״מנהיג בהזמנה״ / ״המפתה״, ביקורת
״מנהיג בהזמנה״. השועל בלול התרנגולות
חמש שנים וחצי חלפו מאז שג'ון סטיוארט עזב את הנחיית "הדיילי שואו", תוכנית הסאטירה הפוליטית של ערוץ קומדי סנטרל. חמש שנים וחצי שבהם איבדו האמריקאים את אחד הקולות הסאטיריים המבריקים של ימינו, ולא קיבלו דבר בתמורה. חוץ מכמה הופעות אורח בתוכנית הלילה של סטיבן קולבר ופעילות ציבורית לטובת השגת פיצויים עבור כבאים שנפגעו בפעילות החילוץ של 9/11, סטיוארט פחות או יותר נעלם מעין הציבור, דווקא בתקופה שבה לכאורה קולו היה הכי נחוץ – ימי נשיאות טראמפ, ושתי מערכות הבחירות שמסגרו אותה.
בשנה שעברה יצא סרט הקולנוע השני שסטיוארט כתב וביים, "Irresistable", שש שנים אחרי סרטו הראשון כבמאי, "Rosewater", אותו ביים עדיין כמנחה "הדיילי שואו". בשני המקרים התברר שלמרבה הצער גם סטיוארט נפל קורבן לאשליה שהוא צריך לבקש קידום ולעבור מתפקיד שהוא ממש מצטיין בו לתפקיד שהוא לא כל כך טוב בו, ולהפוך מדמות משמעותית ומשפיעה בשיח התקשורת האמריקאית לדמות זניחה בשדה הקולנועי. החודש – שמונה חודשים אחרי שהופץ ב–VOD האמריקאי במקום בבתי הקולנוע בגלל מגיפת הקורונה – מגיע סרטו של סטיוארט לערוצי ה–vod של סלקום ופרטנר תחת השם העצוב "המפתה". ב-VOD של יס הוא עלה תחת השם ״מנהיג בהזמנה״ (גם השם המקורי לא טוב, לא מעניין ולא מייצג, כך שזה לא באמת משנה).
סטיב קארל, כוכב הקולנוע הכי גדול שהתגלה בתוכניתו של סטיוארט, מגלם יועץ פוליטי בשם גארי שעדיין מתאבל על ההפסד שלו (ושל הילרי קלינטון) בבחירות של 2016, שהפכו אותו לפרסונה נון גרטה בעולם הפוליטי. כשהוא רואה סרטון ויראלי שבו קצין צבא בדימוס (כריס קופר) מפגין מנהיגות ומצפון בעיירה קטנה בוויסקונסין, גארי מחליט לקחת אותו כפרויקט אישי ולשכנע אותו לרוץ בתור המועמד הדמוקרטי בבחירות לראשות העיירה, מול ראש העיר הרפובליקני. ראש העיר, מצידו, מגייס יועצת תקשורת רפובליקנית (רוז ביירן), שהיא היריבה הגדולה של הגיבור שלנו.
מה שנראה בתחילה כמין מעשייה קולנועית לבבית בסגנון פרנק קפרה, שבה הציניקן מהעיר הגדולה מגלה את חביבות העיירה הקטנה ואת פשטות הלכותיה ואנשיה, הופך בהמשך לכתב אישום של סטיוארט דווקא נגד המחנה של עצמו, הדמוקרטים. זה מתחיל בכך שסטיוארט מאשים את הקמפיין של קלינטון ב–2016 בכך שלא טרח להגיע לוויסקונסין, שהפכה להיות אחת המדינות שהעניקו לטראמפ את הניצחון, בגלל זחיחות של מנהלי הקמפיין של המפלגה הדמוקרטית. זה ממשיך בכך שסטיוארט מציג את הגיבור שלו באור ביקורתי ומנוכר כמי שמתנשא על התושבים של העיירות הקטנות במערב התיכון, ומתעלם מהעובדה שאלה האנשים האמיתיים של אמריקה, האנשים שהתקשורת מפספסת. מהבחינה הזאת, סרטו של סטיוארט מיישר קו עם כתב ההאשמה שיצר מייקל מור כבר ב–2016 נגד הדמוקרטים, שלא מבינים את תושבי העיירות הכפריות, ואת הכוח של מועמד פופוליסטי כמו טראמפ במקומות שחווים משבר כלכלי אמיתי. ולבסוף, אחרי שרוב הסרט עובר בפלגמטיות מתסכלת, ללא שנינות וללא שיניים, מתגלה טוויסט בעלילה שגם מציג את הגיבור – בנוסף לכל – כפתי מושלם, שמשחזר את כל הפגמים ונקודות העיוורון שהיו לו ב–2016 גם בקמפיין הנוכחי. המסר של סטיוארט: הדמוקרטים מנותקים מהאמריקאים ומתנשאים על העם, ואילו הרפובליקנים עסוקים במניפולציות ואחיזת עיניים.
מבחינות רבות, אפשר להגיד ש"Irresistable" הוא "השועל בלול התרנגולות" של ג'ון סטיוארט, שכמו אפרים קישון עבר מסאטירה מושחזת ומצחיקה למשל בנאלי וצפוי על האופן שבו נציג של הפוליטיקה הישנה והשמרנית מגיע לעיירה קטנה ומנסה להפוך אותה לכרך גדול. בשני המקרים הרעיון התמציתי ממצה את עצמו במהרה ומשאיר את הצופים תוך דקות ספורות מבינים מראש לאן כל זה הולך, ובלי בדיחות טובות או מעט מתח דרמטי, כדי להשאיר עניין בסרט – שהיה יכול להפוך למונולוג משעשע וחד בן חמש דקות, אם סטיוארט היה נשאר בכסא שבו הוא באמת שלט בווירטואוזיות, ככותב וכמבצע.
(פורסם ב״כלכליסט״, 22.2.2021)
