230 סרטים הופצו בישראל בשנת 2014. מתוכם 24 סרטים ישראליים. אנשי עולם הפצת הקולנוע בארץ מצפים שנתון מכירת הכרטיסים השנה יגיע לכמעט 15 מיליון, עלייה מ-14 מיליון הכרטיסים שנמכרו בשנה שעברה. 1.7 מיליון מתוכם – לסרטים ישראליים. שיא מאז 1988.

מתוך מאות הסרטים האלה, שאת הביקורות עליהם יכולתם לקרוא כאן מדי שבוע, בחרנו אחרי לא מעט לבטים, את 15 סרטי השנה, המוצגים כאן מהמקום ה-15 עד המקום הראשון. זו היתה שנה עם לא מעט סרטים טובים עד טובים מאוד, אבל לא היה סרט אחד שהדהים אותי, ששבה את ליבי ומחץ אותי, סרט שברגע שראיתי אותו ידעתי שזה הסרט שאני אוהב השנה. למעשה, אל מול כמות הסרטים הטובים, היו עוד יותר סרטים מאכזבים השנה – כאלה שציפיתי להם מאוד והם הכזיבו.

מצעד שוברי הקופות: מה היו הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים ב-2014 בישראל?

15 סרטים ברשימת סרטי השנה. מתוכם שבעה סרטי אולפנים הוליוודיים, ארבעה סרטים אמריקאיים עצמאיים, שניים בשחור-לבן, סרט טורקי אחד, סרט יפני אחד, סרט פולני אחד, סרט איטלקי אחד, חמישה סרטי מדע בדיוני, מסוגים שונים.

הרשימה מורכבת אך ורק מסרטים שהוקרנו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ מ-1 בינואר 2014, ועד 31 בדצמבר, ורק סרטים זרים. סרטים ישראליים קיבלו את סיכום השנה שלהם.

הנה סרטי השנה של ״סינמסקופ״ ל-2014 (לחצו על שמות הסרטים כדי לעבור לביקורת מורחבת על כל אחד מהם).

מה הם סרטי השנה שלכם?

15. ״גודזילה״, גארת אדוארדס

גארת אדוארדס הוא תגלית השנה שלי. הוא לקח חומר נדוש וממוחזר, סרט מפלצות/אסונות/אפוקליפסה ויצר משהו מרתק, על כל מה שרע וכל מה שטוב בהוליווד. ובעיקר, אדוארדס מיצב את עצמו כמי שיודע לחקות את הקולנוע של ספילברג, ומיקד את רוב הסרט מבעד לנקודת מבטו של ילד. הסרט הכיל כמה רגעים מעוררי השתאות, שהוכיחו שעבור אדוארדס ״גודזילה״ הוא רק כרטיס ביקור ושיש סיכוי שהתגלה כאן במאי מלהיב וחכם.

 

14. ״כוכב הקופים: השחר״, מאט ריבס

מט ריבס ביים בעבר סרט-דמוי-גודזילה, את ״קלוברפילד״, ובעיקר היה מזוהה בתור בן טיפוחיו של ג׳יי.ג׳יי אברמס. בסרט ההמשך ל״כוכב הקופים״, ריבס הפך גם הוא לגלית מסקרנת מאוד, בתור מישהו שיכול ללהטט באופן מרשים בין סרט רווי אפקטים ובין דרמה אנושית נוגעת ללב, שהיא גם משל פוליטי מתוחכם למדי.

13. ״אידה״, פאבל פאבליקובסקי

הסרט הזה ייצא בארץ בסוף השבוע הקרוב, אבל מאז שראיתי אותו בפסטיבל חיפה האחרון היה לי ברור שהוא אחד מסרטי השנה שלי. פאבל פאבליקובסקי, במאי פולני שפעל בשנים האחרונות באנגליה, חוזר למולדתו ומביים בשחור לבן חמור סבר דרמה קאמרית על נזירה צעירה שמגלה שהיא בעצם יהודיה ניצולת שואה. ההברקה הגדולה של פבליקובסקי היא הבחירה הסגנונית שלו לצלם את הסרט בשחור-לבן, ועם קומפוזיציות מרובעות, שהופכות את הסרט הזה, שנוצר ב-2013, להומאז׳ לקולנוע של קרל תיאודור דרייר – קצת ״ז׳אן ד׳ארק״, קצת ״אורדט״. האם זה זוכה האוסקר הזר השנה?

