"המלך של סטטן איילנד", ביקורת
פיט דיווידסון וביל בר ב"המלך של סטטן איילנד" של ג'אד אפטאו. פיט הכבאי
דיברתי על "המלך של סטטן איילנד" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן
תופעות הלוואי של מגיפת הקורונה גרמו לכך שאחד הסרטים החינניים של 2020 כמעט ונעלם לגמרי מהרדאר: זהו "המלך של סטטן איילנד", סרטו החדש של ג'אד אפטאו ("בתול בן 40"), שיצא בארה"ב ביוני בשירותי ה–vod במקום בבתי הקולנוע שהיו סגורים. רק עכשיו, בפיגור לא אלגנטי שמחזיר אותנו דור אחורה, הוא מגיע לישראל – הוא כבר זמין להשכרה בתשלום בפרטנר טי.וי ובשבוע הבא יגיע גם לנות ההשכרה של yes VOD.
"המלך של סטטן איילנד" מציב במרכזו את פיט דיווידסון, אחד הכוכבים הגדולים של "סאטרדי נייט לייב" בשנים האחרונות (ולרגע הארוס של אריאנה גרנדה, שגם כתבה שיר על שמו). אפטאו ודיווידסון כתבו יחד את התסריט, המבוסס באופן חופשי על סיפור חייו של דיווידסון, שעד היום גר במרתף של אמו בסטטן איילנד, ושמאז שאביו הכבאי נהרג בעת מילוי תפקידו הוא סובל משלל בעיות פסיכולוגיות ורפואיות. כך גם בן דמותו בסרט, סקוט קרלין (סקוט היה שמו האמיתי של אביו של דיווידסון, וקרלין על שם הקומיקאי ג'ורג' קרלין שאפטאו עובד עכשיו על סרט תיעודי עליו). כדי לברוח ממצוקותיו האישיות סקוט ממלא את חייו בבטלה, עישון וויד והתמכרות לקעקועים שמכסים את כל גופו ושהוא מכור לכאב שהם מעניקים לו. החלום שלו הוא להקים פיצריה שהיא גם מכון קעקועים, ללמדנו שסקוט – בנוסף לכל הבעיות שלו – גם אינו חכם במיוחד. "המלך של סטטן איילנד" הוא לפיכך סרט התבגרות של תינוק בן 24, שצריך להיפרד מהסינר של אמו ולצאת מהצל של אביו המת. כשאמו מתחילה לצאת עם גבר, שמתברר שגם הוא כבאי, סקוט נאלץ להתחיל לחפש את דרכו העצמאית והאחראית, כדי לתת לכולם בחייו אפשרות להתקדם הלאה. כרגיל אצל אפטאו, גם הסרט הזה מכיל איזון עדין ומפתיע בין רגש ובין שטות. דיווידסון הוא קומיקאי בלתי נסבל ומאוד לא מפותח (ספיישל הסטנד–אפ שלו בנטפליקס הוא אחד הגרועים), אבל שיתוף הפעולה שלו עם אפטאו מוכיח שיש לו לב גדול שמתחבא מתחת לשכבות על גבי שכבות של קעקועים. עלילת המשנה העוסקת באמו ובן הזוג החדש שלה (בגילומם של מאריסה טומיי והסטנד–אפיסט ביל בר), היא זו שהופכת את "המלך של סטטן איילנד" לסרט שרגעי הצחוק בו מעטרים סיפור נוגע ללב, שרק הולך ונהיה מעודן ומפתיע יותר ככל שהוא נמשך. וכרגיל אצל אפטאו – שקצת מזכיר בסגנון הבימוי שלו את ג'יימס ל' ברוקס ("משדרים חדשות", "תנאים של חיבה") הסצינות הארוכות של אנשים מדברים סביב שולחן, מתאזנות עם רגעים לא צפויים של בימוי פעלתני, אנרגטי ודינמי, שמעניקים לסרטיו מראה נוכחות גדולה וכריזמטית יותר מאשר קומדיה של דיאלוגים.
ב–15 השנים האחרונות אפטאו ביים ששה סרטי קולנוע, אבל בקריירה בת 30 שנה – שהתחילה כשהיה תסריטאי ובמאי ב"המופע של גארי שנדלינג" – הוא כתב עשרה סרטים, הפיק 19 סרטי קולנוע ותשע סדרות טלוויזיה. אבל מפעל החיים המפואר שלו קשור בכך שאפטאו הוא מגלה הכשרונות הגדול של דורנו. האנשים שאפטאו הכי מעריץ בעולם הם קומיקאים. כשהיה בן 15, אפטאו הניו יורקי לקח מכשיר הקלטה והתחיל להסתובב בין מועדוני סטנד–אפ ולראיין את הקומיקאים הנערצים עליו, להבין מהם איך כותבים בדיחה ואיך עומדים מול קהל. לפני חמש שנים הוא חזר אל ההקלטות האלה, ויצא להקליט ראיונות חדשים עם הקומיקאים ההם ועם אחרים, בני דורו, וכינס את כולם בספר "Sick in the Head". בעקבות השיחות האלה הוא אזר לראשונה אומץ, וחומר, וניסה לעשות סטנד–אפ בעצמו. האיש שאחראי לכמה משוברי הקופות הגדולים והמצחיקים של העשור וחצי האחרונים גילה שהדבר הכי קשה לעשות זה לעמו לבד מול קהל ולהצחיק אותו.
