״ליגת הצדק, גרסת הבמאי״. אלים ומפלצות

הקדשתי את פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה ל״ליגת הצדק״ ולשירים של ניק קייב מהפסקול. האזינו כאן ////

////

שנות הארבעים היו שנות האולפנים. שנות השבעים היו שנות הבמאים. ועכשיו, שנות האלפיים הן שנות המעריצים. המעריצים הם הקבוצה שמחזיקה בידה את הכוח הגדול ביותר לא רק להכריע אילו סרטים ייעשו, אלא גם איך הם ייראו. הרשתות החברתיות הפכו לבוסיות האמיתיות של מנהלי אולפני הקולנוע. פוסטים ויראליים והאשטגים שהופכים לטרנדים יכולים להביא לפיטוריהם של במאים ושחקנים – לפעמים על סמך איכויות אמנותיות, ולפעמים על בסיס התנהגות לא נאותה, בעבר או בהווה. זאק סניידר יודע את זה היטב כי הוא חטף את זה פעמיים מצד המעריצים של מותגי הקומיקס של די.סי: בפעם הראשונה כשהמעריצים כה התאכזבו מסרטו ״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״ שהם דרשו מאולפני וורנר את פיטוריו, ובפעם השניה כשהם התאכזבו עוד יותר מהגרסה של ג׳וס ווידון ל״ליגת הצדק״ שהם השיקו קמפיין ויראלי שנמשך ארבע שנים וקרא לאותו אולפן לשחרר את הגרסה המקורית, המלאה והגנוזה של סניידר, זו שהאולפן – שהיה כה בחרדה מתגובת המעריצים עד שהוא לא איפשר לסניידר לגמור את העובדה עליה.

גרסת הבמאי של ״ליגת הצדק״ עלתה בשבוע שעבר בשירות הסטרימינג HBOMAX באמריקה וב–yes VOD בישראל. היא נמשכת ארבע שעות, אותן ניתן – ואולי אף רצוי – לראות כמיני סדרה בת ארבעה פרקים. זה שהגרסה הזו טובה ממהגרסה שיצאה לבתי הקולנוע ב–2017 זו לא חוכמה – ההיא באמת היתה בלאגן גדול וחסר הגיון. אבל האם היא טובה בפני עצמה? נדבר על זה עוד רגע, אבל יש דבר חשוב הרבה יותר ללמוד מהסרט הזה וגלגוליו, סרט שדורש מאיתנו – אנשי העיתונות וגם משתמשי הרשתות החברתיות – רגע של חשבון נפש, כי במשך ארבע שנים סיפרו לנו אינסוף שקרים, ואנחנו האמנו.

המעריצים, כאמור, שנאו את ״באטמן נגד סופרמן״, אבל אולפני וורנר המשיכו לדבוק בבמאי שלהם, זאק סניידר, והחזון האפל והגרנדיוזי שלו. עובדה שהוא קיבל אור ירוק לצאת ולצלם את הסרט הבא בסדרה, ״ליגת הצדק״. כשנה לפני מועד היציאה המתוכנן של הסרט התפרסמה ידיעה שסניידר ואשתו, המפיקה דברה סניידר, ביקשו לעזוב את ההפקה בעקבות התאבדותה של אוטום, בתו המאומצת של סניידר מנישואים קודמים. על פי הידיעות לתקשורת ג׳וס ווידון, שביים לפני כן את שני סרטי ״הנוקמים״ למארוול, הובא כדי לעזור בשיפוץ התסריט ולהשלים את הפקת הסרט על פי החזון של סניידר, בשעה שהוא מתמודד עם טרגדיה משפחתית.

באותה תקופה – בין ״פבאטמן נגד סופרמן״ ו״ליגת הצדק״ – הנראטיב של המעריצים היה חד משמעי: סניידר הוא הנבל שהרס את גיבורי העל האהובים, האולפן הבין את זה בעקבות הביקורות הרעות, פיטר אותו והביא במקומו את הגיבור האמיתי של חובבי הקומיקס – ווידון, שלא רק חתום על שני סרטי ״הנוקמים״ אלא גם אחראי על הסדרות ״באפי קוטלת הערפדים״ ו״פיירפליי״, הנערצות על ידי גיקים מסביב לעולם. לווידון, כך ידע העולם, יש חוש הומור, כישרון גאוני לתסריטאות והבנה ברורה בחומרים האלה ובמה שמענג את המעריצים. הוא נראה כמו הליהוק המושלם לתקן את מה שסניידר עשה.

