"רכס החלומות". שם הרי סנטיאגו

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה דיברתי בהרחבה על דוקאביב 2020. האזינו כאן

שמו של פסטיבל דוקאביב הוא משחק מילים מוצלח העוסק בזמן ובמקום: פסטיבל דוקומנטרי בתל אביב, המתרחש באביב. הוא נוסד בתחילה בסמוך לפסח (חג האביב) ואז זז למאי. והנה הגיעה שנת 2020 ואיתה מגיפת הקורונה, הבוחשת הגדולה, ודוקאביב איבד את הזמן ואת המקום משמו. הפסטיבל, שהיה הראשון מבין פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל שבוטלו, מנסה להיות גם הראשון שמחזיר את עסקי הקולנוע לשגרה, גם אם לשגרה משונה. הוא ייפתח ביום חמישי (3.9) לעשרה ימים – לא באביב אלא בשלהי הקיץ (דוקוקיץ?) – ולא בתל אביב אלא באינטרנט. באתר הפסטיבל תוכלו לצפות בסרטים שיעלו 22 שקל (חצי ממחיר כרטיס בפסטיבל דוקאביב הרגיל), ועם האופציות הרגילות לרכישת כרטיסיות ושאר הנחות.

לכאורה אירוע משברי בתולדות הפסטיבל שיצא לגלות מאולמות סינמטק תל אביב, אבל בפועל הזדמנות כבירה גם למי שרחוק מהמרכז לראות השנה את סרטי הפסטיבל מהבית בזמן אמת, לא משנה איפה הבית הזה נמצא בארץ, ובתזמון המתאים לכל אחד ואחת – כל הסרטים יהיו זמינים לצפייה למשך כל עשרת ימי הפסטיבל, כך שאתם יכולים לארגן לכם הקרנות חצות או סרטי זריחה (כמה סרטים יוקרנו על מסך בדרייב–אין המחודש של תל אביב מאחורי גני התערוכה). וכמו שלפני אירוע ספורט גדולים יש שלל הנחות לטלוויזיות חדשות ומשוכללות, כך היה מתבקש למנף את דוקאביב הווירטואלי עם מבצעי הנחות למסכי מחשב גדולים וחדים, או לטלפונים חכמים עם מסכים מוגדלים ואיכות סאונד משופרת. כן, פסטיבל קולנוע בטלפון – נשמע חילול הקודש, אבל זאת 2020. ניקח מה שאפשר.

מתוך התוכניה העשירה והמגוונת להדהים שקיבץ צוות הפסטיבל – ומתוך ההבנה הקצת מצמררת שבטח כל סרטי פסטיבל 2021 יעסקו באופן כזה או אחר בקורונה ובבידוד – נעיף מבט מהיר על ארבעה סרטים שונים בסגנונם ומומלצים מתוך אלה שכבר ראינו בתוכנית הבינלאומית.

"המערה". כבר חמש שנים שמלחמת האזרחים בסוריה מספקת סרטי תעודה שוברי לב שקוטפים פרסים בינלאומיים. החל מזוכה האוסקר "הקסדות הלבנות" ועד לתחרות האוסקר שהתקיימה השנה, בה היו שני סרטים סורים מועמדים, שניהם התמקדו בנשים במלחמה: "למען סאמה" ו"המערה". "המערה", שאחרי המועמדות לאוסקר מועמד כעת גם לפרס האמי, הוא אחד הסרטים הבולטים שיוצגו השנה בדוקאביב (בהמשך הוא ישודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק). העובדה שבתוך הבתים המוגזים והבונקרים שמתחתם מסתובבים צלמי ניוז ודוקו עם מצלמות פועלות מניבות חומרי גלם שלא יאמנו במיידיות והישירות שלהן. זוועת המלחמה – ערים המופצצות מלמעלה ומחילות מבוצרות מתחת – יוצרות סיטואציות חד פעמיות ב"המערה" מנסה רופאה בבית חולים תת קרקעי להציל חיי אדם ובמקביל למצוא הכרה ומקום כאשה בעולם רפואי גברי. ביים פראס פאייד, שכבר היה מועמד לאוסקר על סרטו הקודם מ-2017, "הגברים האחרונים של חאלב".

