״האב״. אנתוני הופקינס בתפקיד ששון גבאי

אם אתם מנויים לתיאטרון יתכן שכל מה שראיתם בשבע השנים האחרונות היו את הצגותיו של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, כוכב–העל הנוכחי של התיאטרון המסחרי. זלר עובד בסדרות: אחרי ״השקר״ היה לו ״האמת״. אחרי ״האב״ (שהועלה בבית לסין), הוא כתב את ״האם״ (גשר) ו״הבן״ (הקאמרי). והמחזה הראשון שלו שעובד לסרט היה ״שעה של שקט״ – שביים פטריס לקונט, המוצלח בדרך כלל. זה היה להיט ענק בצרפת, אבל אני חשבתי שזה בלתי נסבל ולקח לי שנים להעז לנסות עוד משהו פרי עטו של זלר.

כמחזאי (ויש לזכור שאני לא מבין בתיאטרון) זלר תקוע בשטיקים בנאליים, אבל הסיטואציה הדרמטית שהוא יצר ב״האב״ – גבר בגיל ה-80 שמתחיל לשכוח מי הוא, איפה הוא ואת כל מי שסביבו – איפשר לכל שחקן שגילם את הדמות הזאת לזכות איתה בפרס. אולי כי זה תפקיד שמיועד לשחקנים גדולים מלכתחילה, כאלה שיכולים לעבור במצמוץ העין מעוצמה לחולשה, מדמות כריזמטית לדמות כבויה, מדמות סוחפת ומצחיקה לדמות שברירית וטראגית, מדמות מאיימת ונערצת לדמות מעוררת רחמים. וכך, רובר הירש, הראשון שגילם את הדמות הזאת בהפקה הצרפתית, זכה עליו בפרס המולייר; קנת קרנהם, שגילם אותו בווסט–אנד בלונדון, זכה עליו בפרס האוליבייה; פרנק לנג׳לה, שגילם אותו בברודוויי, זכה עליו בטוני; ששון גבאי, שגילם אותו בתיאטרון בית לסין בישראל, זכה עליו בפרס התיאטרון. וכשהגיע תורו של אנתוני הופקינס לגלם את הדמות הזאת בסרט, הוא זכה על כך באוסקר. לדמות הראשית קראו בתיאטרון אנדרה, אבל כשהגיע הזמן לעבד את המחזה הצרפתי לתסריט שיתרחש בלונדון ובאנגלית, זלר שינה את שם הדמות הראשית ל״אנתוני״, כי מבחינתו היה רק שחקן אחד שיכול לגלם את הדמות הזאת. הופקינס הסכים.

למרות שמפיצי הסרט בארץ חיכו בסבלנות עד שובה של יוזמת ״שלישי בשלייקס״ כדי להפיץ את ״האב״, מתוך תקווה שבני גיל הזהב ירוצו לראות סרט העוסק בבן גילם, יש להדגיש ש״האב״ הוא למעשה סרט אימה מעורר פלצות. אימה מפני הזיקנה, מפני הבלתי נמנע, אימה מהרגע הזה שבו אדם הופך להיות אסיר בתוך מוחו ומאבד את הקשר בין העבר וההווה, המציאותי והמדומיין.

זו דרמה לשישה שחקנים ודירה אחת. הופקינס מגלם את אנתוני, מהנדס בגמלאות, שגר בדירה רחבת ידיים ונהנה להקשיב למוזיקה קלאסית באוזניות. ״בדידות״ מאת הנרי פרסל הוא הקטע המוזיקלי שפותח את הסרט. אוליביה קולמן (זוכת האוסקר על ״המועדפת״) מגלמת את אן, בתו, שבאה לבקר אותו, לדרוש בשלומו ולנסות לשכנע אותו לאפשר למטפלת במשרה מלאה להיות איתו כדי לעזור לו כשהוא לבד. לבת יש בשורה: היא עומדת לעזוב את לונדון ולעבור לפריז, שם היא פגשה בן זוג חדש. האב נרעש, נפגע ומשתבלל לתוך עצמו כשהוא מבין שבקרוב הוא ישאר לבד. ובכל זאת, הוא לא מצליח להבין למה בתו השניה כבר לא באה לבקר, למה בן זוגה של בתו מופיע אצלו פתאום בדירה, כשהוא אמור להיות בכלל בפריז, ומי הם האנשים האלה שנמצאים אצלו בבית והוא לא מזהה אותם. אנתוני נע בזריזות בין מניפה של תחושות ורגשות: הוא זועף ואז סטואי, עצבני ואז עליז, כועס ואז מיואש, אופורי ואז מבולבל. והוא הולך ומתכנס לתוך עולם רגשי ילדותי, קורס לתוך ברירת המחדל שלו כילד – עם עקשנות, פגיעות ואף שובבות רגעית. כשזה מגיע לתלות באחרים, ולמצבי רוח משתנים, הופקינס מפליא באופן שבו מחבר בין סוף החיים לראשיתם.

״האב״ הוא סרטו הראשון של זלר כבמאי קולנוע, והוא נעזר לשם כך בתסריטאי והמחזאי הבריטי כריסטופר המפטון (״יחסים מסוכנים״) במלאכת העיבוד. למרות שהוא מגיע מהתיאטרון, זלר מוכיח יפה שהסיטואציה הזאת, למרות הקאמריות שלה, למעשה מתאימה יותר לקולנוע מאשר לתיאטרון. את מה שהתיאטרון עושה באמצעות פירוטכניקה עיצובית מרשימה אך מושכת תשומת לב, כדי להציג את הדיסאורנטציה של אנתוני, הקולנוע עושה באנדרסטייטמנט ומינוריות אלגנטית, שצופים לא מרוכזים עשויים להחמיץ. אבל שם טמונה גדולתו של הסרט – לא בתסריט, שהרי סרטים על זיקנה ודמנציה כבר ראינו בעבר, אלא באופן שבו זלר עושה שימוש בעריכה ובעיצוב התפאורה כדי להכניס את הצופים לתוך מוחו של אנתוני. אנחנו חווים את הבלבול איתו. זה סוד כוחו של הקאט: כשסצינה אחת מתחלפת בשניה אנחנו יודעים אינטואיטיבית, אחרי שנים של התניה וצפייה בסרטים, ששינוי סצינה הוא גם שינוי בזמן. אבל כשסרט נראה לנו כאילו הוא מתרחש באותו מקום ובזמן רצוף, מעברי הזמן הסמויים מהעין, שנראים כחלק ממוסכות השפה הקולנועית, האלה יכולים להקפיץ אותנו אחורה או קדימה בזמן, זו תחבולת עריכה שכריסטופר נולאן עשה בה שימוש מבריק ב״ממנטו״, וזלר לוקח אותה ל״האב״, באופן מינורי יותר ושקט יותר, שקופץ פנימה והחוצה ממוחו של הגיבור, קדימה ואחורה. והדירה, שנראית לנו מוכרת בסצינה הראשונה, פתאום נראית מעט שונה בסצינה הבאה. עברנו מקום או עברנו זמן? וכך, באמצעות השינויים העדינים האלה, הצופים בסרט (להבדיל מהצופים בהצגה) חווים את הבלבול של אנתוני, שכבר לא לגמרי משוכנע מי הוא, עם מי הוא, איפה הוא ומתי הוא.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 28.10.2021)

ציוץ