אלא שזה לא עזר. הגרסה של ווידון לא רק שהיתה נוראית – עבודת טלאים לא אחידה שחיברה בין סצינות שלו לסצינות של סניידר בסרט שבו הטון השתנה מסצינה לסצינה וההגיון לא היה בנמצא – היא גם גרסמה לאולפן להפסיד כסף, אחרי שצילומי ההשלמה הממושכים של ווידון הביאו את תקציב הסרט לסכום האסטרונומי של 300 מיליון דולר. אם הסרט היה מביא את כמות הקהל של סרטי ״הנוקמים״, ההשקעה היתה מצדיקה את עצמה. אבל זה לא קרה. יותר מזה: בשנים שחלפו מאז התחיל להתברר באופן יותר ויותר ברור שווידון היה מפלצת על הסט – רדה בשחקניו, העליב והשפיל אותם. האשמותיו של ריי פישר, השחקן הכי אלמוני בצוות ליגת הצדק ומי שחטף את רוב התקפי הזעם של ווידון, גרמו לכך שחבריו לסרט עמדו לצידו והביאו את כוכבי ״באפי״ להיזכר שהיה סיוט לעבוד עם ווידון עוד אז, ושהוא התעלל נפשית בשחקניותיו הצעירות. כשסניידר סיפר בראיון ישן שהוא לקח הביתה בהארד דיסק למזכרת את הגרסה שלו ל״ליגת הצדק״, מאוכזבי ווידון התחילו להפציץ את טוויטר עם ההשאטאג releasethesnydercut# (#הפיצו את הגרסה של סניידר). האשטאג שנהיה ויראלי כשגם גל גדות שיתפה אותו.

אולפני וורנר, שחיפשו תכנים לשירות הסטרימינג החדש שלהם, הבינו שיש להם את האפשרות ליצור אירוע מעריצים שיכה גלים ברשתות החברתיות, בלי החשש למכור כרטיסים בבתי הקולנוע. הם השקיעו עוד 70 מיליון דולר בסרט, כדי לאפשר לסניידר לסיים את העריכה, לעבוד על האפקטים ואפילו לזמן את בן אפלק וג׳רד לטו לצלם יחד סצינה שלא היתה בגרסה המקורית. סניידר, מצידו, אמר שהוא קיבל את החופש לעשות את הסרט בדיוק על פי החזון שלו: בלי להתחשב באורך, בלי לקבל הערות מהאולפן ״הילדים לא יבינו״, בלי לקבל דרישות להקטין את האלימות כדי שזה יהיה מתאים לכל המשפחה. כך, אם כן, נראה סרט של סניידר כשאף אחד לא אומר לו מה לעשות. ועכשיו הוא גם סוף סוף מגלה שלמרות שהוא ניסה להמשיך את העבודה על הסרט אחרי ההתאבדות של בתו, העובדה שהוא לא קיבל גיבוי מהאולפן, שהקשיב לאכזבת המעריצים, גרמה לו להחליט לפרוש מהפרויקט, בייחוד כשהוא הבין שווידון הובא לשם עוד בעודו עובד על הסרט (ולא אחרי התפטרותו כפי שפורסם) כדי לחתור תחתיו. יש משהו בגרסת סניידר ל״ליגת הצדק״ שקורע את המסיכה מעל פניה של הוליווד – וזה קורה בעיצומה של מגיפת הקורונה שממילא מעמידה את הוליווד וכל התוכנית העסקית שלה במצב פגיע. העובדה שהאולפן התעלל בסרט וביוצרו, והמשיך לבקש ממנו עוד ועוד בקשות כדי לדלל את החזון שהוא נשכר לייבא, מעידה על תהליך העבודה הבלתי נסבל של הפקות הענק. מעתה, בכל פעם שנראה שובר קופות מוצלח, וכזה שבו ניכר חזון של במאי, עלינו להבין שמדובר בנס.

