17 מרץ 2021 | 15:33 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פרויקט ״גרזן קטן״ של סטיב מקווין: ״מנגרוב״, ״אדום, לבן וכחול״ ו״רוק אוהבים״

פרויקט ״גרזן קטן״ של סטיב מקווין. חמישה סרטים, חמישה כוכבים

דיברתי על סרטי ״גרזן קטן״, כולל קטעים מהפסקול המהמם שלו, בחצי השני של פודקאסט קולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

מצידנו, אל תקראו אף משפט בטקסט הזה מלבד הבא: אנתולוגיית ״גרזן קטן״, מקבץ של חמישה סרטים באורך מלא של הבמאי הבריטי סטיב מקווין, היא הפרויקט הקולנועי הנפלא והמרעיש ביותר של השנה, והוא זמין כולו ברגע זה בטלוויזיה (בyes VOD).

מקווין בן ה51, היוצר היחיד שזכה באוסקר (על ״12 שנים של עבדות״) וגם בפרס טרנר לאמנות (על עבודות הווידיאו שלו משנות ה90), ביים עד כה ארבעה סרטים עלילתיים מ״רעב״ ועד ״אלמנות״ שבהם הוכיח שהוא במאי מצוין, עם מבט ויזואלי מקורי על סיפורים מוכרים. אבל תוך כדי שהוא הופך לבמאי הוליוודי מצליח (בחסות המפיקים ארנון מילצ׳ן ובראד פיט) למקווין היה חלום לביים סדרת סרטים על חייהם של המהגרים השחורים מהאיים הקריביים על דור ההורים שעזב את האיים בחיפוש אחר חיים טובים יותר בלונדון, והילדים שלהם שכבר נולדו באנגליה. סיפורים שיתפרסו בין סוף שנות הששים ועד תחילת שנות השמונים. התוצאה היא פרויקט קולנועי וטלוויזיוני ענק שבו כל אחד מחמשת הסרטים עומד לחלוטין בפני עצמו והיו שכבר הישוו אותו ל״דקאלוג״ של קישלובסקי אבל אם בכל זאת צופים בכל שבע השעות שלו ברצף, מקבלים פורטרט של תקופה, של עיר, של קהילה. משהו שיצירות כמו ״היימאט״ או ״ברלין אלכסנדרפלאץ״ עשו בשנות השמונים בגרמניה. ״גרזן קטן״ של מקווין מתאר חיים בתוך מציאות עקבית של גזענות, אפליה ואלימות, ושל אנשים שלא מוכנים לוותר על השמחה והגאווה למרות כל השיט שהבריטים מאכילים אותם.

הסרטים כה נפלאים, שהדבר הכי מצער בפרויקט הזה הוא העובדה שמקווין שיחרר את כל החמישה בבת אחת וכך הוא מחייב אותנו לכתוב על כולם בנשימה אחת – לו הוא היה מוציא סרט בשנה, כל אחד מהם היה מקבל ביקורת נפרדת משלו, כפי שראוי היה לעשות, כי יש כל כך הרבה לכתוב ולנתח ולעכל בכל אחד מהסרטים. לא רק אנחנו מתלהבים: ״רוק אוהבים״, הסרט השני במקבץ, נבחר לסרט השנה של 2020 במשאל המבקרים של המגזין ״סייט אנד סאונד״ והוא נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק, לצד שני סרטים נוספים מהמקבץ. פסטיבל קאן בחר ב״רוק אוהבים״ ו״מנגרוב״ לתחרות הרשמית שלו (שלא התקיימה בגלל מגיפת הקורונה), ושני הסרטים הוקרנו גם בפסטיבל לונדון. ג׳ון בויגה זכה בגלובוס הזהב ובפרס בחירת המבקרים על תפקידו בסרט השלישי במקבץ, ״אדום, לבן וכחול״ אלא ששני הגופים האלה קטלגו את האנתולוגיה כמיני-סדרה ולא כסרט שעומד בפני עצמו. ככה זה בפיזיקת הקוואנטים של הקולנוע פרויקט אחד יכול להיחשב לשתי ישויות שונות.

״מנגרוב״, הסרט הארוך והמורכב במקבץ, הוא כמו אח תאום של ״המשפט של השבעה משיקגו״ של ארון סורקין. אך בעוד המשפט האמיתי של השבעה משיקגו זכה לכמה וכמה גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות, סרטו של מקווין הוא הראשון בתולדות אנגליה שמספר על ״התשעה מנוטינג היל״. השבעה משיקגו והתשעה מנוטינג היל הם הכינויים שלמ  אלה שעמדו לדין בשני משפטים שונים אך דומים שהתרחשו ב1969, שבהם מפגינים הואשמו בהסתה לאלימות אחרי שהמשטרה הגיעה לפוצץ באגרסיביות את ההפגנה שלהם, הדמיון בין שני המקרים מצמרר, ומרתק לראות את ההבדלים הקולנועיים בין הסרט של סורקין לזה של מקווין. 

החצי הראשון של ״מנגרוב״ מספר את סיפורה של מסעדת מנגרוב בלונדון, שמגישה אוכל קריבי חריף, ושבקומה השנייה שלה התקיימו ישיבות הסניף המקומי של תנועת הפנתרים השחורים. בעקבות הטרדות חוזרות ונשנות של שוטרים גזענים, יצאה מהמסעדה הפגנת מחאה נגד התנהגות המשטרה. המשטרה הגיעה לשבור לכולם את הידיים והרגליים, ומארגני ההפגנה הואשמו באלימות והועמדו לדין על קשירת קשר מול שופט שלא סובל את נוכחותם בבית המשפט שלו. לטיסיה רייט, שהיתה האחות ב״פנתר שחור״, מגלמת בסרט את נציגת הפנתרים השחורים, ומי שמייצגת את עצמה במשפט, וחושפת את הגזענות של המשטרה הבריטית.

