"קרואלה". היא לא רעה, היא רק מצוירת ככה

דיברתי על "קרואלה" בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

////////////////

שני סרטים על נקמה נשית יוצאים בסוף השבוע. שניהם נכתבו על ידי נשים, אבל רק אחד מהם בוים על ידי אשה. האחד הוא "צעירה מבטיחה". השני הוא "קרואלה". ושניהם היו משתפרים מאוד אם מרגו רובי היתה מגלמת את התפקיד הראשי. הנה הביקורת על "קרואלה".

אולפני דיסני כל כך להוטים לנצל כל פריים מאוצר המותגים שלהם, שהם כבר נטשו את הגיבורים ופנו באחרונה לספר את סיפורן של הדמויות הרעות מסרטי האנימציה הקלאסיים: תחילה מליפיסנט מ"היפהפיה הנרדמת" וכעת קרואלה דה–ויל, המרשעת שרוצה לחטוף דלמטיים ולהפוך את פרוותם למעילים מ"101 דלמטיים". מעניין מה וולט דיסני היה חושב על המגמה הזאת, שלמעשה משמידה את סרטי המקור.

אולפני הקומיקס קפצו על הטרנד: "ונום", האויב של ספיידרמן, ו"ג'וקר" ו"יחידת המתאבדים", מארסנל הנבלים של באטמן, השיקו סדרה שרק תלך ותתגבר, של סרטי ספין–אוף שהופכים את הנבלים לגיבורים. מתברר שלכל אחד מהם יש סיפור משלו, ובניגוד למה שחשבנו בעבר, הם לא מייצגים רוע מוחלט, אלא הן דמויות שנסיבות החיים דרדרו אותן לבחור בחיים של פשע ואלימות. יש להסיק, לפיכך, שעל פי הנראטיב הזה באטמן וספיידרמן הם הרעים האמיתיים בסיפור, שכן הם נלחמו להשמיד את הנבלים במקום לתפוס ולשקם אותם.

וכך, הליכה לקולנוע בשנים האחרונות הפכה דומה לצפייה בפוקס ניוז – הרע הוא הטוב, הנבל הוא הצדיק, ומי שחשבנו שהם הגיבורים הם בעצם פושעי מלחמה. את דיסני קשה להבין בקונטקסט הזה: האולפן שהוביל את המגמות ההוליוודיות לייצר תכנים שעוסקים ברב–תרבותיות, בהכלה, במתן שוויון לדמויות ומגזרים בלתי מיוצגים, ושהוכיח שגיוון תרבותי ותפיסת עולם הומאנית, ליברלית ואינקלוסיבית היא לא רק מתכון לתיקון עולם אלא גם השקעה כלכלית משתלמת ומתכון לשוברי קופות – הוא גם האולפן שבמקביל שר שירי הלל לדמויות שעד לפני רגע חשבנו שהן צוררות פסיכופטיות, נציגות של רוע מוחלט שיש להביס. יתכן ובדיסני ירצו לטעון שגם לנבלים יש נראטיב שצריך להקשיב לו באמפתיה, אבל למעשה הסרטים האלה מייצגים תפיסת עולם ניהיליסטית, הרסנית ומחרחרת מדון.

עכשיו, נסו למצוא הזדהות עם סיפורה של קרואלה דה–ויל הצעירה, סיפור בו הדלמטיים הם מפלצות טורפות ורצחניות וקרואלה היא הנערה שגורלה לא שפר עליה. אם עקבתם אחרי דמותה של קרואלה בגרסאות המונפשות והלייב אקשן של "101 דלמטיים", זה חינני כמו לעשות סרט על היטלר הצעיר, בימים שבהם הוא עדיין היה אמן בראשית דרכו ולהציג אותו כקורבן של נסיבות, כמי שעבד בצילו של בוס שהיה הרבה יותר איום ממנו. כל מי שאוהב דלמטיים חייב להזדעק נגד הסרט הזה.

"קרואלה" הוא דו–קרב של אמה נגד אמה: אמה סטון מגלמת את קרואלה דה–ויל הצעירה, שנולדה עם שיער שחציו שחור וחציו לבן, ואופיה חציו טוב וחציו אלים ומרושע. בילדותה היא ניסתה לדכא את הצד האלים, אבל כשהיא פגשה את אמה תומפסון היא מאבדת שליטה על הצד ההרסני שבאישיותיוה. תומפסון מגלמת את "הברונית", מעצבת אופנה שהיא המרשעת האמיתית בסיפור, כזו שלא רק רומסת ומשפילה את עובדיה, אלא גם לא בוחלת ברצח כדי לסלק מתחרים מדרכה. זו דמות שגורמת למריל סטריפ מ"השטן לובשת פראדה" להיראות כמו פודל. העובדה שאלין ברוש מקנה, שכתבה את התסריט ל"השטן לובשת פראדה", הובאה לתרום את חלקה בתסריט של "קרואלה" מוכיחה שההשראה מכוונת. תומפסון, אגב, מגלמת את הדמות הזאת בווירטואוזיות מופלאה, והיא הדבר הטוב העקבי היחיד בסרט.

אבל "השטן לובשת פראדה" ו"ג'וקר" אינם מקורות ההשראה היחידים של הסרט. סרטו הקודם של במאי הסרט, קרייג גילספי, היה "אני, טוניה", ובמידה רבה "קרואלה" ממשיך מוטיבים רבים מהסרט ההוא, שגם הוא עסק במאבק על בכורה בין שתי נשים, וגם הוא העניק עדיפות עלילתית דווקא לדמות האלימה והפרועה (בגילומה של מרגו רובי, לימים הארלי קווין), זו שהתקשורת הציגה כנבל אבל הסרט הציג אותה כקורבן של החיים, וכמי שנדחקה בעל כורחה וביאוש לשימוש באלימות כדי להשאיר את חותמה בעולם. באמצעות טוניה הרדינג ב"אני, טוניה" וקרואלה ב"קרואלה" גילספי מציג תפיסת עולם עקבית שחוגגת את שחרור היצר הרע ומתן דרור קולנועי לאינסטינקטים אפלים ומודחקים. סרטי אימה לעיתים קרובות עושים זאת, ומאפשרים לצופים המאופקים והמרוסנים לחוש קתרזיס מפורקן אלים שהם לא היו מעזים לעשות במציאות. אבל סרטי ילדים, בייחוד אלה של דיסני, עבדו שנים להמחיש לקהל הצעיר את ההבדל המובהק בין טוב ורע, והנה בא גילספי והורס את הכל, בסרט שמבחינות רבות נראה כאילו שהוא נשדד הישר מתוך מוחו של טים ברטון.

יש רגעים יפים בסרט הלא אחיד הזה, וכמו שגילינו ב"אני, טוניה", גילספי הוא במאי מוכשר עם זיקה לסצינות שיא וירטואוזיות עם רגעי מאניה, ולצידם סצינות חיוורות ומיותרות שרק מדגישות את התחושה שלא ברור מה ניסתה דיסני להגיד עם הסרט הזה שמותיר את הצופים בו נבוכים ומבולבלים. מה שכן, אין ספק שנמצא הזוכה הברור באוסקר הבא לעיצוב תלבושות, שכן התלבושות ב"קרואלה" אינם רק פריט עיצובי, אלא גם אלמנט עלילתי, שהעיצוב שלהן מושפע ישירות מתפקידן התסריטאי, בהנחה שמעילי פרוות דלמטיים הם הצהרה סגנונית שמקובלת עליכם.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 2.6.2021)

ציוץ