"המשפט של השבעה משיקגו", ביקורת נטפליקס
"המשפט של השבעה משיקגו". זכות הצעקה
עוד על "המשפט של השבעה משיקגו", כולל קטעים מהפסקול של דניאל פמברטון, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן
חלק א':
ארון סורקין הוא כנראה היוצר הכי אופטימי באמריקה. הוא מאמין גדול בכך שלמרות כל הבעיות הרגעיות, יש לאומה האמריקאית בסיס ויסוד חיובי וערכי, ולכן תמיד הטוב ינצח את הרע. הוא מוצא את הטוב הזה דווקא בתוך הממסד: עורכי הדין הצבאיים ב"בחורים טובים" שמרשיעים את הגנרל המושחת; הנשיא האמריקאי של "הבית הלבן", שפועל מתוך מצפון ופטריוטיות ולא מתוך ציניות ואופורטוניזם; מגיש החדשות של "חדר החדשות" שרואה במקצוע שלו שליחות לאומית וחברתית לחשיפת האמת; מבעד למעבד התמלילים שלו מארק צוקרברג וסטיב ג'ובס – גיבורי סרטיו "הרשת החברתית" (עליו זכה באוסקר היחיד שלו בינתיים) ו"סטיב ג'ובס" הם אנשים פגיעים ובודדים שהצליחו לתרגם את המגרעות האנושיות שלהם לעסק פורץ דרך, ובכך להגשים את החלום האמריקאי. אצל סורקין החלום האמריקאי חי וקיים, למרות שלרגעים נראה שמשהו מסתיר אותו מפנינו.
סורקין, בן ה–61, ניו יורקי יהודי, מגיע ממשפחה של עורכי דין – משפט שאחותו היתה שותפה לניהולו כעורכת דין היה הבסיס לכתיבת "בחורים טובים". ולכן זה אולי לא מפתיע שלפני שנתיים הוא הביא לבמת ברודוויי את הדמות הכי טהורה, נערצת ואידיאליסטית בתרבות האמריקאית, זו של עורך הדין אטיקוס פינץ', בגרסה שכתב לספרה של הרפר לי, "אל תיגע בזמיר". סורקין באמת מאמין בכך שהטוב והצודק ינצח, ואם לא בחיים, אז לפחות ביצירות שלו.
מהבחינה הזאת, נדמה שסרטו החדש, "המשפט של השבעה משיקגו", אותו הוא כתב וביים ושמוצג בנטפליקס, שונה מסרטיו הקודמים: הפעם סורקין לא עוסק באנשי הממסד, אלא דווקא בפורעי החוק שעומדים מול הממסד ומפריעים לו. לראשונה אצל סורקין הממסד הוא האנטגוניסט, הוא הנבל, הוא המכשול שעליו צריך להתגבר, החומה שאותה צריך למוטט. אבל זה רק למראית עין.
כבר כמעט 30 שנה שסורקין הוא אחד התסריטאים הכי טובים שפועלים באמריקה. סרטיו גדושים במלל וגיבוריו מדברים המון ובלי הפסקה. סורקין הוא אקרובט של מילים והמשימה הכי גדולה של השחקנים והבמאים שעובדים מתוך התסריטים שלו היא בראש ובראשונה לעמוד בקצב שלו. אולי כי גדל בין עורכי דין כל חייו, סורקין הוא אשף בכתיבת ויכוחים. סצינות האקשן הכי מרשימות בסרטים שלו הן דו–קרב מילולי של רעיונות ומשפטי מחץ. הסצינה שבה טום קרוז גורם לג'ק ניקולסון להתפרץ ולזעוק "אתה לא יכול להתמודד עם האמת!", רגע לפני שהוא מפליל את עצמו בפשע כשהוא על דוכן העדים, הוא תמצית העבודה הדרמטורגית של סורקין ככותב. בבתי ספר לקולנוע מלמדים שתסריטים לא צריכים להיות פטפטניים, ושעדיך להראות ולא להגיד, ושדיבורים בזמן הליכות הם הדבר הכי פחות מעניין מבחינה קולנועית – וסורקין (כמו דיוויד מאמט לפניו) מוכיח את ההפך.
