נבות פפושדו על הסט של ״מילקשייק אבק שריפה״. סירק דה סוליי + קליעים

היתה לי שיחה נהדרת וממש מעניינת עם נבות פפושדו בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, על החיים והעבודה במערכת ההוליוודית ועל כל הסרטים שהוא כמעט ביים בשבע השנים האחרונות, אבל בסוף לא קרו; על הסרטים שהוא עוד מתכנן לעשות; על הסרט שהואנ אמר לו ״לא״ ומייקל ביי אמר לו ״כן״; על כתיבת תסריטים לסצינות אקשן, העריכה המוזיקלית והעבודה על סצינת הקרב בדיינר בסוף הסרט. האזינו בספוטיפיי או כאן

שמונה שנים עברו מאז שנבות פפושדו ואהרון קשלס יצרו יחד את ״מי מפחד מהזאב הרע״, מותחן אימה אפל וסדיסטי שלצד סרט הביכורים שלהם, ״כלבת״, פתח פרק חדש בתולדות הקולנוע הישראלי, שגילה את סרטי הז׳אנר. משפט אחד של קוונטין טרנטינו – אז עדיין רווק אמריקאי – שראה את הסרט בפסטיבל בוסאן והכריז שזה הסרט הטוב לשנת 2013, הזניק את קשלס ופפושדו לקריירה אמריקאית, שהובילה אותם, בין השאר, לראות באחרונה את סרטם זוכה לרימייק ספרדי. אבל לקריירה האמריקאית שלהם היה מהלך משונה, שבו בתקשורת תעשיית הקולנוע האמריקאית כתבו עליהם המון, מבלי שהם ביימו סרט אחד מאז. ב-2014 הם נבחרו לביים את הרימייק לסרטו של הבמאי ההונג קונגי ג׳וני טו, ״נקמה״. זה לא קרה. ב-2015 הם הוזכרו כאופציה לבימוי סרט גיבורי העל ״ליגת הצדק האפילה״, פרויקט שהתניע גיירמו דל טורו. זה לא התממש. ב-2016 הם נשכרו לביים את הרימייק ל״משאלת מוות״ עם ברוס וויליס. הם פרשו מהפרויקט, שנעשה בלעדיהם. ב-2017 הם חזרו לישראל להתקדם עם הפרויקט הישראלי הבא שלהם, ״היו זמנים בפלסטינה״. זה עוד בהמתנה. באותה שנה הוצע להם לביים את הרימייק לסרט האימה הדני ״האמבולנס״. אין לו זכר. ב-2018 שמם הוצמד לבימוי סרט הערפדים ״כולנו כאן מפלצות״. הסרט עוד לא הופק. ב-2018 הם סוף סוף התחילו ללהק את סרטם הבא, ״מילקשייק אבקת שריפה״, אבל עד שהתחילו הצילומים בברלין ביוני 2019, התברר שלבימוי הסרט הגיע פפושדו לבד. קשלס פרש בדרך והלך לביים סרט אמריקאי משלו. מה קרה שם ביניהם? יש להניח שנשמע בראיונות בקרוב, אבל גם קל לנחש. חילוקי דעות כאלה או אחרים.

הפסקול שהלחין פרנק אילפמן, מלחין ישראלי שחי בלוס אנג׳לס, מסגיר מהאקורדים הראשונים שלו את הסרט כולו: פלונטר גדול, מבודח ומרובה כשרון של ציטוטים, חיקויים והשראות. הפסקול נשמע כאילו אניו מוריקונה וג׳ורג׳יו מורודר הלחינו יחד משחק מחשב. והסרט נראה כמו קטלוג אוסף קלטות הווידיאו של פפושדו, שחתום על התסריט עם אהוד לבסקי: מסרג׳יו ליאונה ועד טרנטינו, מג׳ון וו ועד ג׳ון וויק.

