״גונדה״. That'll do, pig

פסטיבל דוקאביב ייפתח היום (חמישי) בגרסה מלאה שתתקיים באולמות סינמטק תל אביב ואתרים נוספים בעיר, אחרי שבשנה שעברה הוא התקיים כולו בגרסה מקוונת, שהפכה להצלחה ענקית. מי שעדיין חוששים מווירוסים ווריאנטים, הגרסה ההיברידית השנה תמשיך להציע חלק מהסרטים בגרסה לצפייה ביתית. הנה כמה מהסרטים הבינלאומיים שסיקרנו אותנו עוד לפני פתיחת הפסטיבל ואנחנו יכולים כבר עכשיו לספר לכם איך הם.

״מכתב לעורך״, אלן ברלינר

סרט מקסים, מרגש ומעורר השתאות שהוא כולו קולאז׳ עצום ואובססיבי של תמונות, ומכתב געגוע לעיתונות הפרינט, ולרומנטיקה והנוסטלגיה שבקריאת עיתון המודפס על נייר, במה שנראה כמו עידן שמתקרב לסיומו.

הבמאי הניו יורקי אלן ברלינר (״לא עסק של אף אחד״) חשף באחד מסרטיו הקודמים, ״Wide Awake״, את התחביב הכפייתי שלו לחתוך את התמונות מתוך גיליונות ״הניו יורק טיימס״ ולתייק אותם במגירות וקלסרים לפי נושאים. ״מכתב לעורך״ הוא התוצאה של שנות הליקוט, האיסוף והמיון האלה. בעבודת אוצרות ועריכה מבריקה ברלינר מציג את אוסף הצילומים שלו ועובר ביניהם באופן אסוציאטיבי לפי נושאי הצילום, או לפי אנקדוטות אישיות, והכל קשור לקשר שלו לחוויית קריאת העיתון בבוקר. חוויה שיש להניח שהיתה כה חשובה לו, שבאקט פטישיסטי הוא היה צריך להשאיר לעצמו מזכרת מהעיתון לפני שהוא זורק אותו לפח המיחזור. מתוך חוויית הקריאה האישית של ברלינר, וההתלהבות שלו מהצילומים של צלמי ״הניו יורק טיימס״, הוא מדבר על חשיבותה של עיתונות חופשית שמסוגלת לא רק לדווח אלא גם לשנות את השיח ואת סדר היום הציבורי. יש משהו מופלא ומופרע בסרט הזה, אבל האהבה שלו לעיתונים ולעיתונות הופכת אותו לסרט מרגש ורומנטי, שעדיין מאמין שגם באמריקה התקשורת יכולה להיות בסכנת הכחדה, ושגם באמריקה עיתונות איכותית ולא פופוליסטית היא מצרך חיוני – גם מסיבות אסתטיות.

״גונדה״, ויקטור קוסקובסקי

אם ראיתם את ״אקוורלה״, סרטו הקודם של הבמאי הרוסי ויקטור קוסקובסקי, אתם יודעים למה לצפות: סרט שכולו התבוננות מפעימה בטבע, ללא קריינות או מוזיקה, ורק עם צילום מרהיב ביופיו, שהשוטים הטובים שבו לוקטו אחרי ציד של שעות צילום רבות. בסרט הקודם קוסקובסקי עסק במים, בסרט החדש הוא עוקב אחרי חזירה בשם גונדה, שבדיוק המליטה שגר של חזרזירים, ובשאר חיות החווה שחיות לצידה – תרנגולת קטועת רגל ושתי פרות. כמה מהשוט הראשון מתחוור שמדובר בסרט עם צילום יפהפה בשחור לבן. ללא הקריינות המאפיינת סרטי טבע הסרט הזה הופך כמעט אבסטרקטי וחוץ מהמבט על חיי חיות החווה הוא גם מאפשר הרהור על המסכמות שהתרגלנו להן בסרטי הטבע של דיוויד אטנבורו, שהופך את חיי הטבע לדרמה שיש מוסר השכל אנושי ואקולוגי לצידה. קוסקובסקי משליך את המלל הצידה ורק מאלץ אותנו להתבונן בהתנהגות החיות, ואם נמצא שם מטאפורות אנושיות הרי שהן כולן פרי האסוציאציה הפרטית שלנו, כי החיות – פוטוגניות ככל שיהיו – הן רק חיות.