שנים סיפרו לנו שווידון שינה לא יותר מ-20 אחוז מהגרסה של סניידר, ועכשיו מגיעה הגרסה של סניידר ומוכיחה שווידון ניסה לקרוע אותה לגזרים. כולם בהפקה ידעו את זה, אבל אם תחפשו כעת את הידיעות על הפקת הסרט ברגע שווידון נכנס לתמונה תראו איך האולפן, והמפיק (צ׳רלס רובן) שיקרו, ואיך התקשורת והמעריצים קנו את הנראטיב שלהם. גם השחקנים מן הסתם הושבעו לשמור על שתיקה. הכל כדי לא להכשיל את הסרט. מעתה, בכל פעם שתשמעו שמועות מהפקות או אפילו ידיעות רשמיות, דעו שיש סיכוי שמשקרים לכם – האולפן משקר כדי להציג פאסון של להיט בהתהוות ולא של קטסטרופה בלתי נמנעת, והמעריצים מפיצים פייק ניוז כדי להפוך משאלות לב לעובדות.

״ליגת הצדק״ בגרסתו של סניידר הוא עדיין סרט בומבסטי ומבולגן, אבל יש בו ליבה מרתקת. דלגו על השעה הראשונה והמגושמת, ותרו על חצי השעה האחרונה המיותרת, ונותרתם עם שעתיים וחצי שהן הכי קוהרנטיות ואפקטיביות מאז שסניידר קיבל את המושכות לבימוי סרטי הקומיקס של די.סי. עכשיו, כשהוא לא היה צריך לדלל את עצמו, פתאום משהו ביצירה שלו הצטלל. החזון שלו נהיה ברור בדיעבד: ברגע שרואים את קווי המתאר הדומים בין ״ליגת הצדק״ ובין ״300״, הסרט על המלחמה בין הספרטנים ובין האימפריה הפרסית שהזניק את הקריירה של סניידר, מתברר שהוא במאי של מיתולוגיות. זהו לא רק הסרט הכי ניטשיאני שלו, אלא כמעט גרסה ל״כה אמר זרתוסטרא״. גיבורי העל אצל סניידר הם אלים והם נלחמים בשדים וחצאי–אלים, בעולם שנמצא לרוב מחוץ לטווח החושים, הראייה וההיסטוריה של המין האנושי. זה הופך את ״ליגת הצדק״ לסרט נטול אנושיות, דמויות בשר ודם די נעדרות ממנו, אבל מבהיר את העולם המיתי שבתוכו סניידר בוחר לפעול. זה פחות סרט לחובבי גיבורי על, ויותר סרט למי שחוקר את תולדות המיתוסים של יוון העתיקה ושבטי צפון אירופה.

סיפורו האישי של סניידר – כאב לילדה מאומצת שהתמודדה כל חייה מדכאון, ניסתה להתמודד איתו עם אהבה לחוברות קומיקס, עד שנכנעה לו – מהדהד באופן חזק במיוחד בסרט הזה, שעוסק לכל אורכו בקשר בין ילדים והוריהם – ובעיקר הורים שמוכנים להקריב את עצמם כדי להציל את ילדיהם, וילדים שמנסים לעמוד בציפיות של ההורים מהם. זה הלב הרגשי של ״ליגת הצדק״, שמתגלה רק כעת – כשניתנת לנו ההזדמנות לחזות בגרסה המלאה של הסרט וגם להבין בדיעבד את הסיפור הכואב שהיווה לה השראה. העובדה שסניידר משלב בסרט שני שירים של ניק קייב בפסקול, לא רק עוזר להסתנכרן למצב הרוח הקודר של הסרט, אלא מחבר בין יצירות של אבות שאיבדו את ילדיהם וניסו לבטא את צערם ביצירה (בנו בן ה-15 של קייב נהרג שנתיים לפני מות בתו של סניידר). לוקח ל״ליגת הצדק״ די הרבה דקות עד שהוא הופך ליצירה שלמה וראויה – וגם אז היא לא תמיד אחידה – אבל היא מסבירה הרבה, על איך סרטים נעשים, וגם למה.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 21.3.2021)

ציוץ