״ליקריץ פיצה״. היו זמנים בסן פרננדו ואלי

דיברתי על ״ליקריץ פיצה״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (ואל תשכחו ללחוץ על Follow) או האזינו בזמן הקריאה כאן

////////

סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, ״ליקריץ פיצה״, מחזיר אותו אל המקום שהיווה את ההשראה הגדולה ביותר על הפילמוגרפיה שלו: הביתה. הסרט מתרחש בעמק סן פרננדו, או ״הוואלי״ כמו שתושבי לוס אנג׳לס קוראים למקבץ הפרברים שפרוסים בסמוך ללוס אנג׳לס. שם אנדרסון גדל, ושם הוא גר עד היום, ושם הוא מיקם את עלילות שלושת הסרטים שהזניקו את הקריירה שלו: ״לילות בוגי״, ״מגנוליה״ ו״מוכה אהבה״. למעשה, ״ליקריץ פיצה״ מתרחש באותן שנים ובאותן שכונות שבהן מוקמה עלילת ״לילות בוגי״, אבל הוא מציג עולם צעיר, מתוק, תמים ורומנטי יותר מזה שהוצג בסרט שהיה הפריצה הגדולה שלו.

הוואלי הוא הדי.אן.איי של היצירה של אנדרסון, וגם כשהוא העז בסרטיו האחרונים להתרחק משם, נדמה שהוא ממשיך לספר את הסיפורים על האנשים שהוא הכיר ועל הסיפורים שהוא שמע כשהוא גדל שם. הוואלי, בעולמו של אנדרסון, הוא השוליים של הוליווד, נקודת הזינוק של אלה שרוצים להתפרסם, ונקודת הסיום לאלה שכבר עבר זמנם. לשם עברה משפחת אנדרסון כשאביו של הבמאי, ארני אנדרסון, ניסה לשווא להזניק את הקריירה שלו כשחקן, אבל נאלץ להתפשר על תפקידים כקריין של תשדירי הפרומו לתוכניות הפריים–טיים של רשת איי.בי.סי. זה העולם שלתוכו גדל בנו, של אנשים שהחלום ההוליוודי שוחק את חייהם. ילדים שחקנים שגדלים להיות מבוגרים עצובים, קוריוז של חידוני טריוויה, או מבוגרים שנאלצים להתמודד עם כישלונות והשפלות. בעולם של אנדרסון, שכונות עמק סן פרננדו – כמו רסידה, בה הוא גדל, או אנסינו, בה מתרחשת עלילת הסרט – הן האמריקה שהוא מכיר, אמריקה של קיצוניות גדולה בין הצלחות וכשלונות, בין תמימות ובין ניצול, שבה הילדים מנסים להעמיד פנים שהם מבוגרים והמבוגרים חולמים להיות שוב צעירים. לכן, גם בסרטים שבהם אנדרסון יצא מגבולות שכונות ילדותו, אלה האנשים שהוא המשיך לראות מולו. רוב סרטיו עוסקים באנשים שבאים מקהילת האמנות והיצירה – במאים, שחקנים ומעצבי אופנה – ובמימד הערפדי שיש במקצועות האלה, הניזונים מנעורים ומהאמביציה של אלה שבאים להגשים חלום, ועוד רגע ייזרקו הצידה.

סרטיו של אנדרסון מספרים לרוב על מפגש של שתי דמויות: צעיר תמים ונלהב שפוגש דמות מבוגרת, שתיקח אותו תחת חסותו, או שתנצל ותזרוק אותו. כך היה ב״זה יגמר בדם״, ״המאסטר״ ו״חוטים נסתרים״, שלושת מסרטיו האחרונים של אנדרסון, שבהם הוא בקע מהקונכיה ויצא לנדוד בעולם, לחפש סגנון קולנוע אישי משלו.

הספר ״Rebels on the Backlot״ שכתבה העיתונאית שרון וקסמן ב–2005 ושסיפר על צמיחתו של דור של קולנוענים ששינה את פני הקולנוע האמריקאי בשנות התשעים, הקדיש לא מעט עמודים לאנדרסון. וקסמן הציגה אותו כבמאי יהיר, חצוף ואגרסיבי שהתעמת רבות עם מפיקיו, ויצר את ״לילות בוגי״ ו״מגנוליה״ תחת השפעת קוקאין, אלכוהול והיבריס. הוא קינא בטרנטינו, שהגיע לעשיית סרטים עם מנטליות דומה, אבל זכה בהצלחות גדולות לפניו והפך לרגע לחבר קרוב ולמנטור. הוא העריץ את רוברט אלטמן וחיקה את מרטין סקורסזי, ובסרטיו הוא הוכיח שהתלמיד לא פחות טוב ממושאי ההערצה והחיקוי שלו, והוא יצר סרטים בעלי אנרגיה אטומית.