מזה 30 שנה אפטאו מזהה קומיקאים בתחילת דרכם ועוזר להם לבטא את עצמם בקולנוע. בן סטילר היה הפרטנר הראשון שלוף כשאפטאו היה המפיק והשותף לבימוי של תוכנית המערכונים שלו. ואז הוא הפיק את ספיישל הסטנד–אפ הראשון של ג'ים קאר, שידך בין השניים ליצירת "כייבל גאי", שסטילר ביים וקארי שיחק. הוא עזר ללא מעט מבוגרי "סאטרדיי נייט לייב" להשתלב בעולם הקולנוע, כשההצלחה הגדולה ביותר שלו היא וויל פארל, שאפטאו הפיק את הסרטים הראשונים שפארל יצר עם הבמאי אנדי מקיי (בהמשך השניים הקימו חברת הפקות משל עצמם), למה שהפכה לאימפריה של קומדיות. התגלית הגדולה השנייה של אפטאו היא סת רוגן, שהתחיל כשחקן בסדרה שלו "פריקים וגיקים" (בה התגלה גם ג'יימס פרנקו) וכשאפטאו שמע את הרעיונות של רוגן הם יצרו יחד את "הדייט שתקע אותי" ואז נתן לרוגן את האפשרות לצאת ולכתוב עם שותפו, אוון גולדברג, את "סופרבד" (שבו התגלה ג'ונה היל), ועוד שותפות קומית מצליחה נולדה.
השיטה היא כזאת: אפטאו פוגש קומיקאי שהוא מתלהב ממנו ויחד הם מתחילים לפתח תסריט המבוסס על החומרים האישיים של הקומיקאי. כך שיתוף הפעולה של אפטאו עם סטיב קארל – שהיה כתב שטח ב"דיילי שואו" בשנות התשעים – הולידו את "בתול בן 40", סרטו הראשון של אפטאו כבמאי. עם איימי שומר הוא כתב את "אסון מהלך" וכעת עם דיווידסון (ששומר הפגישה ביניהם) את "המלך של סטטן איילנד". הוא הפיק לאנדי סמברג את הסרט הראשון שלו כתסריטאי, "פופסטאר", ואיפשר לקומיל ננג'יאני לכתוב עם אשתו את סיפור ההיכרות וההתאהבות שלו ב"חולי אהבה". קירסטן וויג, עוד אחד מבוגרות "סאטרדיי נייט לייב", שהופיעה בחמישה מסרטיו, כתבה בהשראתו את "מסיבת רווקות", שבויים על ידי פול פייג והפך ללהיט הגדול ביותר של אפטאו כמפיק.
והוא המשיך עם זה בטלוויזיה. לינה דנהאם סיפרה בעבר איך אפטאו התקשר אליה אחרי שביימה את סרטה הראשון והציע לה לעבוד יחד. הם יצרו יחד את "בנות", שבו אפטאו נותן לדנהם להוביל את הסדרה, המבוססת על חוויותיה, כשחקנית ובמאית. כנ"ל עם הסטנדאפיסט פיט הולמס, שאפטאו יצר וביים את הסדרה "נופל וקם", על פי חוויותיו של הולמס כסטנאדפיסט בתחילת דרכו. בכל הדוגמאות האלה, אפטאו הוא המאפשר, זה שדוחף את אנשי הבמה לעשות את הקפיצה לכתיבה לקולנוע וטלוויזיה, והופך את סיפוריהם האישיים לקומדיות מתוקות–מרירות, ואגב כך ממציא מחדש את הסיטקום הטלוויזיוני שהפך בהפקותיו לעצוב וכואב יותר – אי אפשר לראות סדרות ישראליות כמו "האחיות המוצלחות שלי" ו"ככה זה" ולא לחשוב על הסדרות המצחיקות–עגומות שיצר אפטאו (וגם ללואי סי.קיי מגיע קרדיט).
זו כנראה המסקנה מהקריירה של אפטאו: להיות סטנדאפיסט זה מקצוע בודד וכואב, אני אהיה לכם איש משפחה. אפטאו – שאשתו לסלי מאן שיחקה בחמישה מסרטיו ובתו, מוד, שיחקה בשניים (כולל ב"המלך מסטטן איילנד" הוא היא מגלמת את אחותו של סקוט) ושפול ראד גילם את האלטר אגו שלו בתשעה מסרטיו – יצר סביבו חבורה של שותפים שהוא חוזר לעבוד איתם שוב ושוב, וכמו דמות אב טובה, הוא שם כדי לאפשר להם להצליח בלעדיו.
(פורסם ב"כלכליסט", 20.10.2020)