"בילי". לכאורה ביוגרפיה תיעודית על חייה ופועלה של בילי הולידיי, הזמרת עם הקול הכי מרגש. אבל מאחורי הביגרפיה הזאת מסתתר סיפור שהוא בעצמו סרט: העיתונאית לינדה ליפנק קול התחילה לראיין אנשים שהכירו את בילי הולידיי ועבדו איתה לספר שהיא רצתה לכתוב. שמונה שנים אחר כך היא מתה בפתאומיות, כנראה התאבדות, והשאירה אחריה 200 שעות של ראיונות מוקלטים. הסרט "בילי", שהוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד לפני שנה, לוקח את הראיונות האלה ומצמיד אותם לחומרי ארכיון ולקטעים מוזיקליים של הולידיי. מעבר לסיפורה של הולידיי, ולסיפורה של קול, הסרט הוא כמו קפסולת זמן לשנות השבעים, והאופן השונה לחלוטין ןהבוטה למדי שבו גברים דיברו על נשים, כמו גם העיסוק הנרחב של הראיונות בחיי המין של הולידיי ובמאהבים והסרסורים שבחייה. (הסרט הזה יוקרן בהקרנת דרייב–אין).

"רכס החלומות". געגועיי לקולנוע של דוד פרלוב גורמים לחבב את סרטיו של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוסמן, וסרטו האחרון, "רכס החלומות", שזכה בפרס בפסטיבל בשנה שעברה, הוא אחד הטובים שבהם. גוסמן חוזר אל עיר הולדתו סנטיאגו, צ'ילה, אחרי שנים של גלות פוליטית. הוא מתעד את רכס הרי האנדים שתוחם את העיר, ואת העיר עצמה, ואת הדמויות שבה, ויוצר פורטרט פוליטי של עיר ושל מדינה, שבו הטופוגרפיה פוגשת את ההיסטוריה. (לצד "רכס החלומות" יוקרן גם סרטו הקודם של גוסמן, "נוסטלגיה אל האור" מ-2010).

"חייו של אוליבר סאקס". אוליבר סאקס היה כנראה הנוירולוג המפורסם בעולם, בזכות ספרו "התעוררות", שהפך לסרט עם רובין וויליאמס (בתפקיד סאקס) ורוברט דה נירו, ובזכות הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע", שהפך לאופרה מאת מייקל ניימן. הביוגרפיה התיעודית הזאת (שתשודר בהמשך ב-yes דוקו) תיעדה את סאקס חודשים בודדים לפני מותו ב-2015 בעודו עובד על ספר זכרונותיו ומקריא לחבריו קטעים מתוכו. לתוך קטעי הזכרונות משובצים חומרי ארכיון וראיונות עם קולגות ומכרים. ואלה אכן היו חיים מלאי תהפוכות ודרמות. הבריטי היהודי שברח בשנות הששים לאמריקה כדי להימלט מההומופוביה של אמו (ושל החברה הבריטית כולה), ושפיתח לדבריו "אובססיה למדעים וספרות", ולכן הפך לנוירולוג וסופר. מי שחי רוב חייו בארון, מחשש שהוא יפוטר ממשרתו כרופא, ובמשך תקופות בחייו היה מכור לסמים, עסק בבודי בילדינג והיה אופנוען, עד שהגיע כנויורולוג צעיר לבית החולים "בית אברהם" בברונקס ושם החל לטפל לראשונה בפציינטים, ולתעד את המקרים יוצאי הדופן בספריו. העיסוק שלו במדעי המוח, אומר סאקס, נובע מהסקרנות למצוא את המקום שבו הביולוגיה והביוגרפיה נפגשות.

(פורסם ב"כלכליסט", 31.8.2020)

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה תמצאו גם דיבור על "סיפור על אבא ש…" של לין סאקס (אחותו של הבמאי איירה סאקס, ובלי קשר לאוליבר סאקס שהוזכר בפסקה מעל, שאביה ההיפי המזדקן היה הבעלים של מלון יארו בפארק סיטי, המרכז של פסטיבל סאנדאנס) ועל "טרקובסקי: תפילה קולנועית". האזינו כאן

ציוץ