עם זאת, יחסיו הבינאישיים הפכו אותו לבמאי שנמצא בסכנה להפוך פרסונה נון גרטה באולפנים, שראו בו ילד פלא, אבל התקשו להתמודד עם רגעיו כילד פרא. אבל שוב ושוב מציינת וקסמן שבשנות האלפיים, אנדרסון השתנה, והוא הרבה להתנצל על יחסו האגרסיבי וכפוי הטובה כלפי האנשים שעבדו איתו. יש להניח שנישואיו לקומיקאית מאיה רודולף ב–2001 הם ששינו, ריככו ומיתנו אותו. אחרי הפסקה של חמש שנים – בין ״מוכה אהבה״ (2002) ל״זה יגמר בדם״ (2007) – אנדרסון חזר לקולנוע והמציא את עצמו מחדש כמי שנשען על הקלאסיקות הקולנועיות ולא מרסק אותן.

סרטיו האחרונים הפכו את אנדרסון לבמאי שמשרטט באופן חד ונוקב את המכאניקה של הטבע האנושי, ואת האופן שבו דמות אחת ניזונה מדמות אחרת. אבל ככל שהוא הלך והתקרב לגיל 50, סרטיו התחילו להציג אנשים מורכבים יותר. תאוות הכוח והבצע המפלצתיים של דניאל דיי לואיס ב״זה יגמר בדם״ התחלפו בפרפרקציוניזם הג׳נטלמני שדיי לואיס גילם בדמותו כמעצב אופנה בריטי ב״חוטים נסתרים״, שהיה מנומס ומעודן יותר, אבל לא פחות טוטליטרי. ב״חוטים נסתרים״ הציג אנדרסון לראשונה את הקונפליקט הדרמטי של סרטו כעימות מגדרי, בין גבר ואשה. בין גבר שרגיל לראות נשים פסיביות, קולבים לבגדים שהוא מעצב, ובין האשה שנכנסת לחייו כמוזה, ובאיטיות הופכת את עולמו ומכניעה אותו. אנדרסון, שסרטיו המוקדמים היו גבריים במובהק, גילה רק כעת שלנשים יש כוח לא פחות משמעותי מגברים, גם אם האסטרטגיה שלהן בהשגת הכוח הזה היא אחרת. משיכת החבל הזאת בין המגדרים עומדת גם בבסיס סרטו החדש.

וכך, נדודיו בין שכונות ילדותו ובין אירופה, בין דמויות גבריות לדמויות נשיות, בין אנשי קולנוע ויזמי נפט, יצרו בפילמוגרפיה מרתקת פורטרט לא רק של אמריקה כפי שהוא גדל לתוכה – אלא של אופי האדם המערבי כיצור אמביציוזי חסר מעצורים שמנסה להותיר חותם משמעותי על העולם. תחילה מתוך הרס האחרים, ובהמשך תוך ההבנה שלכל דבר יש מחיר שמישהו צריך לשלם, ולכל בחירה יש השלכות.

סרטו החדש, שמבחינת המבנה האפיזודי והתנועה המפותלת של העלילה מרובת האנקדוטות הפנים-הוליוודיות מתכתב באופן קסום עם ״היו זמנים בהוליווד״ של טרנטינו, מצטרף ל״מוכה אהבה״ בתור היצירה הכי רומנטית שאנדרסון יצר, אבל היא גם החלק החסר בפאזל של הפילמוגרפיה שלו: הוא סוגר מעגל וחוזר לשכונות הוואלי, לשנות השבעים, ל-wannabees ו-has-beens, לכוכבים האמיתיים ולמעמידי הפנים. אבל להבדיל מהמבט הקר, המרוחק והאכזרי שלו על גיבורי ״לילות בוגי״ ו״מגנוליה״, הפעם הוא מסתכל על שנות הילדות שלו במבט מלא הומור ואירוניה, ורואה את האנשים שמחפשים אהבה אמיתית בעולם שכולו זיוף וטעויות בזיהוי. זה פורטרט קסום וקצת מריר על פאתי–הוליווד עם לא מעט ניים–דרופינג (הסיפורים בסרט נכתבו בהשראת חייו של המפיק גארי גצמן, שהיה שחקן כילד, ובהמשך הפך ליזם סדרתי – וכיום הוא המפיק השותף בחברה של טום הנקס). 

ובסופו של דבר, אחרי כל הנדודים, זה כנראה סרט שעוסק בקשר של אנדרסון עם אבא שלו וחלומות המשחק שלו שלא התגשמו (חברת ההפקות של אנדרסון, ״גולארדי״, קרויה על שם הדמות שגילם אביו, כשהגיש בתחפושת סרטי אימה זולים בשעות הלילה בתחנת טלוויזיה מקומית). אולי לכן כל הסרט הזה מלא בנים-של: קופר הופמן, בתפקיד הראשי, הוא הבן של פיליפ סימור הופמן (ששיחק ב״המאסטר״, ״מגנוליה״ ו״מוכה אהבה״), הבן של הבמאי טד דמי – שהוא גם האחיין של ג׳ונתן דמי – מופיע בתפקיד קטן (שניהם ילדים לאבות שמתו בגיל צעיר משימוש יתר בסמים); הבן של טים קונוויי, שהיה הפרטנר הקומי של אביו של אנדרסון, מגלם את הבמאי שעושה לגארי אודישן שמסיים את הקריירה שלו כשחקן-ילד, שכבר גדול מדי לתלבושות שמביאים לו. מאיה רודולף, אשתו של אנדרסון, מופיעה גם היא בסצינה הזאת, והיא בתם של הזמרת מיני ריפרטון והמוזיקאי ריצ׳רד רודולף; חפשו גם את הבנות של אנדרסון ורודולף, והבת של סטיבן ספילברג  (בתפקיד פריזבי, מלצרית במסעדה יפנית).

