29 מאי 2021 | 22:02 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“סתם אחד”, ביקורת

“סתם אחד”. לא באמת סתם אחד

דיברתי על “סתם אחד” בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

סרטי מתח אלימים על גברים לבנים עם חולצות מכופתרות שקופץ להם הפיוז והם מתחילים לרסק ולהשמיד את כל מה שסביבם באמצעות מכוניות, אגרופים ואש הם המנה העיקרית שתוגש לכם בסוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע שייפתחו סוף סוף לקהל אחרי שסבלנו בבית בשקט ובבידוד שנה וחודשיים.

זה מה שקורה גם בסתם אחדוגם בללא מעצורים“. בללא מעצוריםראסל קרואו מגלם גבר שרודף במכוניתו אחר אשה, מאיים להרוג אותה ומחריב את חייה ואת כל בני משפחתה בזה אחר זה, רק כי היא צפרה לו ברמזור, בסרט מתח אפקטיבי אבל פרימיטיבי ודי מטומטם.

לעומת זאת, “סתם אחדאמנם מעמיד פנים שהוא סרט מאצואיסטי מיושן על גבריות רעילה ואלימה, אבל למעשה מדובר בפארודיה מחוכמת למדי, ודי שנונה, על הזאנר. הוא לא מבקר את הזאנר או משמיד אותו, ולכן הוא אוחז בחבל בשני צדדיו: הוא אכן חגיגת גבריות ומזרקת טסטוסטרון, מהסוג שנדמה שכבר יצא מהאופנה בהוליווד, וככזה מדובר במחווה לוליינית למדי לסרטי האקשן של שנות השמונים והתשעים, מהסוג שברוס וויליס היה יכול לעשות. אבל המודעות העצמית הרבה שהסרט מציג כלפי גיבוריו ומהלכיו העלילתיים, הופכים אותו למעין קריקטורה מלאת קריצות לסוג הגבריות שהוליווד מנסה להכחיד בארבע השנים האחרונות. נאמר זאת כך: אחרי דיאטה של יותר משנה מבתי הקולנוע, דווקא קרקס ההרס של סרט האקשן הרועש וההיפראקטיבי הזה הסבה לנו הנאה בלתי רגילה.

בוב אודנקירק (“סמוך על סול“) מגלם בסרט גבר כבוי ומובס עם שגרה יומית פרברית, אפרורית ומסרסת ריצת בוקר, פינוי אשפה, נסיעה לעבודה משפילה בבעלות חמיו וגיסו. יום אחרי יום, אותו דבר, בפורטרט של גבר שכל שמץ של גבריות ניטל ממנו. לילה אחד, שני שודדים פורצים לביתו. גיבורנו שוקל להתעמת איתם, אבל ברגע האחרון מחליט שלא. אנחנו מניחים: הוא כנראה גם פחדן. כשמתברר שהפורצים לקחו כנראה את צמיד הצעצוע האהוב על בתו, הוא לא יכול לשאת יותר את ההשפלה ומתכנן את הנקמה. אבל גם כאן, הוא לוקח נשימה ארוכה ומחליט לשגת. זה השלב שבו אנחנו מבינים שמה שהיה אמור להיות הסרט הצפוי על הגבר שהופך להיות מכונת נקמה רושפת אש ברגע שמאיימים על משפחתו הוא לא הסרט הזה. הגיבור שלנו מסרב להתניע את הסיפור שלו, לא משנה כמה מאורעות מחוללים התסריט זורק לעברו. עד שחבורת בריונים רוסיים עולה במקרה ובלי קשר על האוטובוס שלו והקפיץ שלו פוקע, הפתיל ניצת והנצרה משתחררת. ואז אנחנו מגלים שמתחת לאיש הכבוי והמסכן הזה התחבאה כל הזמן מכונת הרג מיומנת וחסרת רחמים. ומכאן, רצף ההפתעות והתפניות רק ממשיך.

את סתם אחדכתב דרק קולסטאד, שחתום על התסריט של שלושת סרטי גון וויק“, ויש דמיון זאנרי רב בין שני הסרטים, בעיקר בכך שכל סיקוונס מציב את הגיבור מול חבורת אויבים והוא צריך להשתמש במה שזמין לו באותו רגע כדי להשיב מלחמה. בקומדיה יש מושג שנקרא פרופקומדי” – “הומור חפצים” – שבו קומיקאים משתמשים בחפצים ומשחקי מילים כדי להגיש את הפאנץ‘. אז קולסטאד כותב פרופאקשן האויבים חמושים, אבל הגיבור יאלץ לאלתר עם מה שנגיש לו ממטפה אש ועד מוטות פלדה ליציקת בטון.

הגילוי הגדול בסתם אחדהוא שמו של הבמאי: איליה ניישולר, במאי רוסי שכבר משך תשומת לב פולחנית עם סרט הביכורים האולטרהאלים שלו, “הארדקור הנרי“, שמתרחש כולו בשוט אחד. ניישולר אמנם חושב על סרטיו כמו משחקי וידיאו פאסיביים, אבל בסתם אחדהוא מעבה את המודעות העצמית העלילתית עם גישה כמעט קומית לבימוי אקשן, כאילו מדובר בסרט סלאפסטיק, שבו איברים של גנגסטרים רוסיים חסרי רחמים מתעופפים באוויר והקהל מוזמן לצחוק ולא להיבהל, שכן האלימות הזאת לרוב מופרזת באופן מוקצן. ניישולר הזה מתגלה כאן כבמאי אקשן מפתיע ומחונן, שמזכיר לרגעים את חוסר הרחמים של רני הרלין (שסרטו “נשיקה ארוכה ללילה” יוצא מנקודת מוצא עלילתית דומה) בשילוב עם הקלילות המשועשעת של גון מקטירנן שני הבמאים הראשונים של סרטי מת לחיות“. ניישולר נראה כמו מי שמוזמן כעת להצטרף לליגה שלהם, ולהתניע מחדש את סרטי הפעולה, שמעמידים פנים שהם חסרי שכל ותבונה, אבל מתחת לעשן ולפיח, מסתתרת לא רק וירטואזיות קולנועית מרשימה, אלא גם אמירה חצופה על המחיר שגברים משלמים בקולנוע, כשהגבריות הישנה, האגרסיבית, האלימה ומפצפצת העצמות, יוצאת מהאופנה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב”כלכליסט”, 27.5.2021)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה