״CODA״, ביקורת
״CODA״ (״קודה״, באפל טי.וי פלוס). דז׳ה וו
דיברתי על ״CODA"', שעולה באפל טי.וי+, בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן
פסטיבל סאנדאנס האחרון התקיים במתכונת קורונה כמעט ללא קהל, אפילו חלק נכבד מהיוצרים נותרו מקורקעים בביתם בלי יכולת לטוס אליו. אבל מעט אנשי התעשייה והתקשורת שהיו שם השתנקו מול ״CODA״, סרטה סוחט הדמעות של הבמאית והתסריטאית שאן היידר (״טאלולה״). המבקרים הכריזו שזה יהיה הלהיט הגדול הבא וזוכה ודאי בחופן אוסקרים, חבר השופטים הסכים איתם ועשה היסטוריה כשהעניק לסרט ארבעה פרסים, כולל לסרט הטוב ביותר בתחרות העלילתית ואת פרס הבימוי. הקהל העניק לסרט את פרס חביב הקהל. וכשהמפיצים התחילו להתקוטט ביניהם מי יזכה לקנות את הסרט, מי שהביס את נטפליקס ואמזון היה שירות הסטרימינג אפל טי.וי פלוס, שרשם צ׳ק היסטורי בסך 25 מיליון דולר כדי להפוך למפיץ העולמי של הסרט (חלק נכבד מהסכום הזה נועד כדי לשלם לעשרות המפיצים המקומיים – כולל מפיצי הסרט בישראל – שכבר קנו את זכויות הסרט כשעוד היה תסריט בשלב גיוס הכספים). ביום שישי (13.8) הסרט יעלה בכל העולם, וגם בישראל, באפל טי.וי פלוס. מעכשיו ועד פברואר נוכל רק לתהות האם זה באמת הסרט שיהיה בפברואר הבא הזוכה הגדול באוסקרים (הימור שלנו: מועמדויות רבות, כולל לכל צוות השחקנים והשחקניות, וזכייה בטוחה אחת ליוצרת בקטגוריית התסריט המעובד).
״CODA״ הם ראשי התיבות של המונח האמריקאי ״“Child of Deaf Adults״ – ילדים שומעים להורים חרשים. רובי (אמיליה ג׳ונס) היא תיכוניסטית ששני הוריה ואחיה הבכור הם חרשים. היא מתפקדת בתור המתורגמנית שלהם לעולם, בעיירת הדייגים גלוסטר, מאסצ׳וסטס (בה צולם גם ״מנצ׳סטר ליד הים״). כשרובי מחליטה להצטרף למקהלה בבית הספר, המורה שלה למוזיקה (יוג׳יניו דרבס, גונב ההצגה הראשי בסרט) מזהה את כשרונה וממליץ לה לנסות להתקבל ללימודים בבית הספר ברקלי, בבוסטון הסמוכה. העובדה שרובי חולמת להיות זמרת, כישרון שהוריה לא יוכלו ליהנות ממנו, היא רק צד אחד בקונפליקט שלה: השאלה הקשה היא האם יכולה להרשות לעצמה לעזוב את הבית לטובת לימודים, ולהשאיר מאחור את משפחתה שזקוקה לה כדי להיות להם הפה והאוזניים בעסק הדיג המשפחתי.
ברור למה האמריקאים כל כך התלהבו מ״CODA״: הם לא מכירים את הסרט הצרפתי ״משפחת בלייה״ שהיה להיט ענק באירופה ב-2015, וש״CODA״ הוא הרימייק האמריקאי שלו. בישראל, למשל, ראו אותו למעלה מ-200,000 איש. לכן, הצופים המקומיים עשויים לחוש דז׳ה וו למראה הסרט האמריקאי, שחוזר בדייקנות רבה לא רק על כמה מנקודות המפתח העלילתיות, אלא בעיקר על רגעי השיא הרגשי שהסרט גדוש בהם. וברור למה הצרפתים כל כך התלהבו ממנו: הסרט הצרפתי יושב בדיוק על אותם ביטים עלילתיים שממנו נתפר ״בילי אליוט״. משפחה של כורים בסרט הבריטי, משפחה של חוואים בסרט הצרפתי, משפחה של דייגים בסרט האמריקאי, ולכולם יש בן או בת שיש להם כישרון, שנשמר מההורים בסוד, וכשהם מגלים הם לא מבינים וחושבים שהרעיון לרדוף אחרי החלום הוא מיותר ובקונטקסט המשפחתי אולי אף מזיק.