גזענות ואלימות משטרתית הם הנושאים במרכז הסרט ״אדום, לבן וכחול״, שגם הוא מבוסס על סיפור אמיתי, הפעם מתחילת שנות השמונים (המוזיקה בסרטים מהווה את מראה המקום התקופתי). זו הזדמנות להכריז שג׳ון בויגה (״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״ ושני סרטי ההמשך) – שחוץ מ״דטרוירט״ של קתרין ביגלו, שלא הופץ בארץ, כמעט לא ראינו אותו בתפקידים דרמטיים הוא שחקן אדיר ויורש מובהק לדנזל וושינגטון (הרבה יותר מבנו של דנזל, ג׳ון דיוויד וושינגטון, שבינתיים בעיקר מאכזב). בויגה מגלם את דמותו של לירוי לוגן, שמחליט לעזוב קריירה כביולוג ולהצטרף למשטרה, אחרי שאביו מוכה על ידי שוטרים. לוגן נמצא בין הפטיש לסדן: אביו נוטר לו שהוא מחליט להתגייס לגוף כה גזעני ואלים נגד שחורים, והשוטרים הלבנים הגזענים שונאים את נוכחותו ומנסים להכשיל אותו בתפקידו. אבל הוא נחוש להיות האיש שיצליח לגרום למשטרה להשתנות ביחסה לאוכלוסיה השחורה.

״רוק אוהבים״, הסרט השני בחבורה, יוצא דופן במקבץ בכך שהמבנה שלו אמורפי, כמעט אימפרסיוניסטי, והוא עוסק במסיבה ביתית בלונדון של סוף שנות השבעים, מרגע שאנשי הסאונד נושאים החוצה מהסלון ספה, מגלגלים את השטיח, ומחברים רמקולים ענקיים לפטיפון. המוזיקה היא ברובה מתוצרת ג׳מייקה והאיזור רגאיי, סקא ודאב. ובעוד המסיבה מתחילה ונמשכת עמוק לתוך הלילה, כמה עלילות מתפתחות בין באי המסיבה. גם כאן, כמו בלא מעט מסרטי הסדרה, המוזיקה והאוכל הם הבריחה מהתמודדות עם בעיות עומק חברתיות, במקרה הזה תרבות של הטרדות מיניות. כמה מהמבקרים ששיבחו את הסרט כתבו שהוא מעורר געגוע לימי טרוםקורונה, ימים של מסיבות צפופות והתקהלויות המוניות. זו החמצה של הסרט, שהוא סרט תקופתימוזיקלי באווירה דוקומנטרית, שמתעדת תרבות, ואת הרצון לבנות לכמה שעות בועה של המולדת, בתוך המדינה לתוכה כל אלה היגרו. כמה שעות שבהן הם לא חושבים על איך להשתלב, להתערבב ולהתבולל בחברה האנגלית הקרירה. (שם הפרויקט,״גרזן לבן״, לקוח מפתגם שהונצח בשיר באותו שם של בוב מרלי – ״אם אתם העץ הגדול, אנחנו הגרזן הקטן, ואנחנו באים לכרות אתכם״).

הסרט החמישי במקבץ, ״חינוך״, הוא האישי ביותר עבור מקווין. מקווין, בן לאם מטרינידד ואב מגרנדה, שהיה ילד דיסלקטי, שנזרק מבית הספר ושובץ בבית ספר שמסליל ילדי מהגרים לעבודות כפיים, עושה סרט על ילד להורים מטרינידד וגרנדה, שלא מצליח ללמוד לקרוא ונזרק מבית הספר. עד שעיניה של אמו, המותשת משתי העבודות שהיא עובדת בהן, נפקחות תודות לעבודתן של אקטיביסטיות בקהילה. (הסרט הרביעי במקבץ, ״אלכס וויטל״, הוא לכאורה הכי דומה לסרט קודם של מקווין – ״רעב״, שכן שניהם מתרחשים בבית סוהר – אבל הוא גם הסרט הכי פחות מרשים במקבץ).

מקווין הוא וירטואוז של קולנוע וכל סרט במקבץ נראה שונה מקודמו, אבל בכולם יש את השילוב בין כוח החיים העצום של אנשי האיים הקריביים, ובין ניסיון הבלימה של החברה הבריטית הגזענית. אבל רוב סרטי הסדרה מעוררי השראה כי בכל אחד מהם אחת הדמויות נהיית מודעת למצב הדיכוי שבו היא חיה הקהילה, מתעוררת לפעולה ומנסה לשנות את העולם.

*******

חמשת הסרטים של ״גרזן קטן״, מדורגים, מהטוב ביותר לפחות טוב

״מנגרוב״ (128 דקות) – ארבעה כוכבים

״כחול, לבן, אדום״ (80 דקות) – ארבעה כוכבים

רוק אוהבים״ (70 דקות) – ארבעה כוכבים

״חינוך״ (63 דקות) – 3.5 כוכבים

״אלכס וויטל״ (66 דקות) – 3 כוכבים

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 10.3.2021)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה