"נומדלנד". השמש תמיד קצת מעל קו האופק

דיברתי על "נומדלנד" (כולל קטעים מהפסקול היפהפה שלו) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

בשנת 2015 הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים סרט ביכורים קטן ויפהפה בשם "שירים שלמדתי מהאחים שלי" של הבמאית קלואי ז'או. הסרט הגיע לירושלים אחרי שהוקרן לפני כן בפסטיבלים בסאנדאנס וקאן. באותה שנה הייתי חלק מצוות השיפוט של תחרות סרטי הביכורים הבינלאומיים והענקנו לסרטה של ז'או את הפרס, מתוך אמונה שחזינו ביצירת הביכורים של במאית שעומדת להיות משמעותית בקולנוע האמריקאי. שש שנים אחר כך והנבואה הזאת הולכת ומתגשמת כשסרטה השלישי של ז'או, "נומדלנד", שזכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, קוטף עוד ועוד פרסים בדרך אל האוסקרים שיתקיימו השנה ב–25 לאפריל. עיתונאים אמריקאים רבים רואים בו המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הטוב ביותר. גם אם לא, הרשו לנו להמר שז'או – שכתבה, ביימה וערכה את הסרט – תצא עם פסלון מהטקס הזה, על לפחות אחד מתפקידיה בו. "נומדלנד" ייצא בשירות הסטרימינג האמריקאי הולו ביום שישי, ובארץ מפיציו מקווים להצליח להביא אותו לבתי הקולנוע עוד לפני טקס האוסקרים.

ז'או בת ה–38 נולדה בבייג'ין, סין. בגיל התיכון היא עברה ללונדון, משם ללוס אנג'לס ואת לימודי התואר השני שלה היא עשתה בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק. "כל חיי גדלתי בערים גדולות ורק כשהגעתי לאמריקה גיליתי את הטבע ובו מצאתי את ההשראה שלי", היא סיפרה בראיון. את ההשראה הזאת היא מצאה במרחבי הבאדלנדס והגראסלנדס של דקוטה הדרומית, שהטבע והמרחבים שלה הם גיבורי שלושת סרטיה – שלושה סרטים שניתן לראות בהם טריפטיך רצוף אחד. שלושה חלקים שלא קשורים זה לזה מבחינה עלילתית אבל דומים זה לזה מבחינה צורנית ומבחינת תפיסת העולם האנושית שניבטת מהם, שבהם ז'או מתבוננת מקרוב באנשים שחיים בשולי החברה.

סרטה הראשון – שצולם בשמורה אינדיאנית של בני שבט הסו, ועוסק במצב החברתי העגום של צעירי השבט, שתקועים במקום בעוני וייאוש – היה שילוב בין סרט עלילתי לסרט תיעודי, שקשה להבחין בו איפה האחד נגמר והשני מתחיל. שחקנים לא מקצועיים גילמו את עצמם בסרט שמתבונן באופן אינטימי בחייהם, אבל גם מביים אותם אל מול הטבע הפראי שבתוכו הם חיים. "כל הדמויות שלי קשורות באופן עמוק לטבע", סיפרה ז'או. היא לא נשאלה מי היו הבמאים שהשפיעו עליה אבל לא צריכים יותר מכמה דקות צפייה כדי לזהות את השפעותיו של טרנס מאליק על כל שוט בסרטיה, שכמעט תמיד מצולמים בשעה המוזהבת, הדקות האחרונות לפני השקיעה, וממש כמו בסרטיו של מאליק בכל פעם שהמצלמה לוכדת את השמש בעדשתה היא תמיד נמצאת באותה זווית מעל האופק. לז'או יש לב של אקטיביסטית הומניטרית ועין של משוררת.

במהלך צילומי סרטה הראשון נתקלה ז'או באחד משחקני הרקע והתוודעה לסיפור שלו – רוכב רודיאו שנפצע באופן קשה כל כך הרבה פעמים, שנאסר עליו להתקרב לסוס, אבל הוא מרגיש שעדיף לו לסכן את חייו על הסוס מאשר לחיות בלעדיו. היא חזרה לשמורה וצילמה שם את סרטה השני, "הרוכב", שזיכה אותה בפרס הבימוי במסגרת "השבועיים של הבמאים" בקאן, והביא אותה לתשומת ליבה של פרנסס מקדורמנד.

מקדורמנד קנתה ב–2017 את הזכויות לעיבוד ספר הנון–פיקשן של ג'סיקה ברודר שסיפר על חייהם של נוודים ונוודות שנוסעים ברחבי אמריקה בקרוואנים או מכוניות מסחריות ומחפשים עבודות עונתיות מזדמנות. חלקם עושים זאת כי יצר הנדודים בוער בהם, אחרים עושים את זה כי הם איבדו את בתיהם במפולת הכלכלית של 2008 והם למעשה הומלסים על גלגלים. זו מעין תנועה של פליטים בארצם, שנעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה ובניסיון להישאר מתחת לרדאר של הרשויות, חלקם בורחים מנושים, אחרים משאירים מאחור טראומות. נקודת המוצא של הסרט והספר היא העובדה שסגירתו של מפעל בעיירה אמפייר, נבאדה, הביאה לנטישתה ההמונית של העיירה ומחיקתה מספר המיקוד האמריקאי.  

מקדורמנד הזמינה את ז'או אליה והציעה לה לנסות לעבד את ספרה של ברודר לסרט. במהלך השיחה ביניהן מקדורמנד – שהיתה אז בת 60 – סיפרה לז'או שהיא כבר עדכנה את בן זוגה, הבמאי ג'ואל כהן, שבגיל 64 היא מתכננת לשנות את שמה לפראן, ללמוד לנגן בחליל ולצאת למסע ברחבי אמריקה בקרוואן. בהשראתה יצרה ז'או דמות בשם פראן, שלא קיימת בספר, פליטה מהעיירה אמפייר שלא מסוגלת יותר להיקשר לנדל"ן, שמנגנת בחליל וחורשת ברכבה את כל הצד המערבי של ארצות הברית, מקליפורניה עד דקוטה הדרומית. בדרכה היא פוגשת את הדמויות האמיתיות שעליהן כתבה ברודר בספרה, וכך גם הסרט הזה, ממש כמו סרטיה הקודמים של ז'או, מטשטש את הגבולות בין עלילתי לתיעודי, בין הריאליסטי לפיוטי.

במה שעשוי להיראות כמו גרסת המאה ה–21 ל"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, או הגרסה האמריקאית ל"עוברת אורח" של אנייס ורדה, ז'או מתבוננת באופן שבו אנשים שחיים בבדידות בנסיעות אינסופיות ברכבים שלהם, מתקבצים מדי ערב באתרי חניה ויוצרים קהילה אד–הוק של נוודים, שמקימים לעצמם חברה כלכלית חלופית שעובדת ללא מזומן, על בסיס סחר חליפין, ושבכבישים האינסופיים של מערב אמריקה הם נתקלים זה בזה שוב ושוב. ואכן, נאמנה למסר השיתופי והקהילתי שעולה מסרטיה, ז'או היא מרואיינת שמקפידה לתת קרדיט קבוצתי לעבודת הצוות שבבסיס העשייה הקולנועית, ולהבנה שללא המפיקים והשחקנית שלה, הסרט הזה לא היה קורה.

השחקן המקצועי היחיד לצד מקדורמנד הוא דיוויד סטרת'רן, שמגלם נווד שפראן פוגשת כמה פעמים לאורך הדרך, ומעורר בה את הדילמה אולי לשוב להשתקע במקום אחד. הנוכחות של שני השחקנים המוכרים עוזרת לקהל שלא הכיר את יצירתה של ז'או עד כה, להיעזר בשני כוכבי קולנוע, שהמסע האפי הזה משתקף מבעד לנקודת מבטם, ודרכם לחוות את המציאות ההיפר-מסוגננת שז'או מעצבת.

במקביל לעבודה על "נומדלנד" קיבלה ז'או טלפון נוסף, הפעם מאולפני מארוול שהזמינו אותה לביים את הסרט החדש בפאזה הרביעית של היקום הקולנועי של האולפן. את שני הסרטים – "נומדלנד" הצנוע ו"Eternals", עצום המימדים, הכוכבים והאפקטים, היא יצרה כמעט במקביל, ושניהם היו מתוכננים להגיע למסכים בצמידות בסוף השנה שעברה. אלא שהקורונה שיבשה הכל, וכך "נומדלנד" מגיע לקהל השבוע ו"Eternals" נדחה לנובמבר. כשהיא נשאלה בראיון, באחד מעשרות פסטיבלי הקולנוע בהם השתתפה בחצי השנה האחרונה, איך מי שעושה סרטים כה מציאותיים וקטנים עוברת לביים סרט ענק של מארוול, היא ענתה שבסופו של דבר זו היתה חוויה דומה. "במאים עובדים מול צוות של 25 אנשים, גם בסרט קטן וגם בסרט גדול. אלא שבסרט של מארוול ל–25 האנשים שעובדים מולי יש מאחורי הקלעים צוותים של עוד מאות אנשים, אבל אני לא אמורה לדעת שהם שם". ואם נדמה שבמאית שעושה סרטים על אוכלוסיות חלשות ושקופות מתמסחרת כשהיא עוברת לעבוד עבור תאגיד דיסני, מתברר שזה היה חלום שלה. ז'או, שמתראיינת בזום מביתה כשהיא לובשת חולצה של הוגוורטס, מצהירה שהיא מעריצה של היקום הקולנועי של מארוול, והיא זו שיצרה את הקשר הראשוני עם האולפן לבדוק אם יש משהו שעשוי להתאים עבורה. "אני גדלתי על מנגה", היא מספרת. "החלום שלי היה ליצור חוברות מנגה, אבל הבעיה היא שאני לא יודעת לצייר".

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 15.2.2021)

ציוץ