"האשה בחלון". משחקים בהיצ'קוק

דקה אחרי תחילת "האשה בחלון", בעוד הסרט מציג את הבית רחב הידיים בו תתרחש כל עלילת הסרט, מופיע על מסך טלוויזיה פריים של ג'יימס סטיוארט מתוך "חלון אחורי" של היצ'קוק ונותן לצופים מפתח ראשון לפיצוח שלל החידות הקולנועיות שהמותחן הפסיכולוגי הזה נושא בחובו. בהמשך, יופיע על אותו מסך קטע קטן מתוך "חבלי השכחה", גם הוא של היצ'קוק, וגם הוא מכיל קפסולת מידע על המצב הנפשי של הגיבורה, שהיא גם הפסיכולוגית וגם הפציינטית בסיפור שלפנינו. יותר מאוחר, לפחות תפנית עלילתית אחת בסרט תגרום לצופיו לתהות האם מדובר בפראפרזה על "ורטיגו", עוד סרט שבו הגיבור מצוי תחת משבר נפשי ומתקשה להבין את המניפולציות שנעשות עליו.

גיבורת הסרט (איימי אדמס) היא פסיכולוגית שחוותה טראומה שגרמה לה להפרעה אגורפובית. היא לא מסוגלת לצאת מדלת ביתה, ונשארת סגורה בבית גדול מדי עבורה ברחוב 121 בצפון מנהטן עם תפריט של אלכוהול וכדורי הרגעה ונטייה חטטנית להביט מבעד החלון אל מה שקורה בבית ממול, או לצפות באופן כפייתי בסרטי קולנוע ישנים בטלוויזיה. כשהיא עדה לרצח של אשה בבית ממול, אנחנו מבינים מיד לתוך איזה סרט נכנסנו: האם היא אכן ראתה את מה שראתה או שמא כדורי ההרגעה ומנת יתר של סרטים שיבשו את דעתה והיא הוזה סצינות מסרטים מוכרים, שהופכים את ימיה להתקף פסיכוטי ואת לילותיה לסרטי אימה.

הסרט מבוסס על רב המכר מ–2018, שתורגם גם לעברית, מאת איי.ג'יי פין, סופר ניו יורקי שכותב תחת שם עט, ושדיווחים במגזינים הניו יורקיים האשימו אותו לא רק בבדיית סיפור חייו, אלא גם בגניבת רעיונות עלילתיים מסרטים לספריו. האשמות חמורות אך משעשעות, שכן זה בדיוק מה שקורה בספר ובסרט, שבו הגיבורה כבר לא בטוחה איפה נגמר הסרט ואיפה מתחילה המציאות, כך שאולי מדובר בכלל באוטוביוגרפיה. סקוט רודין, שעמד במרכזן של כתבות מהשבועות האחרונים על התנהגות אלימה ובריונית כלפי עובדיו הזוטרים, קנה את זכויות הספר והפיק את הסרט שצילומיו התקיימו במימון אולפני פוקס מיד אחרי שהספר ראה אור. המכירה של פוקס לדיסני ב–2019 דחתה את ההפצה ל–2020 ומגיפת הקורונה זרקה אותו ל–2021 ולהפצה עולמית בנטפליקס, שם הוא עלה בבכורה בשבוע שעבר. לבד מהעובדה שהסרט מהנה – לניתוח לא פחות מלצפייה – בהיסטוריה של הוליווד הוא ייזכר בתור ההפקה האחרונה של הלייבל "פוקס 2000" שהקימה לורה זיסקין ב–1994, שהיה אחראי על הפקת סרטי איכות – מ"מועדון קרב" ועד "חיי פיי" – ושדיסני החליטה לסגור ברגע שקנתה את אולפני פוקס ושינתה את שמו לאולפני המאה ה–20.

