21 אוקטובר 2021 | 12:01 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״חולית״ ביקורת

״חולית״. פחות דיוויד לינץ׳, יותר דיוויד לין

דיברתי על ״חולית״ – כולל הפסקול של האנס זימר – בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, באפל פודקאסט, בגוגל פודקאסט או כאן

//////

//////

למען האמת, זה ״חולית, חלק 1״. כדאי לדעת את זה.

מאז ש״חולית״, ספרו עב הכרס של פרנק הרברט, ראה אור ב-1965 מפיקים שילמו מיליוני דולרים כדי לעבד אותו לסרט, לרוב לשווא. לפחות ארבעה תסריטים מרובי עמודים נכתבו במהלך שנות השבעים לגרסאות של הסרט, שכולן חוץ מאחת לא הופקו. וכשסוף סוף צולם הסרט ״חולית״ ב-1984, בבימויו של דיוויד לינץ׳, התוצאה היתה כל כך קטסטרופלית שהספר שוב חזר לכספות ולרשימת המשאלות של מפיקים ויוצרים בעלי יצר התאבדות. ובכל זאת, כמו עוף החולית, אחת ל-15-20 שנה הספר הזה איכשהו קם לתחייה.

כמו שקרה עם ״שר הטבעות״, שיצא לאור עשר שנים לפני ״חולית״, גם ספרו של הרברט היה צריך לחכות לבואו של במאי בעל חזון, ועם אהבה אמיתית לספר המקורי, שיש לו את היכולת המוכחת להשתלט על הפקת ענק. ״שר הטבעות״ היה צריך לחכות לפיטר ג׳קסון, ועבור ״חולית״ האיש הזה הוא דני וילנב (״בלייד ראנר 2049״), במאי קנדי יליד קוויבק. הגרסה היפהפיה שלו לחצי הראשון של הספר הראשון של ״חולית״ יוצאת היום בארץ, אחרי שנים של עיכובים ועוד שנה של קורונה.

״חולית״ חזר לתודעה של צופי הקולנוע בזכות הסרט התיעודי מ-2013 ״חולית של חודורובסקי״, שהציג את הניסיון הראשון לעבד את הספר לסרט בתחילת שנות השבעים. – ניסיון שזכה בבי.בי.סי לכותרת ״הסרט הגדול ביותר שמעולם לא הופק״. החזון של חודורובסקי היה גרנדיוזי, מופרע וחסר כל הגיון, והסרט התיעודי מעביר לא רק את התחושה שזה הגיוני שהסרט לא הופק כי חודורובסקי תכנן לביים סרט באורך 14 שעות, עם הבן שלו בתפקיד הראשי וסלבדור דאלי בתפקיד הקיסר אלא שיתכן ש״חולית״ הוא ספר שאי אפשר באמת לעבד אותו לסרט. הוא גדול מדי, רחב מדי, ארוך מדי והעולם העתידני והחוצני שהוא בורא מסובך, מורכב וקאמפי מדי. הכל בו היה מוקצן.

לא ברור איך העלה מפיק הסרט ההוא על דעתו לגייס לפרויקט כה גדול במאי צ׳יליאני יהודי שעד אותו רגע היה חתום על שני סרטים טריפיים ובלתי נהירים ״אל טופו״ ו״ההר הקדוש״. חזון ויזואלי היה לחודורובסקי בשפע, אבל היכולת לספר סיפור? זה מעולם לא עניין אותו. אם כבר, חודרובסקי נמשך למימד הפסיכדלי של הספר, ולסם שעומד במרכז העלילה התבלין (או המרקוח). סם מרחיב תודעה שמאפשר לטייסים האינטרגלקטיים להטיס את חלליותיהם, ביקום שמתרחש בשנת 10,000 לספירה לא ידועה. בספר, הסם הזה נמצא באופן זמין על כוכב לכת נידח ומדברי בשם אראקיס, שעשוי כולו מדיונות. הכוכב הזה עובר אחת לכמה עשורים לידיה של ממלכה אחרת, ומאבקי הכוח והשליטה על הכוכב ועל זיקוק הסם ומסחורו בין הממלכות האלה בית אטריידיס מול בית הרקונן מהווים את עיקר עלילת הספר. מתוך קרבות השליטה האלה קם נער אחד בעל כוחות עלחושיים ועלטבעיים שמתגלה כמשיח. זהו פול אטריידיס, ו״חולית״ הוא מסעו להביא סדר ואיזון לגלקסיה, ולגאול את בני אראקיס משיעבודם.

