01 ספטמבר 2020 | 15:29 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

המלצות דוקאביב 2020: “המערה”, “בילי”, “אוליבר סאקס”, “רכס החלומות”

“רכס החלומות”. שם הרי סנטיאגו

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה דיברתי בהרחבה על דוקאביב 2020. האזינו כאן

שמו של פסטיבל דוקאביב הוא משחק מילים מוצלח העוסק בזמן ובמקום: פסטיבל דוקומנטרי בתל אביב, המתרחש באביב. הוא נוסד בתחילה בסמוך לפסח (חג האביב) ואז זז למאי. והנה הגיעה שנת 2020 ואיתה מגיפת הקורונה, הבוחשת הגדולה, ודוקאביב איבד את הזמן ואת המקום משמו. הפסטיבל, שהיה הראשון מבין פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל שבוטלו, מנסה להיות גם הראשון שמחזיר את עסקי הקולנוע לשגרה, גם אם לשגרה משונה. הוא ייפתח ביום חמישי (3.9) לעשרה ימים לא באביב אלא בשלהי הקיץ (דוקוקיץ?) – ולא בתל אביב אלא באינטרנט. באתר הפסטיבל תוכלו לצפות בסרטים שיעלו 22 שקל (חצי ממחיר כרטיס בפסטיבל דוקאביב הרגיל), ועם האופציות הרגילות לרכישת כרטיסיות ושאר הנחות.

לכאורה אירוע משברי בתולדות הפסטיבל שיצא לגלות מאולמות סינמטק תל אביב, אבל בפועל הזדמנות כבירה גם למי שרחוק מהמרכז לראות השנה את סרטי הפסטיבל מהבית בזמן אמת, לא משנה איפה הבית הזה נמצא בארץ, ובתזמון המתאים לכל אחד ואחת כל הסרטים יהיו זמינים לצפייה למשך כל עשרת ימי הפסטיבל, כך שאתם יכולים לארגן לכם הקרנות חצות או סרטי זריחה (כמה סרטים יוקרנו על מסך בדרייבאין המחודש של תל אביב מאחורי גני התערוכה). וכמו שלפני אירוע ספורט גדולים יש שלל הנחות לטלוויזיות חדשות ומשוכללות, כך היה מתבקש למנף את דוקאביב הווירטואלי עם מבצעי הנחות למסכי מחשב גדולים וחדים, או לטלפונים חכמים עם מסכים מוגדלים ואיכות סאונד משופרת. כן, פסטיבל קולנוע בטלפון נשמע חילול הקודש, אבל זאת 2020. ניקח מה שאפשר.

מתוך התוכניה העשירה והמגוונת להדהים שקיבץ צוות הפסטיבל ומתוך ההבנה הקצת מצמררת שבטח כל סרטי פסטיבל 2021 יעסקו באופן כזה או אחר בקורונה ובבידוד נעיף מבט מהיר על ארבעה סרטים שונים בסגנונם ומומלצים מתוך אלה שכבר ראינו בתוכנית הבינלאומית.

המערה“. כבר חמש שנים שמלחמת האזרחים בסוריה מספקת סרטי תעודה שוברי לב שקוטפים פרסים בינלאומיים. החל מזוכה האוסקר הקסדות הלבנותועד לתחרות האוסקר שהתקיימה השנה, בה היו שני סרטים סורים מועמדים, שניהם התמקדו בנשים במלחמה: “למען סאמהוהמערה“. “המערה“, שאחרי המועמדות לאוסקר מועמד כעת גם לפרס האמי, הוא אחד הסרטים הבולטים שיוצגו השנה בדוקאביב (בהמשך הוא ישודר בערוץ נשיונל גיאוגרפיק). העובדה שבתוך הבתים המוגזים והבונקרים שמתחתם מסתובבים צלמי ניוז ודוקו עם מצלמות פועלות מניבות חומרי גלם שלא יאמנו במיידיות והישירות שלהן. זוועת המלחמה ערים המופצצות מלמעלה ומחילות מבוצרות מתחת יוצרות סיטואציות חד פעמיות בהמערהמנסה רופאה בבית חולים תת קרקעי להציל חיי אדם ובמקביל למצוא הכרה ומקום כאשה בעולם רפואי גברי. ביים פראס פאייד, שכבר היה מועמד לאוסקר על סרטו הקודם מ-2017, “הגברים האחרונים של חאלב“.

בילי“. לכאורה ביוגרפיה תיעודית על חייה ופועלה של בילי הולידיי, הזמרת עם הקול הכי מרגש. אבל מאחורי הביגרפיה הזאת מסתתר סיפור שהוא בעצמו סרט: העיתונאית לינדה ליפנק קול התחילה לראיין אנשים שהכירו את בילי הולידיי ועבדו איתה לספר שהיא רצתה לכתוב. שמונה שנים אחר כך היא מתה בפתאומיות, כנראה התאבדות, והשאירה אחריה 200 שעות של ראיונות מוקלטים. הסרט בילי“, שהוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד לפני שנה, לוקח את הראיונות האלה ומצמיד אותם לחומרי ארכיון ולקטעים מוזיקליים של הולידיי. מעבר לסיפורה של הולידיי, ולסיפורה של קול, הסרט הוא כמו קפסולת זמן לשנות השבעים, והאופן השונה לחלוטין ןהבוטה למדי שבו גברים דיברו על נשים, כמו גם העיסוק הנרחב של הראיונות בחיי המין של הולידיי ובמאהבים והסרסורים שבחייה. (הסרט הזה יוקרן בהקרנת דרייבאין).

