06 אוגוסט 2021 | 07:00 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״הברך״, ביקורת

״הברך״ של נדב לפיד. קוצו של י׳

דיברתי על ״הברך״ בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

״הברך״ הוא סרט שנוהם מהפריים הראשון. זה מתחיל עם מנוע רועם של אופנוע ששועט בגשם שוטף בנתיבי איילון כמו סצינת פתיחה של סרט שודים, אבל זו בעצם שחקנית בדרכה לאודישן. ואז זה ממשיך עם צרחת המדחפים של מטוס דומנועי שחוצה את השמיים, עם טייסת בקוקפיט ובמאי מאחור, בדרכו להקרנת סרטו במרכז תרבות מקומי אי שם בקצה הערבה. וזה ימשיך כשאותו במאי, שנראה מרוחק ואפתי בתחילה, ינאם וינהם, יצעק ויצווח, כשהוא מקיא על אדמת המדבר הצחיחה את מרת נפשו, על מצב התרבות ומצב האמנות ומצב המדינה.

זהו סרטו הרביעי של נדב לפיד (״השוטר״, ״הגננת״, ״מילים נרדפות״), סרט פנומנלי, משוכלל מבחינה קולנועית, חדשני, כמעט עתידני בשפת הקולנוע הרדיקלית שלו, שכולה אנרגיה וכריזמה בפולווליום. לפיד, שזכה על סרטו בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן (הפרס השלישי בחשיבותו בפסטיבל) יוצר כאן יצירה שנעה בתנועת מטוטלת עזה בין עלילה כמעט אבסטרקטית, משוחררת ממוסכמות נראטיביות קלאסיות, ובין התחושה שדווקא הסרט הספונטני, הזועק, שכולו ניכור והזרה, שפרץ כהרף עין ממעיו של יוצר שנמצא בשיא כוחו ויכולתו, דווקא הוא הסרטו הכי נגיש והכי מעורר הזדהות שלו. למרות שהשם משגר אסוציאציות (כוזבות) ל״הברך של קלייר״ של אריק רוהמר, אפשר לדבר בלי סוף על הקשר בין הקולנוע של לפיד לקולנוע של גודאר (זהו ״הבוז״ שלו), אבל לפיד שהיה אלוף בהשפעות, מחוות וציטוטים בסרטיו הקודמים מבשיל להיות יוצר מקורי עד קיצון, שיהפוך למושא השראה וציטוטים לבמאים שיבואו אחריו.

אבשלום פולק בתפקיד שלא יאמן בעוצמתו מגלם את דמותו של י׳, במאי קולנוע תל אביבי, שנודד בארץ ומציג את סרטו, שהיה בברלין. נתעכב לרגע על שמו בן האות האחת של הגיבור. בשלושת סרטיו הקודמים של לפיד הופיעה דמות בשם יואב ולצידה, לפעמים, הופיעה דמות בשם ירון. שניהם, יש להניח, שני חצאים של אישיותו של הבמאי עצמו: האחד איש של מילים ותוכן, השני איש של זעם ומיליטנטיות. י׳, יש להניח, הוא איזשהו שילוב בין השניים. הוא יואב, הילד המשורר מ״הגננת״ שגדל להיות יואב, הגולה הישראלי בפריז שמחפש מילים נרדפות במילון, שהפך ליואב, שמתאהב בחברה של החבר שלו ב״החברה של אמיל״ הקצר, ושהפך כעת לי׳, במה שנראה כמו הפורטרט העצמי הכי עדכני שלפיד יצר על עצמו. בתרגום לאנגלית לגיבור קוראים Y, אות שנשמעת כמו מילת השאלה האנגלית ״למה?״, ו״?Why״ הוא שמו של סרט קצר שלפיד ביים לפני כשש שנים, שנראה כעת קצת כמו אטיוד ל״הברך״. כזה הוא לפיד מאתגר את צופיו לנתח את סרטיו, לפרק את השפה הקולנועית שנדמית כאוטית, ואף דורש מהם לקחת חלק אקטיבי בפיצוח היצירה שלא מאכילה את הצופים בכפית אלא הולמת בהם בקורנס.

כשלפיד חזר מצילומי ״מילים נרדפות״ בפריז, הסרט שמאוחר יותר הביא לו את הפרס הראשון בפסטיבל ברלין, הוא גילה שאמו עורכת הסרטים ערה לפיד, שהיתה שותפה ליצירת כל סרטיו של בנה חולה בסרטן, ושאשתו בהריון עם בנו הבכור. תוך זמן קצר הוא התייתם מאם והפך לאב. בתוך סערת הנפש הזאת ניתנה לו הזדמנות מאת מפיקה צרפתיה לכתוב ולצלם סרט ב-18 יום. אנחנו אמנם מקווים שלפיד יחזור לעשות מדי כמה שנים גם סרטים כמו ״הגננת״, עם סיפור ועלילה סדורים יותר, שפועלים בתוך שפה קולנועית בלתי צפויה, אבל קשה להתכחש לכך שהשילוב בין בהילות ההפקה והמצב הרגשי הטעון של הבמאי הוליד את הסרט הזה, שכולו יללת כאב.