אבל חודורובסקי קיבל את הג׳וב, וגם את הצ׳קים, כדי לצאת ולהתחיל לתכנן את הסרט. הוא גייס את אמן הקומיקס הצרפתי מוביוס לצייר איתו סטוריבורד מפורט, שכר את המעצב הגרמני ה.ר גיגר לעצב את היצורים ואת הגאדג׳טים, ובחר בדן אובאנון לאיש האפקטים. את הסרט הוא תכנן לצלם במדבריות מרוקו, ואת הפסקול היתה אמורה להלחין להקת פינק פלויד, כי כאמור חודורובסקי לא חשב על מדע בדיוני, הוא חשב על טריפ אל.אס.די.

העבודה על ״חולית״ גזלה מחודורובסקי את רוב שנות השבעים ועלתה לממניו למעלה משני מיליון דולר (בערכים של אז) מבלי שנבנה אפילו סט אחד, הכל נותר על הנייר. הזכויות עברו לדינו דה לורנטיס שגייס למשימה את רידלי סקוט, שיצר תסריט נוסף, לסרט בן שני חלקים, אותו הוא דמיין כסרט מלחמה, ולבסוף החליט לפרוש. וזה הרגע שכל חבורת הנייםדרופינג שחודורובסקי קיבץ סביבו הוכיחה שהיא לא בזבזה את הכישרון ואת הכסף שהושקעו בה: דן אובנון, ה.ר גיגר ורידלי סקוט לקחו את הרעיונות שהתגבשו סביב שולחנו של חודורובסקי ויצרו את ״הנוסע השמיני״. וג׳ורג׳ לוקאס חבר לגארי קורץ, שהיה אמור להיות ממפיקי ״חולית״ של חודורובסקי, ולקח את היסודות המיתולוגיים והעלטבעיים של גיבור ״חולית״ והפך אותו ללוק סקייווקר, גיבור ״מלחמת הכוכבים״, שחי על כוכב חול אחר, טאטואין, שצולם במדבריות מרוקו. חודורובסקי היה קולנוען לא מעשי, אבל הוא התגלה בתור מנהל לא רע של חנות של רעיונות, והוא ראה את הסחורה שלו נבזזת על ידי במאים מוכשרים ומסחריים ממנו.

דינו דה לורנטיס לא התייאש מהרצון לעבד את הספר לסרט ובשנות השמונים הוא שכר את דיוויד לינץ׳ לביים ולכתוב את הסרט. לינץ׳ היה במאי לוהט באותם ימים בזכות הצלחת העיבוד שלו להצגה ״איש הפיל״. אבל לינץ׳ לא הכיר את ״חולית״ ועל פי התוצאה שהוא יצר, כנראה גם לא התלהב במיוחד מהספר. העיבוד היה גרנדיוזי אמנם, אבל ניכר שהבמאי אדיש לסיפור ולדמויות ומציג את כולן באופן נלעג וגרוטסקי. לינץ׳ האשים את כישלון הסרט ואת הביקורות הגרועות שלו בכך שאולפני יוניברסל ודהלורנטיס ערכו את הגרסה הסופית והמקוצצת בלעדיו ולא נתנו לו חופש יצירתי. ״ברגע שאין לך את החופש לבצע את החזון שלך, זה מוות, ואכן מתתי שם״, הוא אמר בראיון שנים אחר כך. הרשו לנו לשער שגם עם חופש אמנותי וסרט באורך ארבע שעות ״חולית״ של לינץ׳ לא היה הופך לסרט טוב יותר.