הסרט מספר על רוצחת בת רוצחת, שמאז שאמה נעלמה לה כנערה היא ירשה את מקומה כמתנקשת עבור ארגון פשע אפלולי. כשאותו ארגון גברי מוציא חוזה על ראשה, היא לא רק מפצפצת גולגולות של הגברים שבאים לחסל אותה, היא גם מגלה שיש לה קואליציה נשית ולא צפויה של מתנקשות עמיתות שמתייצבת לצידה ומשיבה אש. בדיינר, באולם באולינג, בספריה, בחניון, בבית חולים – כל לוקיישן הוא נקודת מוצא לקרב יריות ולציטוט מסרט אחר.

באופן מפתיע, יש בסרט כמה רעיונות עלילתיים שבהם הוא שותף ל״סתם אחד״, סרט האקשן הגברי שצולם במקביל אליו והופץ לפני כמה שבועות, ובעיקר ברעיון העלילתי שבו מתנקשים קרי רוח רצים הביתה להורים שלהם כדי שיעזרו להם לחסל את אלה שהוציאו חוזה על ראשם. אפילו סצינת הסיום כמעט זהה. מה שמעלה את התחושה שפפושדו לא רק הרוויח את הזכות לביים את ״סתם אחד 2״, אלא ברא עולם שיכול לאכלס קרוס–אובר בין שני הסרטים, כשהנשים מ״מילקשייק״ והגברים מ״סתם אחד״ יורים, דוקרים ומרביצים לכל מנוולי העולם התחתון.

מבחינה סגנונית פפושדו – יחד עם הצלם שלו, המאסטרו מייקל סרסין (הצלם הקבוע של אלן פרקר) – יוצר כאן את סרט הפולחן הגדול של 1985. זה כאילו ש״בעקבות הכרך״ של אלן רודולף ו״אחד מהלב״ של פרנסיס פורד קופולה קמו מהקבר והתחילו לירות אחד על השני. סרט שמתרחש בעולם שנראה כמו סט קולנוע, בעיר ללא שם, עם דמויות ללא אקספוזיציה. כמה מהרגעים שפפושדו וצוותו מהנדסים נפלאים ונראים כמו נאמברים עם כוריאוגרפיה ממיוזיקל מדמם – שיר אשיר בגשם של קליעים. ובסצינת השיא, של קרב עצום בדיינר שמגיש את המילקשייק משם הסרט, תנועת המצלמה הארוכה והנדסת הפעולה נראות כמו סרט האקשן שווס אנדרסון מעולם לא ביים. כל זה בא לומר שהסרט הזה יפה מאוד.

אם נספור את ״מילקשייק אבקת שריפה״ כסרט הביכורים של פפושדו – סרטו הראשון לבד, סרטו הראשון בהפקה בינלאומית דוברת אנגלית מאת המפיקים שאחראים על ״הנוסע״ של ליאם ניסן – הרי שמדובר בכרטיס ביקור מרשים, בעיקר מבחינה ויזואלית. אבל אם נזכור שזהו סרטו השלישי כבמאי (לבד או בצמד), ובהנחה שהוא שואף ליותר מסתם אודישן מוצלח לבימוי ״ג׳ון וויק 4״, נוכל לתהות מה בעצם מסתתר מתחת לצבעי הניאון הזרחניים ולתנועות המצלמה המושלמות, שלרגעים מתחילות לחזור על עצמן. טעם, סגנון ומיומנות יש, ואם על הסרט היה חתום במאי הונגרי אלמוני יתכן והיינו מסתפקים בכך ומתייקים את שמו כדי לראות מה יעלה בגורלו –האם יצמח במעלה הפירמידה ההוליוודית, או שיאופסן בקריירה רווחית אך אנונימית של בימוי פרקים בסדרות טלוויזיה. מפפושדו, שנראה שהוא משיק את הקריירה ההוליוודית שלו ברגע שטרנטינו עבר לגור בישראל, אנחנו – הישראלים – מצפים ליצירת מופת אישית, עמוקה, מטרידה, ולא רק לחלון ראווה מעוצב היטב ומולחן לעילא, שהוא עדות לכישרון שממילא כבר ידענו שהוא שם.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 15.7.2021)

ציוץ