 

12. ״נברסקה״, אלכסנדר פיין

עוד סרט בשחור-לבן. ועוד נציג מיבול 2013 שהוקרן בתחילת השנה בישראל. סרט עם תסריט מקסים – בית ספר לתסריטאות אנושית קטנת מימדים, בקנה מידה ישראלי – שכרגיל אצל אלכסנדר פיין מערבב בין ציניות ובין אהבת אדם (מסויגת).

 

11. ״יפה לנצח״, פאולו סורנטינו

עוד מיבול 2013 שהגיע לישראל רק השנה – זוכה האוסקר לסרט הזר, ואחד הבמאים האהובים על מדור זה. ״לה דולצ׳ה ויטה״, גרסת 2013. אף אחד מביים דקדנס יותר טוב מפאולו סורנטינו.

 

10. ״שנת חורף״, נורי בילגה ג׳יילן

זוכה פרס דקל הזהב השנה, שלוש שעות ורבע בטורקית, בסרט לעיתים מפרך, אבל מרשים מראשיתו ועד סופו, גם הוא מאת אחת הגיבורים הגדולים של המדור. סרט שאינסוף המילים שבו מתאזנים עם עוצמת הדימויים.

 

9. ״המבול״, דארן ארונופסקי

קודם כל, זה הסרט שהכיל את הסצינה הכי טובה שראיתי השנה. שנית, אחרי ״אקסודוס, אלים ומלכים״ אני מעריך אפילו יותר את הגישה הפרשנית-קולנועית של דארן ארונופסקי לסיפורי המקרא. ארונופסקי, שכבר הראה בסרטיו הקודמים שהוא נמשך למוטיבים קבליים (ע״ע ״המעיין״ ו״פיי״), משתמש במדרשי חז״ל אבל מוסיף להם לא מעט יצירתיות ודמיון משלו בסרט שמציג איך טקסטים נמסרים מדור לדור, ואיך סיפור אחד מכיל בתוכו את כל הסיפורים כולם, מאז ועד היום. הקולנוע כמשל.

 

8. ״קפטן אמריקה, חייל החורף״, אנתוני וג׳ו רוסו

זו היתה שנה דלה למדי בכל הנוגע לסרטי פעולה. פעם עונת הקיץ היתה חגיגה של אקשן, מרדפים ופיצוצים, אבל במאי האקשן הגדולים כבר לא מתפקדים (אני מזכיר שהיה גם סרט ״רובוטריקים״ רביעי השנה שהעולם כנראה מיהר להדחיק). ובתוך זה, אולפני מארוול המשיכו להוכיח שהם יודעים איך לעבוד: מבחירת החומרים ועד לליהוק הבמאים. והסרט השני בסדרת ״קפטן אמריקה״ הוא, בראש ובראשונה, סרט האקשן הכי טוב של השנה. והוא גם עיבוד מעניין וחתרני למיתוס הפטריוטי של קפטן אמריקה, שהופך בסרט הזה לפראפרזה על ״שלושת ימי הקונדור״ הפרנואידי.

 

7. ״הרוח העולה״, היאו מיאזאקי

סרט שהוא אתגר לא פשוט. האם ניתן, מוסרית, להתלהב מסרט המספר את סיפורו של האיש שעיצב את מטוסי הזירו, שלימים שימשו את טייסי הקרב היפניים במלחמת העולם השנייה? אבל מה נעשה והסרט הזה הוא פשוט פלא של קולנוע? אנחנו נדרשים לבצע הנחות מוסריות כמעט בכל סרט שבו הגיבור אינו מייצג את תרבותינו, אורח חיינו או השקפת עולמנו, וסרטים המבוססים על סיפור אמיתי תמיד מכילים מטען מוסרי ואידיאולוגי שהיוצר, כמו גם הצופה, צריכים לעקוף. מהבחינה הזאת, בחירותי של מיאזאקי להתמודד עם המורשת של גיבור סרטו דווקא מעוררת הערכה. מיאזאקי, במה שאמור להיות סרט הפרישה שלו, לוקח דמות שנתפסת כשנויה במחלוקת במערב, אבל דרכה מספר סיפור על המחיר של היצירתיות: מה צריך לעשות כדי להגשים את החזון שלך, ועל כך שלפעמים החזון שלך מתפוצץ לך בפרצוף ונתפס כמשהו אחר לגמרי.

