״מקום שקט 2״, ביקורת
"מקום שקט 2״. מערבון עם מפלצות
דיברתי על ״מקום שקט 2״ בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן
"מקום שקט" מ–2018 היה הברקה. סרטו השלישי כבמאי של ג'ון קרסינסקי היה הראשון שבו שמנו לב לכך שהשחקן הגבוה והסימפטי מ"המשרד" הוא גם במאי מצוין. "מקום שקט" – שאם לא ראיתם, ואם אתם חובבי סרטי אימה, כדאי לכם מאוד להשלים את הצפייה בו – הבריק בכך שהוא שידך בין ז'אנר האימה ובין דרמה משפחתית. זה היה סרט קומפקטי בדמויותיו ובאתרי ההתרחשות שלו, ומינימלי בדיאלוגים שלו. עיקר המתח נסוב סביב הדרישה העלילתית לשמור על שקט – שכן הסרט מתרחש בעתיד שבו לכדור הארץ פולשים חיזרים עיוורים שצדים את טרפם על סמך קול בלבד. המשימה של הגיבורים היתה לשתוק ולשרוד. השילוב בין קונספט מצוין, תקציב צנוע וביצוע מבריק הוליד להיט. ובהוליווד להיט אחד הוא האור הירוק של הלהיט הבא. וכך היה: תוך שנתיים קרסינסקי נדרש להמציא סרט המשך ולהוציא אותו לפועל.
זמן הוא האתגר האמיתי בהפקת קולנוע: יש יוצרים שזקוקים לזמן להתבשל לאט על סרטם, לעבוד על התסריט, להתגבש על הבימוי, וכל זה במקביל לגיוס הכספי ולהרמת ההפקה. סרטי המשך אמנם זוכים לרוב לתקציב גדול יותר, אבל לעיתים קרובות הם נופלים בדיוק בגלל שהם נעשים בפחות זמן מזה שהוקצב לליטוש הסרט הראשון.
אכן, במובנים רבים, "מקום שקט 2" נופל באיכותו מהסרט הראשון, בעיקר כי הוא מוותר על הקונספט הנזירי והאינטימי שהיה במקור – קונספט שהיינו מגלים שמיצה את עצמו לו הסרט השני היה משחזר את הראשון באופן מדויק. לכן, קרסינסקי החליט להרחיב את היריעה – מבחינת זמן, דמויות ואתרי התרחשויות – כדי לענות לשאלות שצופים מן הסתם רצו לדעת אחרי הסרט הראשון – ובעיקר: מה קורה עם שאר האנשים בעולם בזמן מתקפת המפלצות הזאת? האם כולם הסתגלו למצב יפה כמו משפחת אבוט, שיכולת ההישרדות החלקית שלה נעזרה בעובדה שאחת מבנות המשפחה חרשת, ולכן הם ידעו לשוחח ביניהם בשפת הסימנים. הסרט הראשון רמז לכך שיש עוד שורדים בסביבה הכפרית בו מתרחשת העלילה – השורדים תקשרו ביניהם באמצעות מדורות וסימני עשן – והסרט השני מזמן לגיבורינו מפגש עם שארית הפליטה של האנושות שחיה במחבוא, בשקט ובבונקרים אטומים לרעש. וכך, בעוד הסרט הראשון עסק בדינמיקה בתוך משפחה – והיה סרט גאוני על חיי משפחה בתוך מצב לחוץ (בין אם זה פלישת חיזרים או הגעתו של תינוק חדשלמשפחה שמכניס את כולם לסטרס), הסרט השני עוסק בקהילה.
סרט ההמשך חלש בהשוואה לסרט הראשון בעיקר בתסריט שלו, שפונה בכמה וכמה נקודות מפנה אל רעיונות שכבר נראו בסרטי מפלצות אחרים, וכך מצמצם את תחושת המקוריות שהיתה כה דומיננטית בחוויית הצפייה בסרט המקורי. גם העובדה שקרסינסקי לא בוחל בהצבתם של ילדים ואף תינוקות במצבי סכנה קיצוניים כדי לעורר בצופים אימה מעידה בעיקר על החיפזון שבו נכתב התסריט ושכנראה דחף אותו לפתרונות מעט נצלניים.
