26 אוקטובר 2021 | 18:55 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2021?

סרטי יום הקולנוע הישראלי. מי בראש הפוסטר ומי בסופו?

דיברתי על יום הקולנוע הישראלי, ומצב הקולנוע הישראלי השנה, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, באפל פודקאסט או כאן

קל לחזות מה יהיו הסרטים הכי נצפים ביום הקולנוע הישראלי, שיתקיים מחר (רביעי): ״לשחרר את שולי״ משובץ להכי הרבה הקרנות, ולא מעט ממיליון צופיו עשויים לרצות לצפות בו שוב. ולצידו, ״תמונת הניצחון״ של אבי נשר, שכבר עכשיו (שלישי בערב) מתגלה כאחד הסרטים שממלאים אולמות באתרי ההזמנות המוקדמות.

יום הקולנוע השנה הוא לא רק הזדמנות למאות אלפי צופים לצפות ביבול שאמור לצאת בחודשים הקרובים (חלקם סרטים שמחכים על המדף בסבלנות מאז 2019 ורואים איך סרטים חדשים, אך מדוברים מהם, עוקפים אותם בדרך אל המסכים). הוא גם יום תפילה למפיצי הקולנוע הישראלי בארץ, שכן חוץ מתופעת הטבע יוצאת הדופן והנדירה שנקראית ״לשחרר את שולי״, הקולנוע הישראלי עדיין לא התאושש מקומת הקורונה. הקהל הצעיר, זה שנע בחבורות ורוצה לראות סרטים כחוויה חברתית קבוצתית ורועשת, מילא אולמות ב״לשחרר את שולי״  ו״מהיר ועצבני 9״. אבל הקהל המבוגר יותר, זה שיוצא לסרטים בזוג, נשאר בבית. יש לכך שלל הסברים, אבל בסופו של דבר אף אחד לא באמת יודע למה. והקולנוע הישראלי, ברובו, הוא קולנוע שפונה לצופים מבוגרים. לכן התקווה היא שיום הקולנוע יפתה אותם ליציאה מהבית, ואז בהמשך השנה הם ימשיכו לבוא. לכן השאלה מחר תהיה לא רק מה יהיה הסרט הכי נצפה בסיכומו של יום, אלא האם בכלל יבוא קהל. האם יבואו ה-120-150 אלף רוכשי כרטיסים שהגיעו בשנים קודמות (יום הקולנוע האחרון התקיים ב-2019)? והאם הם ילכו לסרטים המיועדים לצעירים, או יבחרו בסרטים הבוגרים יותר.

התקווה היא שיום הקולנוע הישראלי יהיה כמו הסרט החדש של ג׳יימס בונד: אירוע מספיק גדול שיגרום לרבבות צופים לצאת בפעם הראשונה לקולנוע מאז הקורונה. ג׳יימס בונד הביא לבתי הקולנוע כבר כ-200,000 איש, לא מעט מהם דיווחו שזו הפעם הראשונה שהם לוקחים בייביסיטר ויוצאים לסרט מאז אירועי מרץ 2020. אם ליום הקולנוע הישראלי יהיה אפקט דומה, אפשר להתחיל לדמיין חזרה לשגרה בקרוב. אם לא – אסון. הסרטים יופקו, יופצו, אבל לא יהיה מי שיצפה בהם.

הסיבה שהשאלה הזאת מעניינת היא כי יש השנה סרטים מצוינים ומגוונים. סרטי פסטיבלים איטיים, סרטי מלחמה ענקי מימדים, קומדיות רומנטיות, קומדיות מטורפות, סרטים עם פוטנציאל להפוך לשוברי קופות, סרטים לילדים, סרטים לנוער, וסרטים שלא ברור בכלל מאיפה הם הגיעו. כל מי שחושב (או חושבת) לצבוע את הקולנוע הישראלי – לצרכים דמגוגיים – בצבעים אחידים (פוליטי, איזוטרי, מנוכר, אליטיסטי) יעמוד מול ההיצע השנה ויבין שהוא טעה. יש הכל.

====================

ניסיתי לברר כמה כרטיסים נמכרו לסטים הישראליים השנה, חוץ ממיליון הכרטיסים של ״שולי״. זה לא פשוט. עוד לא יודעים, או לא מספרים, אבל דיברתי עם אנשים שקצת מבינים והם נתנו לי הערכות גלובליות, זמניות וגסות. אלה לא המספרים הרשמיים, אבל אני חושב שהם נותנים קנה מידה למה שקורה השנה, שאולמות הקולנוע עדיין רועדים ברעדות האדמה הנלוות לקורונה: ״עוד סיפור אחד״ כ-50,000 צופים. ״אגדת חורבן״ כ-40,000 צופים. ״אחד בלב״ כ-43,000 צופים. ב-2019 שלושתם היו עושים לפחות פי שתיים מזה. יום הקולנוע יאפשר להם לשפר מספרים (כי הרי אנחנו סופרים בארץ כרטיסים ולא שקלים). אבל הקהל עד כה, כאמור, נשאר בבית, לחכות לילדים שלהם שיחזרו מ״לשחרר את שולי״.