בחזרה לסרט. מטוסו של י׳ נוחת והוא פוגש את יהלום ממושב ספיר (נור פיבק, תגלית נפלאה), סגנית מנהל אגף ספריות במשרד התרבות. היא מעריצה את סרטיו, אוהבת לקרוא בלהט, ונלהבת להביא תרבות למושב הנידח שבו גדלה, ולגייס את בני משפחתה להתייצב כקהל. אבל היא גם צריכה שי׳ יחתום על טופס שבו הוא מתחייב על אילו נושאים הוא ידבר בשיחה שהוא יקיים אחרי ההקרנה, ובעיקר שלא יהיה שם שום דבר שיכעיס את השר ״שר תרבות ששונא תרבות״. י׳, שעוד קודם ביטא יחס מנוכר ומתנשא לקהל שלא מבין את סרטיו ולמדינה שנמצאת במצב של דלדול תרבותי, נכנס לסחרור פוליטי שמוציא ממנו שני מונולוגים. האחד הוא סיפור/פלאשבק על מתיחה אכזרית שבוצעה כשהיה חייל במוצב ברמת הגולן, השני נאום זעם על המדינה שמשתיקה יוצרים, אמנים, מחלוקת וביקורת. כל שונאי הקולנוע שרואים סרטים רק כסטנוגרמות מילוליות יכולים לטעות ולחשוב שהסיקוונס רב המלל הזה הוא עיקר הסרט ולב מסריו. אבל כמו שאומר הגיבור ״לסרט יש גם סגנון״.

את סרטיו של לפיד צריך לראות ולא רק לשמוע. צריך להתייחס לאופן שבו המצלמה מגיבה לדבריו, המצלמה שמיטלטלת יחד איתו, מגיבה לו, מפנה לו גב, סוטרת לו וסותרת אותו, מנסה להמריא שוב ושוב אל השמש, כמו דדלוס. לטקסט הבוטה של הגיבור מתלווה סאבטקסט בוטה לא פחות של צורה, שחושף את העובדה ש״הברך״ הוא סרט שכולו סתירות ופרכות, סרט שבכל רגע אומר דבר אחד ומיד מבטל אותו, סרט שנמצא במצב של אין, כמו המדבר עצמו.

קחו, למשל, את שם הסרט. באנגלית הוא נקרא ״הברך של עאהד״, כי הגיבור רוצה לעשות סרט אולי וידיאו ארט (למרות שמה לו ולווידיאו ארט) – על עאהד תמימי, הנערה הפלסטינית שסטרה לחייל ישראלי ונאסרה. אבל הסרט הזה לא קיים, הוא מעולם לא נעשה, זה אינו הסרט הזה, והסרט אנו מבינים כנראה גם לא יעשה כי הרבה לפני שהשר אולי ישתיק אותו, אפילו המפיקה שלו (בקולה של נועה קולר) לא ממש מאמינה בפרויקט. והסיפור בצבא? אולי הוא לא באמת קרה, או שקרה הפוך ממה שהוא מספר. הסרט שי׳ מציג? אין סרט כזה. בסופו של הסרטבתוךהסרט מופיע שוט של תינוק צוחק. ״זה הבן שלך?״, נשאל הבמאי. ״לא, אין לי ילדים״, הוא עונה. אבל הקרדיטים חושפים שכן, זהו בנו של הבמאי. והסרט מלא מכף רגל עד ראש בהמנוני פופ ממכרים במיקסטייפ של נדב לפיד שכולל את גאנז אנד רוזז, ונסה פאראדי, ביל וויתרס, שבק ס, אריק סיני, היהודים ופורטיסחרוף שירים שמבוצעים כמעט במלואם, לרוב עם קטעי ריקוד או שירה שגורמים לדמויות ולצופים להתמסר להם. אבל הבמאי מכנה אותם ״מארש הוולגריות״, ומחזק את התחושה שהגיבור שלנו ואולי היוצר שלו עוין את כל מה שהוא אוהב, שונא כל מה שמרגש אותו, כועס על מה שיקר לו, מתנתק מכל מה שהא מחובר אליו.

במילים אחרות, זה סרט שבו המילים נסתרות כל הזמן וכל מה שנותר הוא התקף הזעם והעצבים של הגיבור, שהמצב הרגשי שלו טעון בעיקר בגלל מחלתה של אמו. הוא שולח הודעות וידיאו לאמו הגוססת מסרטן, שאלה הם מכתבי הפרידה שבורי הלב שלו ממנה. הוא מצלם לה צילומים מנוף הארץ, ועם האדמה הוא מקיים קשר פיזי ואינטימי ממש – מצמיד פנים לאבנים ולחול, צולל במי אגם חורף שנוצר בלב מדבר מתפלש בתוך מקום שהוא כועס עליו אבל שהוא לא מצליח להתנתק ממנו. מקום שהוא טוען שמשתיק אותו, אבל הוא לא שותק לרגע. זה סרט על קשר בין בן ובין אמו אמא ממשית ואמא אדמה, יצירה שדורשת ניתוח פרוידיאני ואדיפלי על הקשר שלו למדינה ולאדמה כסובלימציה לקשר עם אמו ולפרידה שלו ממנה. סרט על הרצון להתנתק, ועל כוח המשיכה שמונע זאת ממנו. זה סרט וירטואוזי, אוונגרדי וגם פופי, על קולנוע, על מהותם של נראטיבים וחולשתן של מילים, ועל בן חסר מנוחה שבסך שרוצה חיבוק ושמישהי תגיד לו בטון מנחם ואימהי ״אתה טוב״.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 5.8.2021)

תגובה אחת ל - “״הברך״, ביקורת”

  1. שושנה חן 17 אוגוסט 2021 ב - 22:07 קישור ישיר

    סרט פנומנלי, ביקורת נהדרת. תענוג צרוף!


השאירו תגובה