הסרט הצרפתי עורר מחלוקת מסוימת עם צאתו, ויצר אנטגוניזם בקהילות של חרשים, בגלל הבחירה של יוצריו ללהק שחקנים שומעים לתפקיד חרשים. שחקני הסרט ויוצריו, טענו המבקרים, לא באמת מבינים את תרבות החרשות (תרבות שזכתה לתשומת לב ועניין בקרב הקהל הרחב בזכות הסרט ״צלילי המטאל״ מהשנה שעברה). ולכן, ״CODA״ הוא לא רק רימייק, הוא תיקון. במאית הסרט הקפידה ללהק אך ורק שחקנים חרשים לשלושת תפקידי החרשים הראשיים, ובראשם את מרלי מטלין, שכבר זכתה באוסקר על תפקידה ב״ילדים חורגים לאלוהים״, ומגלמת כאן את האמא, שמוצאת את העיסוק של בתה במוזיקה אקט של עוינות מצידה.
אבל האמת היא ש״CODA״ הוא לא רק סרט על התמודדות של חרשים עם מגבלתם העולם שומע, אלא על הפער התמידי שבין הורים וילדיהם. בסצינת יפה במיוחד בסרט מוזמנים ההורים להופעה של בתם עם מקהלת בית הספר. הם שם רק כנציגות סמלית, כי לשמוע הם לא יכולים, אז הם קצת משתעממים ומדברים ביניהם בשפת הסימנים על הקניות שהם צריכים לעשות בדרך הביתה. היידר מציגה את סצינת ההופעה מבעד לאוזניהם: שקט מוחלט. רק כשהם מתחילים לשים לב לתגובות הנרגשות של הקהל סביבם משירת בתם הם מבינים את כשרונה. והרי במה זה שונה מרוב המשפחות? הרבה הורים לא מבינים מה הילדים שלהם עושים. הורים לבמאים שעושים סרטים לאו דווקא קומוניקטיביים, או למוזיקאים שמנגנים רוק רועש ולא מלודי, או לציירים שמציירים אבסטרקט, או משוררים שכותבים בשפה סמלית וחידתית. ההורים מוזמנים להיות קהל של ילדיהם (גם ילדיהם המבוגרים), אבל הם כמו חרשים – אין להם מושג איך זה נראה או נשמע, אם זה טוב או רע. וכל מה שנותר להם זה להביט בפניו של הקהל. לראות את השתקפות היצירה בתגובות של אלה שכן מצליחים לשמוע, לראות, לחוות ולהבין אותה. ואז, להתרגש מהתגובות ליצירה ולא מהיצירה עצמה. גם זו חוויה.
״CODA״, בדיוק כמו ״משפחת בלייה״, הוא סרט פשוט מבחינה קולנועית ומאוד לא מתוחכם. לרגעים, התחושה היא שהסרט בנוי על פי כללי דרמה כה צפויים ובנאליים שהם לוחצים לי על בלוטות הציניות – אני רואה איך הבמאית לוחצת בכל הכוח על דוושות הרגש, עם המוני מניפולציות שמוכרות מכל כך הרבה סרטים קודמים, וכל גופי מנסה להתקומם נגד המעשה הזה. לרגעים זו דרמת התבגרות בתיכון, מ״Glee״ ועד ״ליידי בירד״, ולרגעים אזו דרמת התגברות על מגבלה. אבל ככל שניסיתי להקומם מול פתרונות פשוטים וקלים, לשווא. הפשטות הקולנועית של הסרט היא גם סוד האנושיות שלו. והכישרון של היידר גורם לזה שהבדיחות שלה יותר טובות מאלה של הסרט הצרפתי – יש רגעים בסרט האמריקאי שצוחקים בקול רם – וכתוצאה מכך, רגעי הרגש עמוקים וחונקים יותר. כי הסרט הזה גורם לצופיו לאהוב את דמויותיו וגם כשהסוף ידוע מראש – בין אם ראיתם את המקור או אתם סתם מזהים את הקלישאה – עדיין קשה לעמוד מולו בלי השתנקות בגרון.
ואם בסצינת האודישן בסוף הסרט – בה שיר של ג׳וני מיטשל מחליף שיר של מישל סרדו במקור הצרפתי – והלחיים שלכם לא ספוגות דמעות, הזעיקו אמבלונס. משהו חמור קרה ללב שלכם.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 11.8.2021)