 

6. ״בתוך לואין דיוויס״, האחים כהן

גם סרט שעלה באמריקה ב-2013 אבל הגיע לישראל רק בתחילת 2014. האחים כהן, יודעים ותיקי הבלוג, כמעט תמיד ימצאו מקום בסיכומי השנה שלי. אהבתי אליהם עקבית. ועבור צמד יוצרים שכמעט אף פעם לא מספרים סיפור בגוף ראשון, יש משהו באגדת העם המעגלית הזאת שנראה כמעט כמו סרטם האישי ביותר, המספר על אמן שמתעקש לנגן את המוזיקה שלו, בלי להתפשר, גם אם זה יגרום לו להישאר לוזר לנצח. האחים כהן מציגים אותו לרגעים כגיבור טרגי, שמפספס את אופציות ההצלחה המוצעות לו, לרגעים כגיבור אידיאולוגי, שלא מוכן להתפשר על החזון שלו, ולרגעים פשוט כביש-מזל, שמפספס את ההצלחה בדקות.

 

5. ״בין כוכבים״, כריסטופר נולן

זהו הסרט שהשקעתי בו הכי הרבה מילים השנה. ראו כאן.

 

4. ״קצה המחר״, דאג ליימן

מסע בזמן היה אחד המוטיבים הבולטים בקולנוע האמריקאי השנה, ואחד הסרטים המפתיעים בז׳אנר המדע בדיוני היה ״קצה המחר״, שנכ=עזר בתסריט חכם של כריסטופר מקווארי ובימוי אנרגטי של דאג ליימן, בגרסה עתידנית וחיזרית ל״לקום אתמול בבוקר״.

 

3. ״התבגרות״, ריצ׳רד לינקלייטר

הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן לנעול את רשימת סיכום השנה שלי טמונה בשלושת הסרטים בצמרת. כל כמה ימים שיניתי את הסדר שלהם. היו גרסאות שבהן כל אחד מהם היה במקום הראשון. בשנים קודמות שיחקתי לא מעט עם המקומות התחתונים, אבל המקום הראשון תמיד היה ברור לי. לא השנה. קחו, כדוגמה, את ״התבגרות״. סרט שמכל בחינה אפשרית הוא סוג של הישג קולנועי היסטורי, חד פעמי, אקט של גאונות. אבל באותה נשימה, משהו בו היה חסר לי, רגשית. אני מודה שבצפייה שניה אהבתי אותו הרבה יותר.

 

2. ״וויפלאש״, דמיאן שאזל

זה מסוג הסרטים שכמה ימים אחרי שרואים אותו עולות כל מיני שאלות תסריטאיות ונקודות קטנוניות של עלילה. אבל הנה ההוכחה שזה לאו דווקא הסיפור שמושך אותנו לסרט, כי ״וויפלאש״ הוא פשוט קולנוע מסחרר, אנרגטי ורב עוצמה, ויש לו את הקרשצ׳נדו הכי יפה שראיתי השנה בסרט.

 

1. ״מלון גרנד בודפשט״, ווס אנדרסון

״מלון גרנד בודפשט״ הוא סרט שבילבל אותי בצפייה ראשונה. הוא היה כה עמוס וגדוש שקצת הלכתי לאיבוד בו. אבל הוא הילך עליי קסם. הייתי זקוק לצפייה שניה ושלישית כדי להיכנע לו סופית. זה סרט גאוני מכל כיוון. ראשית, העיצוב: עיצוב התפאורה וגם עיצוב המסך (והשימוש ברוחב מסך שמשתנה מתקופה לתקופה). ואז, השימוש הכפייתי במילים הנמסרות בקצב מסחרר. זהו, בסופו של דבר, הסרט של ווס אנדרסון שאני הכי אוהב (״ראשמור״ שלו החזיק בתואר הזה עד כה), בעיקר כי הרגשתי שהדמות הג׳נטלמנית שמגלם רייף פיינס היא זו שהכי קרובה לבמאי, שבכל סרטיו עסוק כל הזמן שהכל יהיה מסודר טיפ-טופ, ולהעניק לדמויותיו חסד עד בלי די, גם כשההתנהגות שלהן גרוטסקית. מי שעושה חסד, מקבל חסד, גם בתקופות הכי אפלות של הציוויליזציה – זה המסר שלקחתי מ״מלון גרנד בודפשט״, סרט השנה שלי.

(וזו היתה שנה מצוינת לבמאים מאוסטין, טקסס: גם ווס אנדרסון וגם ריצ׳רד לינקלייטר).

ציונים לשבח

עוד עשרה סרטים שחיבבתי השנה, ולא נכסו לדירוג:

״סרט לגו״, ״הדרך לגיהנום״, ״נעלמת״, ״התחלה חדשה״, ״שומרי הגלקסיה״, ״לוסי״, ״המחברת הגדולה״, ״שפיצים״, ״קסם לאור ירח״, ״קרניים״.