דיברתי על הנתונים האלה והמשמעות שלהם בהרחבה בפודקאסט שלי:

==========================

אז מה לראות?

אם אתם כאן בשביל הבידור, אתם יכולים לעשות לכם דאבל-פיצ׳ר של קומדיות רומנטיות תחת הכותרת ״עוד סיפור אחד בלב״: ״עוד סיפור אחד״ החמוד והמצחיק שביים גורי אלפי, ו״אחד בלב״ המשעשע והמקורי, שביימה טליה לביא.

ואם אתם רוצים משהו קליל, אולי תרצו לבחור בנתיב הכוכבים: שני שחקנים שעושים השנה את עבודת הבכורה שלהם כבמאים: גורי אלפי ביים את ״עוד סיפור אחד״ (בכיכובו של ליאור אשכנזי) וליאור אשכנזי  מביים את סרטו הראשון, רימייק ישראלי לשובר הקופות האיטלקי ״זרים מושלמים״ (בלי גורי אלפי).

אבל אם אתם רוצים ארוחה יותר כבדה ומגוונת מבחינה קולנועית ורגשית, אלה חמשת הסרטים שאתם חייבים לראות מחר.

1. ״תמונת הניצחון״, אבי נשר

על המסך הכי גדול שאתם מוצאים, עם הסאונד הכי חזק. הסרט הזה – סרט מלחמה המתרחש ב-1948 סביב הקרב על קיבוץ ניצנים – הוא קורנס בראש.

2. ״ויהי בוקר״, ערן קולירין

הסרט העדין הזה – זוכה פרס אופיר השנה – הוא סרטו הטוב ביותר של ערן קולירין, שכל סרטיו היו מצוינים. הוא עדין מאין כמוהו וכולו ניואנסים ומחוות קטנות. כמו ב״תמונת הניצחון״, הדימוי האחרון שלו ישאיר אתכם פעורי פה ולחי עין.

3. ״הנה אנחנו״, ניר ברגמן

אחד הקורבנות של שנת הקורונה האבודה. סרט שהיה צריך להיות בפסטיבל קאן 2020 שבוטל, זכה בפסטיבל ירושלים, וזכה בפרסי אופיר בשנה שעברה על הבימוי, התסריט והמשחק של שני השחקנים הראשיים. וזה הסרט הכי מרגש שראיתי בשנה וחצי האחרונה בכל שפה. שי אביבי מגלם אב שלוקח את בנו האוטיסט (נועם אימבר) לרוד-טריפ ישראלי, כדי לדחות את הפרידה שלהם, לפני כניסתו של הנער למוסד טיפולי. התסריט הוא של דנה אידיסיס (״על הספקטרום״) וזה מצחיק, זה נוגע ללב וזה כמו מאה קילו של רגש ורגישות.

4. ״הברך״, נדב לפיד

אם לא ראיתם, אתם חייבים. אם ראיתם, צפו שוב. סרט שהוא גם שפה קולנועית חדשה. סרט מאתגר שהוא גם נגיש לחלוטין ומנהל מו״מ מרתק עם עולם הפופ, והרצון להשתלב בו.

שלושת הסרטים האלה, מהטובים שנעשו בארץ בכל הזמנים, צולמו כולם על ידי צלם-העל שי גולדמן, שבכל אחד מהם מציג צד אחר שלו. אם תעשו לכם טריפל-פיצ׳ר של שי גולדמן, תצאו מיום הקולנוע הזה באקסטזה של קולנוע.

5. ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״, דני רוזנברג

צרפו לטריפל-פיצ׳ר את הסרט הזה ואת ״מחברות שחורות״ של שלומי אלקבץ ותקבלו פסטיבל מחומש של כל נציגי ישראל לפסטיבל קאן בשנתיים האחרונות. דני רוזנברג עושה דבר יוצא דופן בסרט הביכורים שלו: יצירה שנושקת לאוונגרד, שעוברת באופן חופשי בין דוקו לעליתי, ועדיין מצליחה להיות נורא-נורא מרגשת ומלאת לב.

זה אולי החידוש הגדול השנה המיוצג בחמשת הסרטים האלה: סרטי הארט-האוס, שמפרקים נראטיבים ועושים ניסויים בסיפור וצורה, הם גם סרטים מרגשים, אנושיים, פיוטיים שקשה לעמוד בפניהם, וכולם עוסקים בפרידה או במוות ואובדן.

 

(27.10. הפוסט עודכן עם נתוני מכירת הכרטיסים של “אחד בלב”, על פי נתוני המפיץ).

השאירו תגובה