״אחד בלב״. שגעון של לילה

דיברתי עם טליה לביא על ״אחד בלב״ ו״אפס ביחסי אנוש״ בפרק 300 של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

שאלתם את עצמכם למה כמעט ואין סרטי המשך לקומדיות רומנטיות? איפה ״כשהארי פגש את סאלי 2״, ״זה קרה לילה אחד 2״ או "קלולס 2״? התשובה היא שברוב המקרים קומדיות רומנטיות מספרות על לידתה של אהבה, המכשולים בדרכה, העליות והירידות עד הסוף הטוב שבו האהבה מנצחת והזוג חותם את מסעו בחתונה או אירוסין או כל קשר מחייב וארוך טווח אחר. מאותו רגע אנחנו משוכנעים שכותרות הסיום הן תחילתו של שלב ה״באושר ועושר״ בחיי הגיבורים. סרט המשך, לו יעשה, יחזור אל אותן דמויות בתוך חיי השגר, המשברים והקשיים בחיי הנישואין. סרט המשך, לו יעשה, לא יהיה קומדיה רומנטית אלא דרמה, ובמקרה הרע יותר, מלודרמה, ובמקרה הגרוע – טרגדיה. ובכל מקרה, תחושת המתיקות, התקווה והאסקפיזם של הקומדיה הרומנטית תיעדר ממנו, וכך גם רצון הקהל לצפות בסרט ולראות את כוכביו החייכנים והמתוקים הופכים לאנשים אפורים ומרירים שקורסים תחת שגרה, חיתולים וחשבונות בנק. בשביל זה יש את מייק לי.

ואז הגיעה טליה לביא. וכמו שבסרטה הקודם ״אפס ביחסי אנוש״ היא לקחה את ז׳אנר הקומדיה הצבאית והמציאה אותו מחדש – במשרד שלישות, ועם חיילות במקום חיילים – כך היא עושה כעת עם ז׳אנר הקומדיה הרומנטית בסרטה החדש, ״אחד בלב״. על סרטה הקודם היא זכתה ב-2014 בפסטיבל טרייבקה בפרס התסריט על שם נורה אפרון (עבור קול נשי מקורי). ואולי בהשראת אפרון – שכתבה את ״כשהארי פגש את סאלי״, ״יש לך הודעה״ ו״נדודי שינה בסיאטל״ – לביא לקחה את קופסת הצעצועים של ז׳אנר הקומדיה הרומנטית, שקשקה, הפכה, פירקה והרכיבה מחדש. קצת כמו ההברקה של רמה בורשטין ב״לעבור את הקיר״, בו הפכה את הקומדיה הרומנטית לכזאת הבנויה כמו מותחן בלשי של אגתה כריסטי, כך גם לביא ממציאה מחדש ז׳אנר הוליוודי, עם פטנט ישראלי חצוף למדי.

״אחד בלב״ מתחיל בנקודה שבה רוב הקומדיות הרומנטיות מסתיימות – הרגע שאחרי החתונה. אחרי החופה. אחרי הנשיקה. אחרי השיא והקתרזיס. כשהזוג הנשוי המותש נשאר לבד בסוויטת הכלולות. לליל הכלולות הזה בסוויטה הזאת במלון פאר ירושלמי, מגיעים נוני (רן דנקר) ולוני (אביגיל הררי). טבעת מסתורית שהכלה מוצאת בכיס המכנס של הבעל הטרי מהאקסית שלו גורם לה להתקף קנאה וליציאה למסע שיימשך לילה שלם, שבו, חתן, כלה ואיי–רובוט יוצאים למצוא את האקסית ולהחזיר לה את הטבעת שלה. כאן מתחילה הגרסה של לביא ל״שגעון של לילה״ של מרטין סקורסזי. הזוג מתפצל ויוצא למסעות נפרדים ברחבי ירושלים, בדרכם חזרה אל המלון והאחד אל השניה, ואם הם ישרדו את הלילה הזה בלי להרוג אף אחד יש סיכוי שהם יצליחו לשרוד את המשך חיי הזוגיות, למרות שכל מי שהם פוגשים בדרך מבטיח להם שאין להם סיכוי (הסרט ״זוג יונים״ בנטפליקס, עם איסה ריי וקמיל ננג׳יאני, עושה מהלך עלילתי דומה במתנהל על פני לילה אחד בחייו של זוג שלא ברור אם הוא ישאר יחד או יפרד, ואם לא היתה קורונה שני הסרטים האלה היו מוצגים זה לצד זה בבתי הקולנוע לפני שנה וקצת. סרטה של לביא טוב בהרבה).