"המשפט של השבעה משיקגו" הוא פרויקט שהתחיל ב–2008 כשסטיבן ספילברג ביקש מסורקין שייכתוב לו דרמה משפטית. ספילברג התעניין במשפט מ–1969 שבו עמדו לדין בבית משפט פדרלי שמונה (ולא שבעה) מראשי ההפגנות שהפכו למהומות בשיקגו בקיץ 1968, בזמן קיומה של כנס המפלגה הדמוקרטית (השמיני היה בובי סיל, מראשי הפנתרים השחורים, וסרטו של סורקין את העובדה שזה לא הסיפור שלו ושהוא שם בטעות – זהו סיפור של מחאה לבנה). רק שנה אחר כך, אחרי שניקסון זכה בבחירות ומינה תובע כללי חדש, הוחלט להעמיד לדין את מארגני ההפגנות על קשירת קשר והסתה לאלימות, במה שהפך למשפט ראווה פוליטי, שנועד לדכא את קיומו של התיקון הראשון לחוקה האמריקאי: חופש הדיבור והחופש להתאסף ולהפגין.
שביתת התסריטאים הארוכה של 2008 טירפדה את לוח הזמנים והפרויקט נדחה אבל לא בוטל. אחת לכמה שנים ספילברג חזר והצהיר שהוא מתכנן לביים את הסרט. עד שלבסוף, לפני שנתיים – אחרי שסורקין ביים את סרטו הראשון, "המשחק של מולי", וספילברג החליט לבסוף לצאת ולביים את "סיפור הפרברים" – הוא בחר שלא לדחות את הפרויקט הזה יותר, ולהעביר אותו לידיו של סורקין גם כבמאי. לכל אורך הסרט – שרוב הליהוק העיקרי שלו נעשה עוד תחת ניהולו של ספילברג, שבחר בסשה ברון כהן לתפקיד אבי הופמן ובמארק ריילנס לתפקיד עורך הדין של השבעה – אי אפשר שלא לחשוב איך ספילברג היה מביים את זה (סצינה אחת בפתיחת הסרט, שמציגה את השביעיה ואת בית המשפט בו מתקיים המצעד בשוט ארוך ועם כוריאוגרפיית שחקנים מצוינת, חושפת אולי משהו מהתכנון המקורי שנגנז לסרט).
הצרות של "המשפט של השבעה משיקגו" לא הסתיימו עם סוף הצילומים. אולפני פרמאונט הפיקו את הסרט, אבל ביולי הם מכרו אותו לנטפליקס כשהם הבינו שבתי הקולנוע באמריקה ובעולם לא ייפתחו בקרוב. הסרט עלה 35 מיליון דולר להפקה, ונטפליקס קנו אותו מפרמאונט ב–56 מיליון דולר. לכאורה מחיר מופקע, אבל למעשה זה דיל בלתי רגיל: מדובר באחד הסרטים הכי טובים של השנה עד כה, שהופך מיד למועמד בולט מאוד לזכייה באוסקר. אבל יותר מזה – מובן כעת למה לפני שנתיים ספילברג החליט להפסיק לדחות את הפקת הסרט ולהאיץ את יציאתו אחרי עשור של עיכובים: זה סרט שחייב היה להיעשות עכשיו ולצאת ברגע זה. זה הסרט שהאמריקאים חייבים לראות רגע לפני שהם יוצאים להצביע בבחירות. וזה גם הרגע הגדול של סורקין כתומך בולט של המפלגה הדמוקרטית: "המשפט של השבעה משיקגו" עולה בדיוק בשבוע שבו מוצג גם פרק איחוד של "הבית הלבן", כחלק מקמפיין לעידוד ההצבעה של מישל אובמה. אם ג'ו ביידן יזכה בבחירות בנובמבר, "המשפט של השבעה משיקגו" יוכל להיחשב כסרט הראשון של עידן ביידן – סרט על שינוי שמגיע דווקא מתוך הבורגנות הלבנה הממוסדת.