ולא רק בנים של, הכל כאן משפחתי: אבא של לאונרדו דיקפריו מגלם מוכר מזרוני מים היפי; שון פן, אחיו של מייקל פן, שהלחין את סרטיו הראשונים של אנדרסון, והוא בן זוגה של איימי מאן, שכתבה את השירים ל״מגנוליה״, מגלם שחקן-עבר דמוי וויליאם הולדן, שיודע רק לצטט שורות מסרטיו. בעוד קריצה פנים-תעשייתית, בראדלי קופר מגלם את ג׳ון פיטרס, בן זוגה דאז של ברברה סטרייסנד ומי שהפיק את ״כוכב נולד״ שלה, שאותו קופר ביים את הרימייק שלו.

ואז מתחיל הקשר היהודי והישראלי, בסרט שבו ישראל ויהדות מוזכרים מפורשות, כולל כמה שורות בעברית: את התפקיד הראשי מבצעת אלנה חיים, בבכורתה הקולנועית. אלנה ושתי אחיותיה, אסתי ודניאל (שגם הן משתתפות בסרט בתפקיד אחיותיה של הגיבורה), הן ההרכב ״חיים״, שאנדרסון מביים להן את הקליפים בארבע השנים האחרונות, והן בנותיו של מוטי חיים, ישראלי לשעבר ממוצא בולגרי, לשעבר שחקן מכבי יפו בכדורגל. הבית הישראלי-אמריקאי דובר העברית שלהן מתועד באופן נפלא בסרטו של אנדרסון, כמו גם העובדה שמוטי חיים היה בצבא הישראלי. את המשפחתיות היהודית אנדרסון אולי מכיר גם מהעובדה שאבא של מאיה רודולף יהודי, וכנראה בהשראתו יצר אנדרסון את המשפחה היהודית הראשונה שלו, שבע האחיות של אדם סנדלר ב״מוכה אהבה״ (אגב, ב-30 השנים האחרונות, ריצ׳רד רודולף נשוי למוזיקאית יפנית בשם קימיקו, שזה מן הסתם הבסיס לאחת הבדיחות הכי מצחיקות בסרט). בני ספדיה, במאי בעצמו, מגלם בסרט את דמותו של הפוליטיקאי (האמיתי) ג׳ואל ווקס, שהתמודד על ראשות עיריית לוס אנג׳לס. ספדיה הוא אחיינו של האדריכל הישראלי-קנדי משה ספדיה. ופול תומאס אנדרסון עובד עם המוזיקאי ג׳וני גרינווד (רדיוהד), שנשוי לישראלית, והשניים שיתפו פעולה – שיתוף פעולה מוזיקלי וקולנועי – עם המוזיקאי הישראלי שי בן-צור. ואני חייב לדעת האם בתוך כל התל-אביב הקטנה הזאת שהוא ייסד שם בוואלי, מישהו הושיב אותו לראות את ״מציצים״ של אורי זהר (אותו אורי זהר שביים את ״השכונה שלנו״ על מכבי יפו בכדורגל), כי זה כבר סרט שני שלו שיש בו סצינות שמזכירות בתוכנם, אופיים וצורניותם את ״מציצים״. ב״ליקריץ פיצה״, שעלילתו מתרחשת שנה אחרי יציאת ״מציצים״, יש ממש סצינה שבה אלנה מציצה מבעד לסדק בחלון בגארי, שנמצא שם עם נערה אחרת, באופן שמזכיר את ״מציצים״.

(הרחבתי עוד על המשל הישראלי-אמריקאי של ״ליקריץ פיצה״ – שמתרחש בימים שאחרי מלחמת יום כיפור בעיצומו של אמברגו הנפט של מדינות ערב על ארה״ב – בטור ב״מוסף כלכליסט״)

כל השבט היהודי-ישראלי-הוליוודי הזה מופיע בסרט מפויס ומלא קסם על אחים, בנים והורים, על אהבה ראשונה ולא הגיונית. הכותרת ״זה יגמר בדם״ מתאימה לרוב סרטיו של אנדרסון, שכולם התפקעו מאלימות מפורשת או מובלעת. אבל ב״ליקוריץ פיצה״ זה יגמר בנשיקה.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 30.12.2021)

ציוץ