דב פאטל) עם האביר הירוק, שקורא עליו תגר לבחינת אומץ לבו. השיר הזה הוא חלק ממחזור היצירה האפית סביב סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. ואכן, סרטו של לאורי מתנהג כמו שיר או בלדה, כשכל סצינה היא בית שעומד בזכות עצמו ועם מהלך סהרורי של אירועים שלעיתים נראים כמו חלום או הזיה. מניעים פסיכולוגיים או התנהלות של סיבה ותוצאה לא מעניינים את לאורי, שכתב תסריט שלא מציית לאף אחד מחוקי התסריטאות המקובלים. זהו סרט מסע אמורפי ולעיתים אבסטרקטי, שכולו סמליות, עד כדי כך שלצופה המקומי, הבקיא ביצירה יהודית עתיקה, הסרט יידמה לעיבוד לאחד מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב.

תחושת המיסתורין שמלווה את הצפייה בסרט רק מעצימה אותה. הסרט הזה אומר דרשני. יופיו הוויזואלי העצום, הפסקול המצוין שלו, האווירה המיסטית והמבנה הלא שגרתי שלו מבקשים מאיתנו, הצופים שמעזים לצאת למסע הזה ולא להשתפן בדרך, לחקור, לברר, לפצח. התחושה היא שכל התעמקות בטקסט המקורי מהמאה ה–14 ובעיבוד שלו, תרחיב את הדעת. מה, למשל, הקשר בין הסיפור הזה ובין חג המולד, שמופיע בסרט בתחילתו ובסופו? ומה הקשר הסמלי בסיפור הזה לסיפור לידתו של ישו, שמוזכר בסרט כמה פעמים? מי הן הענקיות המופיעות באמצע הסרט? ומה התפקיד של אמו של הגיבור, שנראה שהיא זו שמחוללת את הסיפור כולו, ולאו דווקא לטובת שלומו של הבן. החידות בסרט נערמות, אבל בעוד שנדמה שזו יצירה שדורשת פיענוח אינטלקטואלי, נדמה שדווקא המסע הרגשי והאסתטי של הגיבור – מסע שבוודאי יש בו גם סמליות אקולוגית – הוא זה שהופך את הסרט הזה לייחודי, סרט פסטיבלים שהגיע באופן ניסי לבתי הקולנוע המסחריים. הוא לא ישרוד שם זמן רב, אז רוצו לראות אותו, אם יש לכם כוח ורצון להתמודד עם קולנוע אמריקאי שהוא ההפך משגרתי, צפוי או מסחרי.

(פורסם ב״כלכליסט״, 3.8.2021)

ציוץ