דרמה משפטית בדרך כלל עוסקת בהתנגשות שבין האנשים שיושבים על ספסל הנאשמים ובין מערכת המשפט והחוק. אלא שסורקין מציב במרכז הסרט את שני הנאשמים העיקריים בתור הגיבורים והופך את הסרט לעימות ביניהם. מצד אחד, טום היידן (אדי רדמיין), המרובע, הממסדי; וממולו אבי הופמן (סשה ברון כהן), ההיפי, האנרכיסט, הליצן, שנדמה שהוא לא לוקח כלום ברצינות. אבל בפועל שניהם מנסים להביא לשינוי פוליטי – במקרה שלהם, להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם. ולמרות ששניהם יושבים באותו צד על ספסך הנאשמים, הם למעשה הדמויות שנמצאות בעימות בסרט הזה. מה שמעניין הוא שבאופן ברור ניכר שסורקין מזדהה עם היידן, שכמוהו תמיד מופיע בציבור כשהוא מסופר ומעונב, ותמיד מכבד את הממסד והרשויות (ואכן היידן, שהיה יועץ לתסריט עד מותו ב–2016, הפך בהמשך מאקטיביסט לפוליטיקאי בסנאט של מדינת קליפורניה), אבל הסרט עצמו מישר קו דווקא עם נקודת המבט הפרועה של הופמן, ומנסה למצוא מקום שבו דווקא שני ההפכים האלה יצליחו להסכים על משהו. ואם הם יעשו ביניהם שלום, קטן עליהם לנצח – בעתיד, ועם הרבה סבלנות – גם את מערכת המשפט ואת הפוליטיקה האמריקאית, שמנסה בכל כוחה מאז למתמיד לדכא קולות של מחאה.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 14.10.2020)
חלק ב':
ארון סורקין הוא איש של מיינסטרים וממסד, יוצר מוכשר וחכם באופן מעורר קנאה, אבל כזה שבכל סרטיו וסדרות הטלוויזיה שלו הציג מציאות שמאמינה בכל ליבה, בנאיביות שובת לב, שהכל יהיה בסדר ושהשיטה בסופו של דבר תדע לתקן את עצמה. כל מצב של הפרעה ושיבוש הוא זמני בלבד. השיטה עובדת. לכן כמה מפתיע לגלות שבסרטו החדש, "המשפט של השבעה משיקגו", הוא בפעם הראשונה מאפשר דווקא לקולות רדיקליים של שיבוש ומרד לחלחל לתוך הנראטיב, ולהציע דווקא אותם כאופציה לתיקון אמיתי.
אולפני פראמאונט הבינו שאסור להם להתמהמה. הם תכננו להפיץ את "המשפט של השבעה משיקגו" באמצע אוקטובר רגע לפני הבחירות בארצות הברית, אבל כשבתי הקולנוע האמריקאים עדיין סגורים ברובם בגלל מגיפת הקורונה הם מיהרו ביולי למכור את הסרט לנטפליקס כדי שיגיע לקהל בתאריך היעודי. ואכן כך קרה ומיום שישי האחרון הוא זמין לצפייה גלובלית.
הסרט, שהפקתו היתה אמורה להתחיל ב–2008 בבימויו של סטיבן ספילברג, נדחה מסיבות שונות שוב ושוב 12 שנה רק כדי להגיע לקהל (כעת גם בבימויו של סורקין, ולא רק פרי עטו) בדיוק בתזמון הנכון. יצירות אמנות טובות עובדות בזכות עצמן, אבל כשהן מגיעות בטיימינג מושלם שהופך אותן לרלוונטיות וחיוניות, אי אפשר להתעלם מהקתרזיס שהן מעניקות. "המשפט של השבעה משיקגו" הוא סרט שמתרחש ברובו ב–1969, נכתב ברובו ב–2008, צולם ב–2019, אבל מהאופן שבו הוא מגיב לנושאים שנדמה שנקטפו הישר ממהדורות החדשות, נראה כאילו הוא נוצר השבוע.
זה מתחיל עם הפגנה שהפכה למהומה. בקיץ 1968 הגיעו לשיקגו כמה קבוצות של אקטיביסטים מתנועות השמאל האמריקאיות להפגין מול מלון הילטון בו התקיים כנס המפלגה הדמוקרטית. זה היה חודשיים אחרי רצח בובי קנדי, שהיה אמור להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות בבחירות נגד ריצ'רד ניקסון. בהיעדרו של קנדי, המפגינים רצו למחות נגד המפלגה שהם עצמם תומכים בה על כך שהמועמד הדמוקרטי המיועד, סגן הנשיא יוברט האמפרי, לא מביע התנגדות למלחמה בווייטנאם. ההפגנות הפכו למהומות שבהן המפגינים התנגשו במשטרת שיקגו ובחיילי המשמר הלאומי, מהומות שיצרו כמה מהדימויים האלימים והמפורסמים ביותר של ימי המחאות הפוליטיות של סוף שנות הששים.