הסרט הגרוע של השנה

״התעלות״, וולי פיסטר

הו, היו סרטים איומים השנה. ואני מניח שהיו סרטים גרועים אפילו עוד יותר שבכלל לא ראיתי, והיו המון סרטים בינוניים (הסרטים הגרועים זכורים יותר מהסרטים הבינוניים). אבל המרחק הכי גדול בין הציפייה ובין התוצאה היה ככל הנראה סרט הביכורים של הצלם וולי פיסטר. זה היה צריך להיות גדול: הצלם הקבוע (וזוכה האוסקר) של כריסטופר נולן משתף פעולה עם ג׳וני דפ בסרט מדע בדיוני. וכלום לא יצא מזה. יותר מזה, פיסטר החמיץ את ההזדמנות לצלם את ״בין כוכבים״ של נולן בגלל הסרט הזה. איזו טעות.

מה היה סרט השנה שלכם? הצביעו לו במשאל סוף השנה של רדיו הקצה. יש פרסים מפתיעים.

הכי הכי

הז׳אנר הכי מפתיע השנה

מדע בדיוני

המון סרטי מדע בדיוני היו השנה. המון. וטובים. בסרטי מדע בדיוני אני מכליל לא רק מסעות בחלל, אלא גם סרטי קומיקס ופנטזיה. והיתה רשימה לא רעה בכלל: ״בין כוכבים״, ״קצה המחר״, ״היא״, ״שומרי הגלקסיה״, ״לוסי״, ״ששה גיבורים״, ״כוכב הקופים: השחר״, ״גודזילה״, ״קפטן אמריקה״, ״רובוטריקים״, ״רכבת השלג״, ״X מן: העתיד שהיה״.

לא פחות מסקרנת היא העובדה שמסעות בזמן היו במרכז העלילה של ״בין כוכבים״, ״קצה המחר״ ו״אקס מן: העתיד שהיה״.

הגיבורים הכי פחות צפויים

מדענים

זו היתה שנה נפלאה למדע ולמדענים בקולנוע. סטיבן הוקינג (פיזיקאי) ואלן טיורינג (מתמטיקאי) הפכו לגיבורים של דרמות שיהיו כנראה מועמדות לאוסקר (״התיאוריה של הכל״ ו״משחק החיקוי״), מדענים ניווטו את העלילה ב״בין כוכבים״, ג׳וני דפ מגלם איש מחשבים ב״התעלות״, סקרלט ג׳והנסון מחפשת מדענים ב״לוסי״, ״ששה גיבורים״ מתרחש במעבדה של מהנדסי מחשבים. ואגב כך אנחנו מגיעים ל…

המילה הכי מפתיעה שנכנסה השנה למיינסטרים

סינגולריות

מה שהיתה בעבר מילה השמורה לחובבי מדע בדיוני הארד-קור, הפכה לנקודת עלילה לגיטימית בכמה וכמה סרטים השנה, למשל ״בין כוכבים״ ו״לוסי״ ו״התעלות״. אבל למרבה ההפתעה דווקא הדרמה התקופתית על סטיבן הוקינג, ״התיאוריה של הכל״, היא זו שממש מנסה להסביר מה זה ״סינגולריות״.

שוט הפתיחה הכי יפה של השנה

״זעם״

סרט מלחמה לא רע, שמכיל את שוט הפתיחה הכי יפה השנה – קצין נאצי רכוב על סוס עולה מהאופק בשעת זריחה.

השירים הכי יפים בקולנוע השנה

קיבצתי לכם אותם להאזנה כאן.

הנעדר הכי נוכח בקולנוע השנה

סטיבן ספילברג

סטיבן ספילברג לקח לו שנת שבתון שנמשכה שנתיים. מאז ״לינקולן״ הוא לא הוציא סרט חדש. אבל טביעות האצבע שלו היו בכל מקום. ״גודזילה״ (ראו מקום 15) הוא ההעתקה הכי מוכשרת לסרט של סםילברג – אותם שוטים, אותה מחשבה דרמטית. כמו גרסת מעריצים לסרט המפלצות שספילברג לא ביים. ספילברג תכנן לביים את ״בין כוכבים״, ולבסוף העביר לכריסטופר נולן; ספילברג תכנן לביים את ״צלף אמריקאי״, ולבסוף העביר לקלינט איסטווד. ובינתיים, הוא התחיל לעבוד על שני סרטים חדשים, שייצאו ב-2015 וב-2016. צילומיו של האחד כבר הסתיימו, צילומיו של השני יתחילו בקרוב.

