״לא זמן למות״. למות ביום אחר

ביקורת מורחבת על ג׳יימס בונד ו״לא זמן למות״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. החל מדקה 32:00. האזינו בספוטיפיי או כאן

שש שנים עברו מאז הסרט הקודם בסדרת ג׳יימס בונד, ״ספקטר״, ועד לסרט החדש, ״אין זמן למות״. שש שנים שבהן דניאל קרייג ביקש לפרוש ושוכנע להישאר לעוד סרט אחד, שש שנים שבהן סם מנדס פרש מבימוי הסרט, דני בויל (״טריינספוטינג״) גויס והתחיל את ההפקה ואז פרש ממנה בעקבות חילוקי דעות עם המפיקים שאצו רצו לגייס את קארי ג׳וג׳י פוקונגה, האמריקאי הראשון שמביים סרט ג׳יימס בונד, בסדרה שהקפידה עד כה שכל במאיה וכל שחקניה יהיו בני הממלכה הבריטית. שש שנים שהתארכו – כשהסרט כבר גמור ונעול – בגלל מגיפת הקורונה שדחתה את הבכורה ביותר משנה, שש שנים שבהן אולפני אם.ג׳י.אם נקנו על ידי חברת אמזון, כולל כל ספריית ג׳יימס בונד, שש שנים שאיתן מסתיימת הקדנציה של דניאל קרייג כג׳יימס בונד עם סימני שאלה רבים לגבי העתיד, ועם רק תשובה ודאית אחת: ג׳יימס בונד עוד יחזור. לא ברור איך, ואולי אפילו למה, אבל המותג הזה, שהוספד כל כך הרבה פעמים, עוד ישוב.

סדרת ג׳יימס בונד מעולם לא באמת התעניינה בבמאים. זו סדרה שמתנהלת בידי המפיקים – משפחת ברוקולי – שעבורם הבמאים הם קבלני ביצוע. בכל 25 סרטי הסדרה, על פני כ–60 שנות קיומה, רק סם מנדס יכול לצרף את ״סקייפול״ לפילמוגרפיה הפרטית שלו, כסרט שעוסק – מבחינה תוכנית וסגנונית – בנושאים שהעסיקו אותו גם בסרטיו האחרים (לצד, למשל, ״הדרך לפרדישן״). ״סקייפול״ הוא אולי אחד מסרטי הבונד הטובים והמהקוצעים בכל הזמנים, אבל הוא כנראה גם לימד את משפחת ברוקולי (בני הדור השני) לא לאפשר שוב לבמאי לעמוד מעל המותג. מנדס למד את זה ב״ספקטר״ שבזבז כל אשראי שהיה ל״סקייפול״.

קארי פוקונוגה – שהתגלה בסרט העצמאי ״סין נומברה״ – משך תשומת לב בתור הבמאי של העונה הראשונה והמצוינת של ״בלש אמיתי״ ושל הסרט הראשון בהפקת נטפליקס, ״חיות ללא לאום״. אם נדמה היה שמדובר ביוצר עם מחויבות לריאליזם ולמציאות חברתית הרי שבתור המחליף–ברגע–האחרון של ״לא זמן למות״, הוא מוכיח שהוא יכול להיות במאי להשכיר לא רע בכלל. כי הרי, בסופו של דבר, מתחת לכל הדיבורים הגבוהים מדי שמתלווים לבכורות של סרטי ג׳יימס בונד, הדבר היחיד שבאמת חשוב בסרטים האלה הם קטעי האקשן, שצריכים להיות מספיק מטופשים כדי לבדר אבל מספיק אינטנסיביים כדי להיראות מסוכנים. וממש כמו בסרטי מארוול, גם כאן כדאי לתת קרדיט לאיש החשוב באמת בבימוי קטעי האקשן והמרדפים, במאי הפעלולים אלכנסדר וויט (שהתחיל ב״ספיד״ ונמצא על הסטים של סרטי ג׳יימס בונד מאז ״קזינו רויאל״).

וכך, עם שלל עיכובים, הפקת ״לא זמן למות״ היתה קודם כל מיועדת להענקת גרנד–פינאלה בלתי נשכח לקרייג כבונד. בזאת, הסרט מצליח היטב. הפתיחה – סיקוונס מרדף מוצלח – והסיום, שמעניק לקרייג השתחווייה שאף בונד לפניו לא זכה לקבל, הם רגעי השיא של הסרט, שבשאר הזמן מדלל את 160 דקותיו עם לא מעט רגעים של משחקי שחמט מיותרים של סוכני ביון שחושבים שהם מעדו לספר של ג׳ון לה–קארה, בשעה שהם נלחמים למעשה באיזה נבל זוטר ומשני (ראמי מליק) שגם טימותי דולטון היה מתגבר עליו בלי קושי. זה סרט לא אחיד, הארוך ביותר בתולדות הסדרה, וכל דקה מורגשת בו. אבל מפיקיו ידעו שיש למה לחכות: מערכה אחרונה שעוד נדבר בה רבות בחמש השנים הבאות, בזמן שמשפחת ברוקולי – יחד עם אמזון – מתחילה לחפש את הבונד הבא.