שנה אחרי ההפגנות, רק אחרי שניקסון זכה בבחירות, החליט פרקליט המדינה החדש ללמד את האקטיביסטים האלה לקח ולהאשים אותם בבית דין פדרלי בקשירת קשר ובהסתה לאלימות, במה שהיה ללא ספק משפט ראווה פוליטי מוטה ומכור מראש. זו נקודת ההשקה הראשונה של הסרט עם ההווה: הוא יוצא כשאמריקה עדיין נמצאת בעונת הפגנות Black Lives Matters שהוצתו מחדש בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, חלקן שקטות אבל חלקן יוצאות משליטה ומגיעות לעימותים עם שוטרים שכמו ב–1968 מתנהגים כעת כקלגסי השלטון שנשלחו להשתיק את אלה שרוצים לממש את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית. האופן שבו הממשל הפדרלי עושה שימוש פוליטי בבית המשפט כדי לדכא את זכויות האזרח, גם הוא עשוי להיראות מוכר ולגרום לצופי הסרט להבין עד כמה דומה ממשל טראמפ לממשל ניקסון, באופן שבו הוא עוין את אלה שלא הצביעו עבורו.
שבעה מראשי ההפגנה הועמדו לדין אבל רק שניים מהם היו באמת על הכוונת של השלטון: טום היידן, שכמו סורקין עצמו, מופיע בציבור מעונב תמיד, ומי שלימים יהםוך לפוליטיקאי בעצמו בסנאט של מדינת קליפורניה (ובעלה של ג'יין פונדה, בעצמה אקטיביסטית בולטת נגד המלחמה בווייטנאם); ולצידו אבי הופמן, ההיפי האולטימטיבי, ששנה אחרי המשפט כתב את הספר רב ההשפעה "Steal This Book", שבו הוא מתאר את תנועת המחאה האמריקאית של שנות הששים, במה שהפך למדריך שימושי ופופולרי לאקטיביזם האמריקאי. החלק המעניין בסרטו של סורקין קשור בשני אלה, כי באופן מפתיע עיקר הדרמה בסרט אינה בין שני הנאשמים ובין מערכת החוק שמנסה להשתיק אותם, אלא בינם לבין עצמם, למרות שלכאורה נדמה שהם שניהם מאותו צד.
זו השאלה המרכזית שהסרט מציג והיא למעשה השאלה החשובה ביותר שהמפלגה הדמוקרטית האמריקאית – או כל תנועת מחאה שמנסה לחתור תחת השלטון – צריכה לשאול את עצמה: מה יותר חשוב – שינוי פוליטי שייעשה על ידי זכייה בבחירות, או שינוי תודעתי ותרבותי, שיכול גם להיעשות מספסלי האופוזיציה ומהרחובות? היידן ראה בזכייה בבחירות ערך עליון, כי רק שם, בתוך המערכת, אפשר לבצע את השינויים הבאמת משמעותיים, נגד מלחמות ובעד שיוויון. לעומתו, הופמן – שמעלליו נראו כמו מעשי ליצנות וסאטירה ותמיד משכו תשומת לב תקשורתית – האמין שברגע שדעת הציבור משתנה, החקיקה כבר תבוא בעקבותיה, וכך גם בהמשך תוצאות הבחירות.
וזה המקום שבו המסקנה שאליה מוביל סורקין מפתיעה מנקודת המבט האמריקאית: היא מראה שהגישה הרדיקלית, המהפכנית, זו שרוצה לטלטל את הספינה ולא להשיט אותה על מי מנוחות, היא האפקטיבית יותר. הסרט נראה מסורק ומהוגן כמו היידן, אבל רוחות המהפיכה שנושבות בתוכו הן אלה שניסח הופמן, הכריזמטי והמשפיע מביניהם. כדי להשפיע על הפוליטיקה ועל הציבור צריך לצעוק את רעיונות הקצה, שכן רק הם יזיזו את את המציאות – גם אם זה יקח שנים וגם אם רק במילימטר. מי ששואף לפעול בתוך המיינסטרים, ישאיר את המציאות בדיוק כפי שהיא, על מסלולה הידוע מראש.