רכס החלומות“. געגועיי לקולנוע של דוד פרלוב גורמים לחבב את סרטיו של הבמאי הציליאני פטריסיו גוסמן, וסרטו האחרון, “רכס החלומות“, שזכה בפרס בפסטיבל בשנה שעברה, הוא אחד הטובים שבהם. גוסמן חוזר אל עיר הולדתו סנטיאגו, צילה, אחרי שנים של גלות פוליטית. הוא מתעד את רכס הרי האנדים שתוחם את העיר, ואת העיר עצמה, ואת הדמויות שבה, ויוצר פורטרט פוליטי של עיר ושל מדינה, שבו הטופוגרפיה פוגשת את ההיסטוריה. (לצד רכס החלומותיוקרן גם סרטו הקודם של גוסמן, “נוסטלגיה אל האורמ-2010).

חייו של אוליבר סאקס“. אוליבר סאקס היה כנראה הנוירולוג המפורסם בעולם, בזכות ספרו התעוררות“, שהפך לסרט עם רובין וויליאמס (בתפקיד סאקס) ורוברט דה נירו, ובזכות הספר האיש שחשב שאשתו היא כובע“, שהפך לאופרה מאת מייקל ניימן. הביוגרפיה התיעודית הזאת (שתשודר בהמשך ב-yes דוקו) תיעדה את סאקס חודשים בודדים לפני מותו ב-2015 בעודו עובד על ספר זכרונותיו ומקריא לחבריו קטעים מתוכו. לתוך קטעי הזכרונות משובצים חומרי ארכיון וראיונות עם קולגות ומכרים. ואלה אכן היו חיים מלאי תהפוכות ודרמות. הבריטי היהודי שברח בשנות הששים לאמריקה כדי להימלט מההומופוביה של אמו (ושל החברה הבריטית כולה), ושפיתח לדבריו אובססיה למדעים וספרות“, ולכן הפך לנוירולוג וסופר. מי שחי רוב חייו בארון, מחשש שהוא יפוטר ממשרתו כרופא, ובמשך תקופות בחייו היה מכור לסמים, עסק בבודי בילדינג והיה אופנוען, עד שהגיע כנויורולוג צעיר לבית החולים בית אברהםבברונקס ושם החל לטפל לראשונה בפציינטים, ולתעד את המקרים יוצאי הדופן בספריו. העיסוק שלו במדעי המוח, אומר סאקס, נובע מהסקרנות למצוא את המקום שבו הביולוגיה והביוגרפיה נפגשות.

(פורסם ב”כלכליסט”, 31.8.2020)

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה תמצאו גם דיבור על “סיפור על אבא ש…” של לין סאקס (אחותו של הבמאי איירה סאקס, ובלי קשר לאוליבר סאקס שהוזכר בפסקה מעל, שאביה ההיפי המזדקן היה הבעלים של מלון יארו בפארק סיטי, המרכז של פסטיבל סאנדאנס) ועל “טרקובסקי: תפילה קולנועית“. האזינו כאן

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “המלצות דוקאביב 2020: “המערה”, “בילי”, “אוליבר סאקס”, “רכס החלומות””

  1. איתן 2 ספטמבר 2020 ב - 9:32 קישור ישיר

    אני אולי אולד-פאשן, אבל אני עדיין מאמין בחוויה הקולנועית. בישיבה קולקטיבית בחדר אחד גדול וחשוך, בחוויה רגשית אחת סימולטנית העוברת על קבוצה של אנשים בזמן אחד.
    לכן אני נמנע מפסטיבל דוקאביב השנה. חוויה של צפייה במחשב או בטלויזיה אינה דומה לחוויה קולנועית (וזה נכון גם לסרטי דוקו). הרי גם בימים רגילים ניתן למצוא כמעט כל סרט בעולם להורדה למחשב, ובכל זאת אנשים הולכים לקולנוע. עכשיו אין קולנוע, אז אני בהמתנה. במעין חופש גדול (מאוד גדול. למזלי אני לא רעב ללחם כמו חלק מהאנשים במדינה שלנו). אני מחכה שנחזור לשגרה, ואז נוכל לראות (בקולנוע!) את “טנט”, ואת טליה לביא החדש, ואת איתן פוקס החדש, ואת ניר ברגמן (השנה אני גם מחוץ למעגל של תחרות האקדמיה בגלל אותה סיבה), ואת הקומדיה עם שלישיית מה קשור, ואת “אמונייט”, ועוד כהנה וכהנה. קולנוע, רק לא בטלויזיה, אלא בקולנוע.

    בנוסף, כתבת:

    “הזדמנות כבירה גם למי שרחוק מהמרכז לראות השנה את סרטי הפסטיבל” – זה קצת לא הוגן. מאז שגליה בדור התיישבה על כסא מנהלת הפסטיבל, דוקאביב התרחב ויצא הרבה מעבר לגבולות הסינמטק בתל אביב. תחילה להקרנות ברחבי תל אביב, ואח”כ לפסטיבלים שלמים בנגב ובגליל. גם מי שרחוק מהמרכז מקבל תרבות עד הבית (בימים רגילים, לא בימי קורונה).

    וחוץ מזה, גם תיקון טעות קטנה:

    בפסקה על “המערה” (שהוא סרט שמסקרן אותי, ואולי אראה אותו איכשהו בעתיד), כתבת: “העובדה שבתוך הבתים המוגזים…”. אני מניח שהתכוונת הבתים המופגזים, אבל אני מניח שהם גם מוגזים, כי הוא משתמש גם בנשק לא קונבנציונלי…


השאירו תגובה