אבל – וכאן מגיע אבל ענק – דוקא בגלל שהסרט הזה פחות מבריק ברעיונותיו התסריטאים, הוא מאפשר לשים לב לעובדה שקרסינסקי הוא במאי נהדר, כל מה שירד באיכותו בכתיבה, השתדרג בבימוי. הסרט השני – שהוא עדיין פרויקט דל תקציב בקנה מידה הוליוודי (קרסינסקי מגייס גם כאן את בת זוגו, אמילי בלאנט, לתפקיד הראשי) – בונה סצינות עם כמות גדולה יותר של דמויות, וקרסינסקי מוכיח בהם שהוא שולט בקצב, במתח ובאינטימיות המשפחתית ביד בוטחת ויציבה. והוא גם מציג יכולת אמביציוזית יותר בכך שבשני סיקוונסים מופתיים, הוא מזפזפ בין שניים–שלושה מוקדי עלילה, בלוקיישנים שונים, שיגיעו לנקודת השיא יחד, וישפיעו האחד על השני. מבחינת קצב, מתח ועריכה, קרסינסקי משתמש בסרט הזה כדי להשחיז את כלי העבודה שלו, ולהפגין רגעים של וירטואוזיות, שבוודאי עוד ישתכללו.
לכל אורך הסרט לא יכולתי שלא לחשוב על סרטיו של קלינט איסטווד, גם הוא שחקן שהפך לבמאי, והצטיין במיוחד בגרסאות מקוריות משלו לסרטי ז'אנר. סרטי אימה ומפלצות לעיתים נוטים לעבר ההיסטרי והסנסציוני ומנסים להכריז על נוכחותם באמצעות כאוס והמולה. קרסינסקי – ממש כאילו הוא ממשיך דרכו של איסטווד – מביים בסטואיות, עם ביטחון עצמי ונחישות. הוא יוצר סרט מפלצות שעושה שימוש באיקונוגרפיה מערבונית, בסיפורה של אשה שצריכה להגן על משפחתה מפני גדודי פולשים. במערבון אלה האינדיאנים או פורעי החוק, ב"מקום שקט 2" אלה המפלצות. השימוש של קרסינסקי בצילום בפילם, בעדשה סינמסקופית וברגעים שמדגישים את הנחישות והאומץ של הדמויות על פני הבהלה שלהן מעניק ל"מקום שקט 2" תחושה של קולנוע אמריקאי קלאסי, שהופך את קרסינסקי לבמאי שחייבים להמשיך לעקוב אחריו (ברגע שהוא יגמור את העבודה על "מקום שקט 3", שכבר מתוכנן לצאת ב–2023 ובטוח יאכזב, לא?).
"מקום שקט 2" היה אמור לצאת באביב 2020, אבל נדחה עד עכשיו בגלל הקורונה. אולפני פרמאונט סרבו להוציא את הסרט לשירותי הסטרימינג ושמרו עליו היטב עד לפתיחתם של בתי הקולנוע, והם ידעו מה הם עושים: זה סרט לצפייה בדממה מוחלטת ובנשימה עצורה, בדיוק החוויה המתאימה כדי לחזור איתה אל אולמות הקולנוע אחרי 14 חודשי הפסקה, והסרט אכן הפך בארה"ב ללהיט הגדול הראשון של ימי פוסט קורונה. זה סרט שמזכיר שרק בקולנוע – ולא בבית – במאי טוב מסוגל למסמר אותנו לכיסא. ויותר מזה: זה סרט שמזכיר שבתוך אולם הקולנוע, ממש כמו בתוך עלילת הסרט, חייבים לשמור על דממה מוחלטת. אם רק אפשר היה לגייס כמה מהמפלצות האלה לתפקיד סדרנים באולמות, נוכל סוף סוף להבטיח שכל המרעישים בקולנוע – שאיבדו את נימוסיהם החברתיים בשנה של סגר ביתי – ילמדו סוף סוף שבסרטים צריכים לשתוק, אחרת יטרפו אותם.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״ ב-9.6.2021)