קחו למשל את המורשת של ברני סנדרס ורות ביידר גינסבורג, אנשים בעלי דעות פרוגרסיביות שתמיד היו בעמדת מיעוט, גם בתוך המחנה שלהם. שניהם מוכיחים שדווקא לדבר בקול רם על הנושאים שנחשבים רדיקליים, באופן לא מדולל ולא פרגמטי, יביא לשינוי השיח. הם אלה שמוכיחים כיום שבטווח הרחוק הגישה הקולנית של אבי הופמן היא המשפיעה (מצד שני, לרדיקליות הזאת ולחיים בשולי השיח, יש גם מחיר אישי: הופמן, שזכה שלא מעט שחקנים יגלמו את דמותו החצופה ורבת ההשראה בקולנוע, התאבד ב–1996).
ב–1993 סנאטור ג'ו ביידן היה ראש הוועדה למינוי שופטים בסנאט שאישרה את מינויה של גינסבורג לשופטת בית המשפט העליון. 27 שנה אחר כך, ביידן הוא אמנם המועמד לנשיאות, אבל מתוך תפיסת עולם פשרנית שספק אם תביא לשינוי משמעותי במציאות האמריקאית (חוץ מענייני הפרוטוקול ומראית העין). לעומת זאת, גינסבורג, שנפטרה באחרונה, היתה אחת מארבעה שופטים ליברלים שתמיד היו במיעוט מול חמישה שופטים שמרנים. אלא שגינסבורג הוכיחה שלהפסיד במשפט לא אומר להפסיד בחיים. עמדות המיעוט המנוסחות היטב שלה עזרו לא פעם לשנות את העולם יותר מאשר פסק הדין הרשמי שניתן על ידי בית המשפט השמרני. כך היה, למשל, כשבית המשפט התיר לחברת הצמיגים Goodyear להפלות בשכר עובדת לעומת עמיתיה הגברים. עמדת המיעוט של גינסבורג נגד אי הצדק הזה היווה בסיס לשינוי החוק בקונגרס שמנע אפשרות לאפליה כזאת בעתיד, ולמעשה הפכה את פסק הדין ללא רלוונטי. וכך גם במקרה של סנדרס, שהעמדות הרדיקליות שהציג ב–2016 (בקנה מידה אמריקאי קפיטליסטי) להענקת ביטוח רפואי אוניברסלי, הפכו ארבע שנים אחר כך לנקודת המוצא לדיון במצע המפלגה הדמוקרטית, ולנושא שיחה כלל אמריקאי שכבר לא מתויג בציבור האמריקאי כרעיון סוציאליסטי.
כן, אומר סורקין, יהיה בסדר. גם אם ביידן יפסיד מול טראמפ, הרי שהסרט הזה נועד להזכיר ש–50 שנה מאוחר יותר ההיסטוריה מוכיחה שהמפסידים הם לאו דווקא הלוזרים.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם במוסף "כלכליסט", 18.10.2020)
סורקין במאי אפקטיבי… אבל אחרי הצפייה וקריאת הביקורת אני רק יכול לדמיין איזה אנרגיות ספילברג היה יכול להעניק לסרט.
גם המשחק של סשה ברון כהן היה מאוד מוצלח והגיע לו ולדמות את האקסטרה שבימוי סוחף היה נותן.
מה שמוזר זה שבשקופיות בסוף, לא מוזכרת העובדה שהרפובליקנים, בראשות ניקסון, הם אלו שהוציאו את הכוחות האמריקאים מווייטנאם, ולא הדמוקרטים. יש בבחירה הזו חוסר יושר אינטלקטואלי, אם לב המאבק של השבעה הוא להביא לסיום המלחמה צריך להגיד מתי היא תמה ואיך. כלומר, הסרט לא החליט אם הוא עוסק בהרג המיותר של חיילים, או בזכות להבעת דעה.