בשנת 2000 הופקה מיני סדרה על פי הספר. לכאורה, זו היתה צריכה להיות הגרסה האולטימטיבית והסופית: שלושה פרקים של שעה וחצי כל אחד היו אמורים להספיק להקיף את הספר כולו בלי לחבל בעלילתו, תקציב של 20 מיליון דולר היה אמור להיות מספיק להפקת טלוויזיונית, שהיתה מהיקרות לתקופתה, והבחירה בוויטוריו סטוררו כצלם היתה אמורה להפוך אותה לחוויה ויזואלית (סטוררו זכה באמי על עבודתו). אבל הסדרה, שהיתה מסורבלת וקשה לצפייה, רק חיזקה את התחושה שכשמעבדים את ״חולית״ באופן נאמן לטקסט המקור, זה נראה רע. אולי באמת הספר הזה בלתי ניתן לצילום?

ואז הגיע דני וילנב. מדובר באחד היוצרים הטובים שעובדים כרגע בתוך הוליווד, וצמיחתו בתוך האולפנים מאז 2013 מרשימה. מדובר בבמאי שעדיין לא עשה סרט רע אחד, וכל סרט חדש שלו רק גדול ושאפתני יותר מקודמו. החל מהניאונוארים/המערבוניים שלו ״אסירים״ ו״סיקאריו״, שהיו שניים מסרטי הפשע הטובים של העשור הקודם, ואז כשהתברר שהוא חובב מדע בדיוני הוא ביים שלושה סרטי מדע בדיוני ברצף: ״המפגש״, עליו היה מועמד לאוסקר; ״בלייד ראנר 2049״, סרט המשך לסרטו של רידלי סקוט שאף במאי אחר לא היה יוצא ממנו בחיים ואילו וילנב הפך אותו ליצירת מופת; וכעת ״חולית״ (אם וכאשר יופק ״חולית, חלק ב׳״ וילנב יהיה חתום כבר על ארבעה סרטי מד״ב ויהפוך ליוצר הכי חשוב בז׳אנר הזה, אולי בתולדותיו). כשרואים את ״המפגש״, ״בלייד ראנר״ ו״חולית״ בזה אחר זה רואים איך וילנב לא רק מתפתח מסרט לסרט, אלא איך הוא יוצר שפה ויזואלית אחידה, שבזכותה ניתן לדמיין איך שלושת הסרטים שפותחו במקביל נובעים מתוך אותה תפיסת עולם, העוסקת בתקשורת בין תרבויות ובאופן שבו האקולוגיה משפיעה על הפוליטיקה. וילנב הוא שילוב נדיר של במאי אינטליגנטי ויוצר בעל חזון קולנועי מפעים, ו״חולית״ שלו כן כן טוב מהספר עצמו.

*****

קל לטבוע בחול הטובעני של עלילת ״חולית״. דמויות, תככים, היסטוריה, מיסטיקה ופנטזיה. הכל בספר הזה הוא יותר מדי ומעל ומעבר. אבל דני וילנב, שהצליח להתגבר על המכשול ביצירת המשך ל״בלייד ראנר״, הצליח גם להיות הבמאי הראשון שחוצה את מדבריית ״חולית״ ועושה את הדבר הראשון שהיה צריך לעשות לספר: להפוך אותו למובן, נהיר ואנושי. ״חולית״ שלו הוא הפעם הראשונה שאפשר להבין מי נגד מי ולמה, וגם למה זה אמור לעניין אותנו. איך הוא עשה את זה? כנראה על ידי הנדסהמהופכת: ״מלחמת הכוכבים״ נוצר בהשראת הספר ״חולית״, אבל כעת הסרט ״חולית״ חב ל״מלחמת הכוכבים״ לא פחות משהוא חב לספר המקורי. וילנב ותסריטאיו המרובים יצרו סיפור ברור שמתמקד בדמותו של הנער פול אטריידיס (טימותי שאלמה), והאופן שבו הוא קרוע בין הרצון שלו ללהיות נאמן לדרכי אביו, הדוכס, ובין הקירבה שלו לשושלת המיסטית של אמו, שרואה בו אופציה להפוך למשיח, לגואל, ל״קפיצת הדרך״ (כך, בעברית), ובין השאיפה שלו, כמו כל נער, ללכת בדרכו שלו, גם כשגורל הגלקסיה כולה תלוי על כתפיו. החזון הוויזואלי של וילנב שהתחיל ב״המפגש״ והתפתח ב״בלייד ראנר 2049״ מתלכד כאן: הוא יוצר חלליות שנראות כמו סלעים וחלוקי נחל, תככים וקרבות בין ממלכות ושבטים כאילו מדובר בסרט יפני של קורוסאווה מימי שושלות השוגונים, ובורא עולם צחיח שנראה כמו סופת חול תמידית. ובעיקר, הוא הראשון שמנטרל את הקאמפ, הבארוק והגרוטסקיות מהדמויות והעלילה של פרנק הרברט ויוצר עלילה אנושית, שמחזירה את ״חולית״ לקנה מידה ארצי: פרנק הרברט דמיין את ספרו כמעין ״לורנס איש ערב״ בחלל, וכך בדיוק וילנב ביים אותו, כשהוא מוריד את כובעו בפני ג׳ורג׳ לוקאס, רידלי סקוט, סטיבן ספילברג ודיוויד לין, ומתעלם מדיוויד לינץ׳. ״חולית״ שלו גרנדיוזי כשם שהוא ענו, והוא יפהפה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 20.10.2021)

