זה סרט על אבות ובנים, אמהות ובנות, סבים ונכדים. ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״ מעמיד פנים שהוא הסרט השלישי בסדרת סרטי ״מכסחי השדים״, אבל הוא יותר מסע נוסטלגי אל כלל הקולנוע של שנות השמונים. ג׳ייסון רייטמן עושה כאן את מה שג׳יי.ג׳יי אברמס עשה ב״סופר 8״: סרט הרפתקאות חינני ומבדר לכל המשפחה, שהוא כמו מופע איחוד של כל הסרטים והבמאים שעליהם הם גדלו. ההבדל היחיד הוא שעבור רייטמן באמת מדובר במשפחה.

ג׳ייסון רייטמן (בן ה–44) הוא בנו של אייוון רייטמן (בן ה–75), הבמאי של סרטי ״מכסחי השדים״ וגם של ״דייב״, ״תאומים״ ו״שוטר בגן הילדים״. רייטמן האב התמחה בקומדיות שהיו גדולות יותר מהצפוי לז׳אנר, שהתחילו עם סיטואציה קטנה והפכו לסרטי פעולה והרפתקאות מפתיעים ומושקעים. הבן עשה לעצמו קריירה יפה, אך מעט מלנכולית יותר, עם סרטים סאטיריים בעלי אמירה חברתית וחוש הומור מינורי יותר – כמו ״תודה שעישנתם״, ״ג׳ונו״ ו״תלוי באוויר״.

כעת, רייטמן הבן עוזר לאביו להקים לתחייה את מותג ״מכסחי השדים״, אחרי שהניסיון הקודם, לאתחל אותו מחדש עם נשים בתפקידים הראשיים במקום ארבעת הגברים, נכשל. הסרט ההוא, שהיו בו כמה בדיחות מצחיקות, נכשל לא בגלל ההחלפה המגדרית, אלא כי היה נדמה שנעשה עם אפס נוסטלגיה למקור ולז׳אנר, ושהטון הציני שאיפיין את ״מסיבת רווקות״ (הסרט הקודם של אותו צוות) לא התאים לתוכן הזה. לכן התיקון שרייטמן מציע הוא לא חזרה לעבר – הצוות המקורי עורך כאן לא יותר מהופעת אורח סמלית – אלא הצדעה לו. במקום להחליף את המגדר של כוכבי ״מכסחי השדים״, הוא מחליף את הגיל: זה ״מכסחי השדים״ לדור של ״Stranger Things״, וכך הוא גם מתחנף אליהם אבל גם מלמד אותם שלסדרה ההיא היו מקורות השראה מגוונים יותר מרק סרטיו המוקדמים של ספילברג.

להבדיל מהלוקיישן האורבני של כל סרטי ״מכסחי השדים״ הקודמים, הסרט החדש מתרחש באיזורי והחקלאות של אוקלהומה, בלב ארצות הברית (הסרט צולם כולו בקנדה), לשם מגיעה אם חד הורית ושני ילדיה המתבגרים, לבית ההרוס והמוזנח שהוריש להם סבם. לשני הילדים יש עלילות משנה נפרדות שייפגשו בדיוק ברגע המכריע, כשהם יגלו שסבם היה מכסח שדים, והוא העתיק את מגוריו מניו יורק לאוקלהומה בגלל שהוא זיהה פעילות חריגה של רוחות רפאים. את מה שהוא לא סיים הם יצטרכו להשלים, וכשהם יזדקקו לעזרה – כשרוחות הרפאים ישתלטו על אמם (קארי קון) והמורה שלהם (פול ראד), ממש כמו שהיה עם סיגרוני וויבר וריק מוראינס בסרט הראשון – אתם כבר יודעים למי הם יתקשרו.

האתגר שעמד בפני הרייטמנים הוא איך להקים לתחיה את חבורת ״מכסחי השדים״ אחרי מותו של הרולד ריימיס, שכתב את התסריט המקורי יחד עם דן אייקרויד (השניים גם כיכבו בסרט המקורי, לצד ביל מאריי וארני הדסון). ריימיס, שנפטר ב–2014, היה הגאון בחבורה – הוא כתב את ״בית החיות״ ו״שים פס על הפס״ וכתב וביים את ״לקום אתמול בבוקר״ ו״בואו נדבר על זה״. כל אחד מהם הוא פסגה של ז׳אנר קומי אחר. אז איך עושים את ״מכסחי השדים״ בלעדיו? זו כנראה ההברקה של רייטמן הבן, שבהתאם לסיפור ולדמות, הפך את איגון, הדמות שגילם ריימיס, לרוח רפאים. וכך יותר מש״מכסחי השדים: החיים שאחרי״ הוא מכתב אהבה של רייטמן לאביו, הוא מחווה מקסימה לסרטי שנות השמונים של ריימיס, ג׳ון לנדיס, ג׳ו דנטה וספילברג. וככזה, הוא סרט מלא סימפתיה שעומד בזכות עצמו, אבל גם מתמודד יפה עם רוחות הרפאים של העבר.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 29.11.2021)

ציוץ