"מעל ומעבר לירח". את רוצה לבנות רקטה?

האמביציה של נטפליקס לכבוש את זירת האנימציה ולהציב תחרות לדיסני מגיעה השבוע להישג מרשים: "מעל ומעבר לירח" – סרט האנימציה השלישי של נטפליקס ב-12 החודשים האחרונים, שמגיע לשירות הסטרימינג מחר – הוא הדבר הכי קרוב לדיסני שלא נושא את לוגו דיסני בפתיחתו. יותר משמדובר בהישג אמנותי – שעל איכותו נעמוד בעוד רגע – מדובר בהישג תאגידי: את "מעל ומעבר לירח" ביים גלן קין, אחד האנימטורים האגדיים של דיסני ב-35 השנים האחרונות, ומי שהיה האנימטור הראשי ומעצב הדמויות של "היפה והחיה", "בת הים הקטנה", "אלאדין", "פוקהונטס" ו"טרזן". בקהילת האנימציה הוא אגדה. אלא שקין נתקע בתקרת הקידום של דיסני ולא הצליח לשדרג את מעמדו מעבר לאנימטור בכיר בחברה – כשהוא קיבל את משימת הבימוי הראשונה שלו עם "פלונטר", זה נגמר בעזיבתו את הסרט שנתיים לפני סיומו, ועם דעות סותרות לגבי נסיבותיה. כשהוא ביים לבסוף סרט אנימציה עצמאי קצר – "כדורסל יקר", שנכתב והופק על ידי קובי בריאנט – הוא זכה עליו באוסקר הראשון שלו. בגיל 66 "מעל ומעבר לירח" הוא הסרט הארוך הראשון בבימויו, ויש להניח שהמעבר שלו לנטפליקס שרבוב לשון שלו לחברה שתקעה אותו עם קריירה אגדית, אבל בלי הקרדיט והמעמד שהוא האמין שהגי לו כבר מזמן.

ההישג התאגידי השני של נטפליקס הוא העובדה שהסרט הזה הוא קופרודוקציה שלהם עם חברת הפקה סינית. הסיפור מבוסס על אגדת עם סינית וכל השחקנים ממוצא אסייתי. זו החלטה מעניינת כי להבדיל מדיסני, נטפליקס בכלל לא פעילה בסין – אז לאן הם חותרים בדיוק עם הסרט הזה? אחרי קבלת הפנים הצוננת של הסינים ל"מולאן", שהיה הניסיון של דיסני להתחנף לקהל הסיני, יהיה מעניין לראות האם הסינים יתעניינו ב"מעל ומעבר לירח", שאמנם מתחיל כמו סרט אמריקאי נדוש, אבל כל המערכה השניה שלו נראית כמו סרט אנימציה סיני.

להבדיל מ"משפחת ווילובי" מלפני חצי שנה, שהיה סרט אנימציה מקורי ולא צפוי, הרצון של נטפליקס וקין לעשות סרט דיסני הופך את "מעל ומעבר לירח" לסרט שבנוי על נוסחאות מוכרות מדי, חלקן מוצלחות (השירים) אבל אחרות הן כאלה שכדאי היה להוציא לגמלאות כבר מזמן. כמו שקורה לעיתים קרובות מדי בסרטי דיסני, זהו סיפורה של ילדה בשם פיי–פיי שאמה מתה בפתיחת הסרט. קין מאמץ את הקלישאה של דיסני להוציא להורג את האמהות כדי להתניע את העלילה ולהטעין את הגיבורה עם טראומה וצער שהיא תצטרך להתגבר עליה במהלך המסע שהיא עוד רגע תצא אליו. כשאביה של פיי–פיי מתחיל מערכת יחסים עם אשה אחרת, ארבע שנים אחרי מות אשתו, פיי–פיי מחליטה לבנות רקטה כדי לשגר את עצמה לירח, ולהוכיח לעצמה ולמשפחתה, שנסיכת הירח שאמה היתה מספרת לה עליה, אכן קיימת במציאות. השיר שבו פיי–פיי בונה לעצמה חללית ממוצרי ביתיים שהיא מזמינה מעלי אקספרס הוא הרגע הכי יפה, מלהיב, מרגש ויצירתי בסרט והצער העיקרי הוא ששאר הסרט לא מבריק ומוצלח כמוהו.

בדקה ה-30, על פי כל חוקי התסריטאות האמריקאית, מגיעה פיי–פיי לממלכת הירח, שנראית כמו מיקס היברידי משונה של דמויות אנימציה מסרטים סינים ויפניים, דימויים שמזכירים את "מסע לירח" של ז'ורז' מילייס ועולם טריפי צפוף שנתלש הישר מ"ראלף שובר את האינטרנט". זה צבעוני, זה זרחני, זה מקסים במבט ראשון – בייחוד כשמזהים את נסיכת הירח מגלמת פיליפה סו, זוכת הטוני מ"המילטון". אבל עד מהרה העולם הזה עם כל היצורים החמודים שלו הופך למאוד מייגע.

דיסני מקפידה להפוך את סרטי האנימציה שלה לכאלה שיהיו ראויים לצפייה לילדים קטנים שזה סרט הקולנוע הראשון שלהם בחיים. נדמה שזה גם מה שנטפליקס שאפה לעשות כאן. ולכן, לילדים קטנים (והסרט מוצג בנטפליקס גם בדיבוב לעברית), הסרט הזה יראה מקורי. את המוסכמות הנדושות רק הצופים המבוגרים יותר (בני 13 ומעלה) יידעו כבר לזהות ולתהות האם המיחזור הזה הוא הבשורה שלה ציפינו ממיזם האנימציה החדש של נטפליקס.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 18.10.2020)

ציוץ