וגם: האחים כהן

האחים כהן צילמו את סרטם האחרון, ״בתוך לואין דיוויס״ (מקום 6) בחורף/אביב 2012. לפני חודש, אחרי הפוגה בת שנתיים וחצי, הם התחילו את צילומי סרטם הבא, ״הריעו לקיסר״ (קומדיית שואו-ביזנס תקופתית עם ג׳ורג׳ קלוני). אבל בהיעדרם מהמסכים הם כתבו תסריט לאנג׳לינה ג׳ולי (״לא נשבר״) ולסרט הבא של ספילברג. ורוחם של האחים כהן שרתה בטלוויזיה עם הסדרה ״פארגו״, שלא רק מעבדת את סרטם מ-1996, אלא מלאת מחוות לסרטים רבים בפילמוגרפיה שלהם. ואפילו ל״בלש אמיתי״ היו פה ושם נגיעות האחים-כהניות.

הביקורות הכי נקראות השנה בבלוג

״משחקי הרעב, עורבני חקיין חלק א׳״

״אפס ביחסי אנוש״

״שושנה חלוץ מרכזי״

״נעלמת״

״וויפלאש״

״בין כוכבים״

הסרטים הכי טובים ש(כנראה)לא ראיתם השנה (כי הם לא הופצו בבתי הקולנוע):

מפיצי הקולנוע בישראל נהיו ממש טובים בהבאת הסרטים הגדולים, היקרים, אלה המופצים באופן בינלאומי סדיר על ידי אולפנים וחברות הפצה גדולות. הם גם ממש טובים בהפצת אשפה, הסרטים הקטנים והזניחים שאיש לא ממש מעוניין בהם, ושלרוב מגיעים בילט-אין בתוך חבילת סרטים שהם קנו בפסטיבל. אבל למעט כמה מפיצים בודדים, אין מי שיוציא בארץ את סרטי הביניים. סרטים עצמאיים אמריקאים או סרטי איכות זרים, כאלה שלאו דווקא זכו בדקל הזהב, אבל שהיו ליצירות הכי מדוברות בזירת הפסטיבלים. לכן, מזל שפסטיבלי הקולנוע בישראל עדיין מתפקדים, ואף מתחזקים, כי בלעדיהם לא הייתי רואה כמה מהסרטים הכי יפים של השנה. נאמר זאת כך, אם הסרטים האלה היו מופצים השנה בארץ, רשימת סרטי השנה היתה נראית אחרת לגמרי (תוספת: צריך לתת כאן קרדיט לערוצי הסרטים של יס, שהם היחידים חוץ מהפסטיבלים שמביאים לקהל – הרחב? – את הסרטים האלה).

״הרפתקאותיו המוזרות של טי.אס. ספיווט״. תודה לפסטיבל אוטופיה על הבאת הסרט המופלא הזה, אחד הכי יפים שראיתי השנה. סרטו האחרון של ז׳אן פייר ז׳ונה (״אמלי״) הוא גם אחד הסרטים הכי יפים שצולמו בתלת מימד. סרט הרפתקאות ופנטזיה לילדים, אבל בעיקר להורים.

״למצוא את ויויאן מאייר״. תודה לפסטיבל דוקאביב על הבאת הסרט התיעודי המפעים הזה, שהוא גם מותחן בלשי, וגם עיון לתוך נפש של אמנית אלמונית. סרט שהוא מלאכת אהבה של אדם אובססיבי, שהצליח לגלות אמנית נשכחת, ואגב כך לשאול מה היא אמנות.

״לכידות״ (״Coherence״). עוד סרט מפסטיבל אוטופיה, ואחד מסרטי המדע בדיוני המרשימים של השנה, ללא אפקטים, אבל עם תסריט מבריק שצולם בחמישה ימים.

״משהו עוקב אחרי״, ״הבאבאדוק״. הראשון מפסטיבל חיפה, השני מפסטיבל ירושלים. שניהם סרטי האימה הכי טובים של השנה.

״אי התירס״, ״האגדה על הנסיכה קגויה״. שניהם מפסטיבל חיפה. האחד תוצרת גיאורגיה, השני תוצרת יפן. ושניהם נקנו להפצה על ידי סרטי אורלנדו, כך שיש סיכוי שנראה אותם בארץ ב-2015.