עוד על ״חולית״ (מתוך מוסף כלכליסט), בלינק הזה.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״חולית״ ביקורת”

  1. אוהב פיליפ K. 22 אוקטובר 2021 ב - 7:28 קישור ישיר

    הכל בסדר, אבל יש צורך ב *. אז הנה: *. 2049 כושל בנקודה אחת. ההנחה המיותרת והפוגעת שגם דקארד הוא רק כבשה חשמלית. פיליפ K דיק לא חשב כך, ולכן כתב ספר גאוני. לווילנב אין את היכולת הגאונית הזו, ולכן שגה. התוצאה היא סרט יפהפה ונחוש, עם עלילה שגרתית. תודה לך על הידע, יאיר רווה.

  2. אוהב פיליפ K. 22 אוקטובר 2021 ב - 7:28 קישור ישיר

    הכל בסדר, אבל יש צורך ב *. אז הנה: *. 2049 כושל בנקודה אחת. ההנחה המיותרת והפוגעת שגם דקארד הוא רק כבשה חשמלית. פיליפ K דיק לא חשב כך, ולכן כתב ספר גאוני. לווילנב אין את היכולת הגאונית הזו, ולכן שגה. התוצאה היא סרט יפהפה ונחוש, עם עלילה שגרתית. תודה לך על הידע, יאיר רווה.

  3. קרל הקטן 23 אוקטובר 2021 ב - 11:43 קישור ישיר

    צפיתי אתמול בסרט החדש על מסך גדול. נהניתי, כי הסרט באמת עשוי היטב, אולי הרמה הגבוהה ביותר שסרט הוליוודי הפונה לקהל רחב יכול להגיע אליה. דני וילנה הוא מקצוען השולט בכלים העומדים לרשותו בצורה כמעט מושלמת, ומה שיש על המסך באמת מרהיב לפרקים. אבל אם אני שואל את עצמי אילו דימויים ויזואליים או דרמטיים עולים בדמיוני כאשר אני חושב על חולית, הם מגיעים מהעיבוד (הפגום, הלא נהיר והמגוחך לעיתים) של דיוויד לינץ׳ דווקא. תנו לי סצינה ווירדית נפלאה אחת מהסרט הזה על פני כל הסרט הנעים, היפה, והסוחף של דני וילנב. כי לינץ׳ הוא אמן והצליח לתפוס, ולו רק לרגעים פה ושם, את הזרות והמוזרות של היצירה המקורית, בעוד שוילנב נתן לנו גרסה נאמנה יותר לעלילת המקור, אבל היא בעיקר מלחמת הכוכבים לקהל קצת יותר בוגר. גם זה משהו, אבל זו לא אמנות.

  4. אריק 26 אוקטובר 2021 ב - 23:25 קישור ישיר

    Prisoners הוא אבן דרך מטורפת בייחודיותה בזכות המינימליזם האפקטיבי והמרגש בקצותיו


השאירו תגובה