"צעירה מבטיחה". משאלת מוות 6

דיברתי על "צעירה מבטיחה" בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

////////////

"צעירה מבטיחה", סרט הביכורים של אמרלד פנל, הפך לשיחת היום מהרגע שהופץ בעולם בתחילת השנה (השבוע הוא הגיע סוף סוף לבתי הקולנוע בארץ). הביקורות היללו ומחלקי הפרסים התלהבו. פנל – שחקנית בריטית (למשל, ב"הכתר") שהפכה כאן לראשונה לתסריטאית ובמאית – יצאה מהאוסקר האחרון עם פרס לתסריט המקורי הטוב ביותר. עכשיו נותר לתהות האם התסריט באמת היה מקורי, או שהוא פשוט תיעוד של איבוד שליטה של תסריטאית טירונית על דמויות ופיתולי עלילה. פרס לתסריט הבלתי צפוי מתאים לו יותר.

כן, מול התשבוחות הרבות שהסרט הזה מקבל – כולל ממבקרות ישראליות שאפשר לרוב לסמוך עליהן – תצטרכו עכשיו להתמודד עם גבר ששואל: "באמת? זה הסרט הכי טוב שיכולתם למצוא השנה העוסק בנקמתה של אשה באנסים ומטרידים?". מודה, זה טריקי. כי במקום להציג את חולשות הסרט עשוי להיראות שביקורת כזאת חושפת את חולשת המבקר ואת מגבלות המגדר ושעדיף לו לשתוק. ובכל זאת, אחרי שתי צפיות בסרט המאוד מעצבן הזה, הביקורת שלי עליו היא שהוא לא באמת מציג נראטיב פמיניסטי על איך אישה מחנכת ומענישה גברים איומים וחוטאים, אלא איך הבמאית מצטרפת לשורה ארוכה של אנשים בעלי כוח ובעצמה מזיקה לגיבורה שלה, ועושה את ההפך מהצגתה של דמות נשית חזקה. היא מועכת ורומסת אותה והורסת את המסר שהיא עצמה יצרה. זהו סרט ריאקציונרי שמעמיד פנים שהוא פמיניסטי.

חצי השעה הראשונה של הסרט היא הדבר הכי טוב בו, בבימוי ובתסריט. קארי מוליגן – אחת הבעיות בסרט הזה הוא הליהוק השגוי ונטול הזעם שלה, דמיינו את מרגו רובי במקומה – מגלמת את קאסי, שיוצאת בלילה לברים, מעמידה פני שיכורה, וכשאחד הגברים מסביבה מנסה לנצל אותה כשהיא מחוסרת הכרה, היא מפסיקה את ההצגה, מתעוררת לחיים ומבהילה אותו, שיבין שהוא כמעט אנס אותה. היא רושמת כל גבר כזה במחברתה, שמתמלאת בהמון שמות של כמעט אנסים. כל מי שנראה חמוד בתחילה מתגלה גם הוא כאנס בפוטנציה כשיש מולו אשה שיכורה או מעולפת שלא מתנגדת לו. הפתיחה הזאת מציגה את קאסי כמעין גיבורת–על – סוג של הארלי קווין אמיתית – שערב–ערב יוצאת ללמד את הגברים לקח. למה היא עושה את זה? כי כמה שנים לפני כן חברתה הטובה ביותר נאנסה ומצבה הנפשי הלך והידרדר. קאסי פרשה מלימודי הרפואה שלה – שם היא נחשבה לסטודנטית צעירה מבטיחה – כדי לטפל בחברתה, ואז כדי לצאת ולנקום את שנעשה לה. הוריה, שהיא חזרה לגור איתם, מודאגים ממצבה הלא יציב של קאסי. אבל פנל מציגה אותה באופן ויזאלי מקורי ומבריק כשילוב בין מלאך ושטן – לעיתים היא מצולמת ליד עיטור שמעניק לה מראה כמו קדושה מעוטרת בהילה, ורגע אחר מציב אותה ליד עיטור של כנפיים שבו היא נראית לרגע כמלאך. קאסי היא, אם כן, מלאך נקמה וחבלה. היא כאן כדי לסגור חשבון ולגרום לעולם לתת דין וחשבון על חטאיו.

כאן מגיע החלק שבו "צעירה מבטיחה" פתאום עושה סיבוב חד ופונה לסמטה אפילה עוד יותר. בניגוד לכל מה שלמדנו על קאסי קודם, ברגע שהיא שומעת את שמו של הגבר שאנס את חברתה ואת העובדה שהוא חי את חייו בנוחות, רווחה והצלחה, היא מחליטה לנקום בו ובכל מי שעמד לצידו, עזר, עודד ולא הוקיע אותו בדיעבד. לכאורה פנל מציגה עולם שבו כל הגברים אשמים במשהו, אבל מי שרוצה להאשים את הסרט בשנאת גברים מתעלם מהעובדה שהוא מפליל גם לא מעט נשים, שמסרבות לעמוד לצד המתלוננות ומאפשרות את קיומה של תרבות אונס והאשמת הקורבן.

החלק הזה של הסרט לא רק הולך ונהיה קודר, הוא גם הולך ומאבד אחיזה במציאות שבה הסרט שהה עד כה ומציג את קאסי כמישהי שיש לה יכולת תכנון פנומנלית, כאילו היא גיבורת "משימה בלתי אפשרית" שמצליחה להנדס קנוניה עם חושי הביון שלה ארבעה צעדים קדימה ולמצוא את נקודות התורפה של כל קורבנות מעשה הנקם שלה. אבל "צעירה מבטיחה" שוקע למקום יותר ויותר שחור. כשפנל מציבה בפסקול את האריה מתוך "טריסטן ואיזולדה" של ואגנר ברגע שקאסי מאבדת את עשתונותיה, כבר אפשר להבין לאיזה קיצוניות הבמאית תגרור את הגיבורה שלה בעל כורחה. "צעירה מבטיחה" הופך לסרט שמוליך את הדמות הראשית במסע יסורים נוצרי של גאולה באמצעות אש. כן, יש בו כמה וכמה הברקות קולנועיות מרשימות מאוד לסרט ביכורים – ויש בו סצינה מופתית עם אלפרד מולינה כעורך דין עם יסורי מצפון, סצינה אחת, מבריקה ממש, שעליה לבדה מגיע לפנל שבחים. וכן, יש בו שימוש פנומנלי בעריכה מוזיקלית, בעיקר של שירים בביצוע זמרות. אבל ככל שהוא מתקרב לסופו ככה הוא נהיה מכוער יותר ויותר, כשהולך ומתברר שזה סיפורה של אשה פגיעה שכל העולם בגד בה, ושאף אחד – אף אחד – לא עמד לצידה. אפילו לא הבמאית שלה, שגם היא, כמו כולם, הענישה את הגיבורה שלה, במקום להעניק לה חסד.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 1.6.2021)

ציוץ