מאט דיימון ב״מים שקטים״. מרסיי, אוקלהומה

דיברתי על ״מים שקטים״ בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

״מים שקטים״ מוגדר בתור ״הסרט החדש של מאט דיימון״ – והוא אכן עושה שם תפקיד מצוין כגבר שבולע לתוך עצמו את סבלו ומצוקותיו ולא חושף כלום כלפי חוץ – אבל זהו, לפני הכל ובראש ובראשונה, סרטו החדש של טום מקארתי, והראשון אחרי הזכייה שלו באוסקר על ״ספוטלייט״ מ-2016.

מקארתי הוא במאי ותסריטאי (ולעיתים גם שחקן) שסרטיו כה מינוריים עד שלעיתים קשה לחוש בנוכחותם, ולכן ספק אם מישהו חש געגוע לסרטיו, בהפסקות הארוכות שהוא לוקח בין סרט לסרט. אבל מרגע ששמים לב אליהם, עצם שמו על סרט מעורר תחושה של נחת והתרפקות, כמו מפגש עם שכן חביב, שלא הבחנו בכך שעבר דירה.

סוד הקסם של מקארתי הוא בנקודת המבט ההומאנית שלו, ששמה במרכז סרטיו בני אדם שנדחקו לשוליים והמפגש ביניהם ובין אנשים שנמצאים מחוץ למעגל החברתי שלהם. אנשים ומפגשים, מבעד לעיניים עדינות וחפות מסנסציה, הופכים את סרטיו של מקארתי לכאלה שתמיד נעים לפגוש. החל מ״אנשי התחנה״ (2003), סרטו הראשון, שהציג לעולם את פיטר דינקלג׳ (שנים אחר כך, מקארתי היה בצוות הפיתוח של ״משחקי הכס״, בימים שלפני הפיילוט, והוא זה שהביא את דינקלג׳ לסדרה שהפכה אותו לכוכב). גם להוליווד לקח זמן להתחמם לסרטיו ולהתרגל לריתמוס המאוד לא–אמריקאי שלהם, עד שהוא קיבל הכרה ותשואות עם האוסקר שלו לתסריט של ״ספוטלייט״, שזכה גם בפרס הסרט.

סרטו החדש, ״מים שקטים״, לכאורה נראה רחב יריעה יותר מהסרטים הקאמריים שאיפיינו אותו עד כה – עם לוקיישנים שנעים בין דרום ארצות הברית לדרום צרפת – אבל הוא מכיל את כל המרכיבים שמאפיינים את סרטיו של מקארתי – בני אדם פגיעים בחיפוש אחר האמת, גם אם האמת הזאת לא נוחה לחשיפה.

דיימון מגלם בסרט את דמותו של ביל, איש צווארון כחול מאוקלהומה – נוצרי דתי, מחזיק נשק, שפוטר מעבודתו בקידוחי נפט ועובד בעבודות בניין והריסה מזדמנות. כחלק משגרת ימיו הכבויה, אחת לכמה חודשים הוא טס למרסיי לבקר את בתו (אביגיל ברסלין), שהגיעה למרסיי כסטודנטית באוניברסיטה, וכעת יושבת בכלא באשמת רצח בת זוגה המוסלמית. מבעד למצלמתו של מסאנובו טקאינאגי, ומבעד לעיניו של הגיבור, אוקלהומה ומרסיי נראות בדיוק אותו דבר: ערים של מעמד הפרולטריון, של אנשים שהחברה טיאטאה הצידה והם צריכים לפעול באופן אגרסיבי כדי שקולם יישמע.

כשלידיו של ביל מגיעה ראיה חדשה, שעשויה להביא למשפט חוזר לבתו, הוא מחליט בפעם הראשונה להפסיק להיות אב נעדר ופסיבי, ולצאת לחקר האמת, בתקווה שזה יזרז את שחרורה מהכלא, ניסיון מאוחר שלו לתקן את העובדה שהוא מעולם לא באמת היה שם בשבילה, ושהביקורים האלה בכלא, הם רגעי האב–בת הנדירים היחידים בחייהם., שאולי לא יקרו כשהיא תשתחרר.

ביל היא דמות שנמצאת בשולי החברה האמריקאית – אותו מעמד מושתק שראה בטראמפ את האפשרות לנקום בחברה שבעה שזנחה אותם. אבל בהגיעו למרסיי, הוא – האמריקאי – נחשב שם לבעל הפריווילגיות, והוא פוגש לראשונה את כל אלה שהימין האמריקאי מנסה לדכא, בעיקר מהגרים, מוסלמים, נשים ולהט״בים. באחת הסצינות בסרט שואלת אותו אשה צרפתיה, בנימה מזלזלת, האם הוא הצביע לטראמפ. ביל עונה שלא, כי יש לו תיק פלילי, ואנשים בעלי עבר פלילי מנועים מלהצביע באמריקה. בת השיחה, שלפני שניה רצתה לבוז לגבר שמולה על כך שהוא נראה כמו איש טראמפ מובהק, מה שהוא ככל הנראה בהחלט כן, מבינה שבאמריקה דמוקרטיה היא פריווילגיה השמורה למעטים וללא זכות הניתנת לכולם. וכך, בסצינה קצרצרה, אגבית ולקונית, בת לא יותר משני משפטים ועשר מילים, מקארתי מציג את הדמויות ואת העולם שבו הן חיות, ואת תחושת הכלא שכולן ממילא חשות שבתוכו הן חיות. זה סוד קסמו וכוח סרטיו, שרגעי ההארה בסרט מובעים באנדרסטייטמנט, ושדמויותיו הפגיעות מתעלות בקלות מעל הדימוי החיצוני הסטריאוטיפי.

קשה להתחמק מהתחושה – והיא מאוד חדה וברורה בעת הצפייה בסרט – שמקארתי יוצר כאן סרט בהשראתו של אסגר פרהדי, הבמאי האירני שבאמתחתו כבר שני פרסי אוסקר. הדמיון הסגנוני והתימאטי ל״הסוכן״ של פרהדי לא יכול להיות מקרי, והאמת שקל לראות איך מקארתי ופרהדי הם בני דודים קולנועיים, לשניהם נקודת מבט אנושית, אסתטית ודרמטורגית דומה. כמו בסרטיו של פרהדי, גם ״מים שקטים״ מתחיל כדרמה משפחתית ריאליסטית במקצב נמוך, וגם כאן הגיבור מוצא את עצמו מתגלגל לתוך תעלומה בלשית שהוא מרגיש מחויב לצלול לתוכה, למרות שלא בטוח שהוא רוצה להיחשף לאמת שתתגלה בסופה, ושלאו דווקא תעניק לו תחושת תיקון ונחמה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 14.10.2021)

ציוץ