ג'ו רייט, הבמאי הבריטי המשובח של "כפרה" ו"אנה קרנינה", חתום על הבימוי בסרט שבו הוא חוזר ועובד עם גארי אולדמן, שרייט ארגן לו אוסקר כשגילם את ווינסטון צ'רצ'יל בסרטו "שעה אפלה". החומרים שמהם עשויים סרטיו של רייט תמיד אפלים, קודרים וכבדים אבל בסגנון הבימוי שלו יש משהו קליל, מבודח, מסוגנן ומודע לעצמו, והשימוש שלו במוזיקה תמיד מבריק (דני אלפמן חתום על הפסקול). בניכוי כמה פדיחות מעטות בפילמוגרפיה שלו ("פיטר פן", היא הגדולה שבהן) רייט הוא במאי מצוין שתמיד מסקרן לפגוש את סרטיו ואת כשרונו. "האשה בחלון", לפיכך, הוא פרויקט שתפור עליו בול – הפרעות נפשיות ורגשות אשמה בתסריט, ציטוטים, מחוות וקריצות בבימוי. מותחן פסיכולוגי שמתנהג כמו פילם נואר מיושן וזול, אבל עם אסופת שחקנים מפוארת (לצד אדמס ואולדמן גם ג'וליאן מור, ג'ניפר גייסון לי וטרייסי לטס, שגם כתב את התסריט) שמעניקה לו משקל נכבד יותר, ומנדנדת אותו לכיוון המלודרמה, שבה עולם התעתועים של הגיבורה הוא סימפטום למצוקה אמיתית, ולא רק לשעשוע איטרטקסטואלי.

השילוב בין הספר מרובה הציטוטים הקולנועיים והבימוי שכל הזמן משדר לצופיו שיש כאן תרגיל בקולנוע, יוצר משחק של חתול ועכבר בין הבמאי וצופיו: ברור לנו שהסרט עוסק באחיזת עיניים, במציאות שעלינו להטיל בה ספק שמסופרת מנקודת מבטה של גיבורה שדיווחיה עשויים להיראות לנו לא אמינים. אבל האם הבמאי יצליח להסתיר את קלפיו, או שמא הצופים אכן יצליחו לנחש מראש מה בעצם קורה כאן?

מרדף התעתועים הזה – שבו הקהל יודע לא לסמוך על הסרט ולנסות לנחש לבד מה האמת ומה השקר, מה המציאות ומה האשליה – יוצר שתי תחושות מנוגדות. האחת, איזו לאות וחוסר סבלנות בצפייה שכן נדמה לנו שהכל ברור וצפוי ושקל לנחש מה יקרה בסוף. ומאידך גיסא, הסרט הערמומי הזה מצליח להפתיע גם את השנון שבצופיו לפחות פעמיים, ולגרום לנו להבין שכל מה שהיה נראה צפוי, נשתל שם מראש ובכוונה למטרות אחיזת עיניים.

"רצח מן העבר" של קנת בראנה הוא דוגמה דומה מהעבר לסרט שלקח רעיונות היצ'קוקיים וערבב אותם לסרט שהוא גם מותחן מסוגנן וגם מחווה והודאה בכך שסרטיו עדיין רלוונטיים, גם 40 שנה אחרי מותו. אבל יש רק בעיה אחת עם סרטים מסוג זה: ברגע שסרט מפעיל את צופיו לנסות לנחש מה יקרה הלאה, וברגע שהוא גורם לנו להבין שמה שחשבנו הוא לא מה שקורה, הדמיון של הצופים ממשיך לעבוד ולחפש פתרונות נוספים לתעלומת הסרט. ואז כשמגיעה המערכה האחרונה – 25 הדקות האחרונות – בלתי אפשרי שלא להתאכזב מהפתרון האחד שהיוצרים בחרו בו, בשעה שהצופים כבר דמיינו תרחשים הרבה יותר מרחיקי לכת. "האשה בחלון" הוא סרט ש–75 אחוז ממנו מבריקים, אבל דווקא הסוף הוא זה שמשאיר תחושה של החמצה. להיצ'קוק זה לא היה קורה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 18.5.2021)

ציוץ