״נוטורנו״, ג׳יאנפרנקו רוסי

 עוד יוצר שעוסק בהתבוננות הוא הבמאי האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי שבסרטו החדש הסתובב שלוש שנים במזרח התיכון על הגבול בין סוריה, עירק ולבנון. אלה איזורים ששרויים במלחמות ורוסי מחפש את חיי השגרה של האנשים של מי שהיה מצוי במצב של לחימה בשנים האחרונות, אנשים שמתאוששים מהמוות שסביבם. גם כאן, מדובר בפורטרט אנושי, כמעט סטואי, שמצולם ביד עדינה ויציבה ומחפש דווקא את הרגעים העדינים. גם כאן, מדובר בחומרי גלם בידיו של יוצר אחר היו יכולים להפוך לכתבה על איזורי מלחמה מלווה בקריינות בומבסטית, אבל רוסי שומר על שתיקה סטואית, מה שהופך את הסרט הזה – כמו את סרטיו הקודמים של רוסי – ליצירה אסתטית ואנושית הרבה לפני שהיא יצירה אקטואלית או פוליטית. באיטליה שיגרו אותו בשנה שעברה כנציג המדינה לאוסקר הזר. זה אומר משהו על מעמדו שם. ואם הזכרנו את סרטיו הקודמים של רוסי, כדאי לשים לב לפסקה הבאה.

מחווה לג׳יאנפרנקו רוסי 

רוסי, שאמור להגיע כאורח הפסטיבל, יציג בו לא רק את סרטו החדש ביותר אלא גם מקבץ מסרטיו הקודמים, וכדאי מאוד להתוודע ליוצר יוצא הדופן הזה, שמצלם סרטי טבע על בני אדם. ברוב סרטיו רוסי מחפש את נקודות החיכוך, המקומות שבהם בני אדם נפגשים עם המוות או עם מצבי קיצון, והוא מתעד את קווי התפר האלה, ואת בני האדם שחיים עליהם או לצידם, בדממה גמורה. ״סאקרו גרא״ (2013) היה הסרט התיעודי הראשון שזכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה והוא עוקב אחרי נתיב כביש הטבעת שרץ מסביב לרומא, ה-GRA, ואחר הטיפוסים שעובדים עליו (נהגי אמבולנס) או חיים לצידו – אנשי אצולה שירדו ממעמדם וגרים כעת בשוליים הפחות נוצצים של העיר. ״אש על הים״ (2016), סרטו הטוב ביותר, מתעד באופן פיוטי את החיים על האי למפדוסה. לכאורה, חיים שקטים, כפריים, של אנשים בשוליים, אבל מול חופי האי מתרחשת טרגדיה יומיומית כשסירות הפליטים שיוצאות מצפון אפריקה לכיוון אירופה, נשטפות את חופי האי הזה שהפך למחנה פליטים ענק לאלה ששרדו את המסע, ארו לבית קברות לעשרות שטבעו בלב ים. את הקונטקסט רוסי לא נותן, הוא מצפה שתכירו את כותרות העיתונים, הוא רק מעניק פנים בשר ודם לכל השחקנים בדרמה האנושית הזאת – הפליטים, אנשי משמר החופים האיטלקי ותושבי האי, שמוצאים את עצמם בתוך סופה הומניטרית. אל תחמיצו גם את ״סיקאריו״, סרטו מ-2010, שכבר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בדוקאביב לפני עשור. סרט יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו, שמתעד מונולג של רוצח שכיר של קרטל הסמים המקסיקני, מפלצת בשר ודם, שמדווחת שהאנשים שמעליו הם מפלצות גדולות ממנו. אם אתם מתעצלים להגיע לדוקאביב, חפשו את המחווה לסרטיו המעולים של רוסי גם בשירות הסטרימינג האיכותי Mubi.