מפיקת הסרט, ברברה ברוקולי (יחד עם אחיה מייקל ווילסון), בתו של בעל הזכויות המקורי, אלברט ברוקולי, אמרה בראיון שאת השחקן הבא שיגלם את בונד הם יתחילו לחפש רק בשנה הבאה. המסר היה ברור: יהיו עוד סרטי ג׳יימס בונד גם אחרי דניאל קרייג, מסר חשוב למי שחשב שהמכירה לאמזון והפרישה של קרייג יגרמו לבעלי הזכויות לוותר על נכס שלמרות כל כאבי הראש שמתלווים אליו, הוא עדיין מניב להם קרוב למיליארד דולר במכירות כרטיסים בכל פעם שיוצא סרט חדש. מי יוותר על זה? וכך, מהמרי לונדון כבר להוטים לשים כסף על זהות השחקן שיהיה הבונד הבא – מטום הרדי וטום הידלסטון ועד רג׳ה–ז׳אן פייג׳, גיבור ״ברידג׳רטון״. אבל יש שאלה יותר גדולה מאשר מי ילוהק (או אולי תלוהק) לתפקיד ג׳יימס בונד והיא – איך בכלל יראו הסרטים הבאים? מה יהיה בהם? איך ממשיכים את קו העלילה שהגיע לסיומו ב״אין זמן למות״? איך מחדשים סדרה שהתיישנה כבר לפני שנים? ובעיקר – מה יקרה עכשיו, כשתאגיד אמזון הוא הבעלים של 50 אחוז מהמותג, ומן הסתם יהיה לו מה להגיד בענייני צורה ותוכן? האם אין מנוס מהאמריקניזציה של בונד?

אז אם תכניסו אותנו לרגע לחדר ישיבות עם ג׳ף בזוס וברברה ברוקולי, יש לנו את הפיץ׳ המנצח עבורם, איך להמשיך את בונד הלאה, תוך שלוקחים בחשבון את כל מה שהשתנה בעולם ב–60 השנים האחרונות: להתחיל הכל מהתחלה. הריבוט המושלם. ללכת אל כל ספריו המקוריים של איאן פלמינג ולעבד אותם מחדש לקולנוע, בזה אחר זה, בגרסאות שיהיו נאמנות יותר למקור הספרותי מאשר לקרנבל האהבה וההטרדה החופשית של שנות הששים. להתחיל את הסרט הבא מיומו הראשון של בונד ב–MI6 ולהמשיך משם. אם אמזון להוטה למסחר את המותג הזה, כדי שיצדיק את 8.4 מיליארד הדולר שהיא שילמה על רכישת אולפני אם.ג׳י.אם והתוכן הבומרי שלהם, היא יכולה להשיק שתי סדרות (אחת לקולנוע ואחת לטלוויזיה)? לקולנוע, ג׳יימס בונד של איאן פלמינג, מעודכן לימינו, מהתחלה. השני – סדרת טלוויזיה על 007, בדומה לסדרה על ג׳ק ריאן שאמזון הפיקה. למדנו בסרט החדש שמספר תג הסוכן 007 לא אקסלוסיבי לבנאדם ויכול לעבור הלאה ליורשיו בתפקיד. סדרת 007 תתקדם קדימה בזמן, לימים שאחרי ג׳יימס בונד, ואז את 007 יוכלו לגלם בכל עונה שחקנים ושחקניות מתחלפים. כל מי שחלם על 007 אשה, או שחור, או שחורה, או להט״ב, הנה ההזדמנות. להפריד בין בונד (גבר סיסג׳נדר, לבן, סטרייט) ובין 007, תפקיד שיכול, כמו דוקטור הו, להיות מגולם על ידי מי שמתאים או מתאימה לתפקיד. ואם טרנטינו כל כך רוצה לעשות סרט בונד, תנו לו. הנה, נשברה תקרת הזכוכית ואמריקאי כבר ביים סרט בונד, אז אפשר להמשיך הלאה. ולא יזיק בכלל להפוך את הסדרה, בגלגולה הבא, לידידותית לבמאים.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 4.10.2021)

עוד על ג׳יימס בונד ו״לא זמן למות״ בפודקאסט התרבות ״פופ אפ״ של אלעד בר נוי. האזינו כאן החל מדקה 39).

ציוץ