בעודנו עוקבים אחרי הסיפור בזיגזג שבו השניים פוגשים את האקסים שלהם וצריכים להחליט האם החתונה הזאת היתה טעות אחת גדולה, נותר לנו לכסוס ציפורניים במותחן הרומנטי הזה ולתהות לא האם הזוג הזה יחזיק מעמד, אלא האם לביא היא רומנטיקנית או ציניקנית ואיזה סוף היא מאחלת לדמויותיה.

הפראפרזה של לביא על הקומדיה הרומנטית היא גרסה מקורית לקומדיית הסקרובול, תת–הז׳אנר המופרע משנות השלושים והארבעים שבו הגבר הוא המרובע והאשה היא היוזמת, הפרועה והבלתי צפויה. כמו ברברה סטנוויק ב״ליידי איב״, שצריכה להתגרש מהנרי פונדה כדי להתחתן עם הנרי פונדה, כך גם אביגיל הררי ב״אחד בלב״ דורשת מבן זוגה להתחתן איתה שוב ושוב. בידיו של כל במאי אחר, דמותה של הררי הייתה יכולה להיראות כמו קלישאה של אשה מתוסבכת ומופרעת, אבל בידיים של לביא היא ממשיכה את רצף הדמויות הנשיות האקסצנטריות שמאכלסות את כל סרטיה ומבטאות חופש מוחלט מול הנוירוטיות, השמרנות והפסיביות של הדמויות הגבריות. כמו הגיבורות של לביא בסרטיה הקצרים ״שיבולת בקפה״ ו״חיילת בודדה״ והסרט הארוך ״אפס ביחסי אנוש״, דמותה של הררי היא רדיקל חופשי, אטום משוחרר מכוחות כבידה שסוללת לעצמה נתיבים חדשים, ולא כאלה שהוכתבו על ידי חברה, הורים ומוסכמות (זו הפעם השניה שהררי מגלמת דמות נשית מוקצנת כזאת, שבוערת מרצון לשבור מוסכמות, והטורים שבהם היא חיה שמים אותה על קצה גבול היכולת להזדהות איתה, אבל היא עושה את זה באופן חינני שמציל את הדמות מגלישה להיסטריה וקריקטורה. הפעם הקודמת היתה ב״סיפור אחר״ של אבי נשר, התפקיד הקולנועי הראשון שלה, אחרי רצף תפקידים ראשיים בתיאטרון).

המסע הלילי של הזוג – שגולש לרגעים גם לפינות סוריאליסטיות, כאילו תשעה קבין של פליני ירדו על ירושלים – הוא גם מסע בפילמוגרפיה והביוגרפיה של לביא. הנה בית הספר לקולנוע סם שפיגל בו למדה, הנה מגלשת המפלצת בקרית יובל בו צילמה את תרגיל הלוקיישן המבריק שלה בשנה ב׳, והנה הדמות העצובה והאובדנית שמתארחת כמעט בכל סרט שלה. זה גם מסע בין ציטוטי סרטים, צירופי מקרים ובדיחות פנימיות שבו העיר מתחילה להיראות יותר ויותר כמו סט של סרט (את הורי החתן, למשל, מגלמים מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ, בהברקת ליהוק מצחיקה מאוד, שעושה חיבור יפה בין ״אחד בלב״ ובין ״דיזנגוף 99״, בו השניים כבר היו יחד, ואת האקס של הררי מגלם אלישע בנאי, בנה של אורלי זילברשץ).

שבע שנים עברו מאז שלביא הוציא את שובר הקופות שלה – עם שלל עיכובים ומגיפות בדרך. שבע שנים שבהן עברה מחיילות לכלות. שבע שנים שבהן היא עברה מאפס (ביחסי אנוש) לאחד (בלב), מסרט שיכול להתקיים רק בישראל, לסרט אוניברסלי, שאפשר לאחל לו רבבות רימייקים בכל עיר בירה בעולם. עכשיו צריך לקוות שמישהו מאנשי תעשיית הקולנוע ידרבן את לביא להביא מהר יותר את סרטה הבא (אולי משהו עם המספר שתיים בשמו) אל הקהל שיגלה עכשיו שוב שהיא יוצרת מצחיקה ומקורית, עם מבט מורכב על חיים ועל דמויות שיש בהם שכבות של עצב ותחושת החמצה, אבל שסיפורם עטוף בפאנץ׳–ליינים ורגעי סלאפסטיק שגורמים לכל החיים האלה להיראות נסבלים, מצחיקים ופלאיים. וכן, גם רומנטיים יותר.

עוד על ״אחד בלב״ ומוטיב החתונות המאוחרות בקולנוע הישראלי של 2001-2021 מתוך ״מוסף כלכליסט״

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 22.7.2021)

ציוץ