״סיפור אהבה פסיכדלי״, ארול מוריס

זו בהחלט לא אחת מיצירותיו הגדולות של מוריס, בעיקר כי נדמה שלא היתה לו יכולת להשקיע כאן בראיונות העומק שהוא התפרסם בזכותם, כי מושא התיעוד שלו מתה זמן קצר אחרי המפגש ביניהם, שנראה יותר כמו תחקיר ראשוני מאשר צילום סופיים לסרט. תחושה חפוזה מתלווה לסרט הזה, שנראה כמו פרק גנוז מהסדרה שלו, ״גוף ראשון״. מוריס מראיין את בת זוגו של טימותי לירי, נביא השימוש באל.סי.די. האם סוכנויות הביון אכן רדפו אותם, שטפו את מוחה והפכו אותה – בלי ידיעתה – למשת״פית שלהם נגד לירי? זה מה שהיא הבינה כשהיא צפתה ב״Wormwood״ של מוריס וקלטה באיחור שמה שהוא מראה בסדרה ההיא בנטפליקס קרה גם לה. ואולי יותר מדי אל.אס.די שיבש לחלוטין את מוחה ואת תפיסת המציאות שלה והכניס אותה לאפיזודה פרנואידית מאוחרת. נדמה שמוריס רוצה להאמין, אבל לא לגמרי מסוגל.

״האף.בי.איי נגד מרטין לותר קינג״, סם פולארד

סרט ארכיוני כולו המשתמש בתיקי אף.בי.איי שנחשפו באחרונה לציבור ושחושפים את המעקב וההטרדות שחווה מרטין לותר קינג מידי אדגר הובר והאף.בי.איי אחרי 1963, כשהתברר שהוא המנהיג הדומיננטי לזכויות השחורים. את האף.בי.איי הכוח והמעמד הזה הלחיצו – מתוך גזענות לשמה. זה עוד אחד מסדרת סרטים מהשנים האחרונות – כולל ״סיברג״ ו״יהודה איש קריות והמשיח השחור״ – שמציג איך האף.בי.איי הפך את האקטיביסטים השחורים לאויבי המדינה, רדף אותם ואף דאג לחיסולם.

״טינה״, דן לינדסי וטי.ג׳יי מרטין

 אם לא ראיתם את הסרט העלילתי שבו אנג׳לה באסט מגלמת את טינה טרנר, או את המיוזיקל עליה בברודוויי ואם לא קראתם את האוטוביוגרפיה שלה, מגיע עכשיו סרט תיעודי על טינה טרנר שאורז שוב את סיפור חייה – שהתחיל טראגי לפני שעשה תפנית והפך לסיפור על ניצחון, עצמאות והצלחה. טרנר בת ה-80 יושבת בביתה בשוויץ, ליד המקדש הבודהיסטי שבנתה לעצמה, ומספרת את סיפור חייה, המלווה במאות קטעי ארכיון ועשרות שירים – היא נולדה אנה בולוק ויצרה זוגיות מוזיקלית ובהמשך רומנטית עם אייק טרנר, ששינה את שמה לטינה, הפך אותה לכוכבת ובמשך שנים היכה והתעלל בה. אחרי שעזבה אותו היא זכתה בגיל 44 לקאמבק, עם האלבום ״רקדנית פרטית״, שאותו היא מגדירה בסרט ״לא אלבום קאמבק, זה אלבום הביכורים שלי״. למעריצים זה סרט חיוני, עבור האחרים זו הקדמה נאה וחרוצה אך סטנדרטית שנראית כמו כל סרט תיעודי אחר על סופרסטארים. הסרט יוקרן בהמשך גם ב-yes דוקו ו-HOT.

״האחים ספארקס״, אדגר רייט

איזה סרט מבדר, משעשע ומוזיקלי. מפגן מופלא של ניימדרופינג. באופן מעניין יש דמיון מסוים בין סיפורה של טינה טרנר (בת ה-80) ובין סיפורם של האחים רון (בן ה-75) וראסל מייל, הם ספארקס: היא והם התחילו בשנות הששים באמריקה, שלא ידעה איך לאכול אותם, והם זכו בהצלחה רק כשהחליטו לארוז הכל ולעבור לאנגליה, שם הם אכן זכו להצלחת הענק הראשונה שלהם (סיפור דומה מסופר גם על הבי.ג'יז, שעברו מאוסטליה לאנגליה, בסרט התיעודי עליהם שמוצג ב-vod של יס). ללמדנו שהאמריקאים יודעים להעריך רק אמנות שניתן בקלות לאפיין ולקטלג אותה, ואילו הבריטים מעריצים דווקא את אלה שצובעים מחוץ לקווים, שפורצים את גבולות הז'אנר ושלא לגמרי ברור מה הם ומי הם.

נרחיב על הסרט הזה קצת יותר בקרוב, צפו בו בינתיים.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 30.6.2021)

ציוץ