״הטרגדיה של מקבת״. צללים וערפל

אחרי 38 שנים של עבודה משותפת, 18 סרטים ושישה אוסקרים, האחים כהן – ג׳ואל ואיתן – יצאו להפסקה בזוגיות לפרק זמן לא ידוע. איתן מקדיש את זמנו לכתיבת ספרים ובימוי תיאטרון, וג׳ואל יצר כעת את סרט הסולו הראשון שלו: ״הטרגדיה של מקבת״ של שייקספיר, שיוצג בכמה הקרנות מיוחדות בקולנוע לב וביום חמישי הבא (13.1) יעלה בשירות הסטרימינג אפל טי.וי פלוס, אחרי שכבר היה סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק. גם הפרויקט הזה הוא מיזם משפחתי זוגי, אלא שהפעם הפרטנרית הקריאטיבית של ג׳ואל היא בת זוגו באותן 38 השנים האחרונות, פרנסס מקדורמנד (עם ארבעה אוסקרים משלה), שגילמה את ליידי מקבת בתיאטרון בעשור הקודם, בהפקה שעוררה את סקרנותו של ג׳ואל לנסות ולעבד את המחזה למסך. לעבד שוב, יש לומר. כי פולנסקי עשה את זה ב-1971, קורוסאווה עשה את זה ב-1957, אורסון וולס עשה את זה ב-1948 ובאחרונה, ג׳סטין קורזל ניסה להפוך את מקבת לדרמת מלחמה עם מייקל פסבנדר.

כהן ליהק את דנזל וושינגטון – שמזכיר איזה שחקן כביר הוא – לתפקיד מקבת, לוחם ואציל סקוטי, שנבואתן של שלוש מכשפות (קתרין הנטר בתפקיד משולש וירטואוזי) שהוא עתיד להיות מלך סקוטלנד, מעבירה אותו על דעתו, ובעידודה של אשתו האמביציוזית וקרת הדם הוא רוצח את המלך (ברנדן גליסון), יורש את כתרו וממשיך במסע רציחות של כל מי שעשוי לאיים על תוארו, כשהוא הופך יותר ויותר רדוף אחרי רוחות הרפאים (הממשיים או המדומיינים) של קורבנותיו.

מצד אחד, לעבד את שייקספיר – תוך שימור כמעט מוחלט של הטקסט המקורי, למעט כמה הידוקים קיצורים ושינויים מינוריים – הוא הדבר הכי משונה שאפשר לצפות מיוצר כה מקורי כמו כהן. מצד שני, זה בעצם הדבר הכי הגיוני. יש שלושה דברים שמאפיינים את הסרטים של האחים כהן: השימוש בשפה, החיבה לקלאסיקות והשימוש המופתי במצלמה. והסרט הזה אכן ממלא את כל הסעיפים. כשזה מגיע לשפה (אלמנט בסרטיהם של האחים שמתפספס למי שקורא את התרגום או צופה בגרסה מדובבת): מדובר באשפי לשון, שמקפידים לייצג דיאלקט, ז׳רגון וסלנג של התקופה והמקום שבו מתרחשים סרטיהם. סרטי האחים כהן הם תמיד חגיגה לשונית של עגה ואוצר מילים. והנה, כהן עושה קיצור דרך, חוסך לעצמו תחקיר לינגוויסטי ולוקח את אחד הטקסטים המפורסמים והמופתיים בשפה האנגלית, שכל כך הרבה אמרות כנף וסלוגנים ידועים נלקחו ממנו, ומגיש אותו כלשונו.

האחים כהן, גם כשהם כתבו תסריטים מקוריים, לא פעם התבססו על השראה ממקור קיים. ספריו של ג׳יימס מ׳ קיין ל״רציחות פשוטות״, האודיסיאה ל״אחי, איפה אתה״, ספר איוב ו״הקוסם מארץ עוץ״ ל״יהודי טוב״, ובמקרה של ״לחסל את הליידי״ ו״אומץ אמיתי״, עיבודים רשמיים לסרטים או ספרים קיימים. סרטיהם עוסקים לא מעט באלימות, תככים, אכזריות ואלימות שנובעת מנקמה או תאבת בצע או כוח. וזה בדיוק הנושאים שבהם עוסק ״מקבת״, שמתחברים מצוין לגיבורים האלימים והטראגיים של ״רציחות פשוטות״ ו״פארגו״.

מבחינה אסתטית צורנית, הסרט הזה הוא אחד הדברים היפים שמשפחת כהן–מקדורמנד חתומה עליו. ברונו דלבונל (״בתוך לואין דיוויס״, ״אמלי״) מצלם בשחור לבן מרהיב שמדגיש את האספקטים הקונטרסטיים בדרמה: אור מול חושך, טוב מול רע, שפיות מול טירוף, צדק מול נקמה. בסט גאומטרי, מסומן ולא ריאליסטי, כהן הופך את מקבת מ״המחזה הסקוטי״, כפי שהוא מוכר בחוגי התיאטרון, לסרט דני. קרל תיאודור דרייר היה מביים כך את ״מקבת״. או דרק ג׳רמן.

בתוך הווירטואוזיות הצורנית, מפגן המשחק המרשים, והחלטות הבימוי המרשימות והמקוריות, הסרט גם מזכיר כמה השתנה העולם שלנו מאז ששייקספיר כתב את מחזותיו כשוברי קופות להמונים ועד להווה, כשהן מוצגות כקלאסיקות, אמנות גבוהה ובלתי נגישה שוהופכות בסרט כזה למוצג מוזיאוני למיטיבי לכת. לחובבי ותלמידי תיאטרון מדובר בעיבוד חובה. עבור כל השאר, זו אנקדוטה מרשימה בפילמוגרפיה של האחים כהן, ביחד ולחוד, שחושפת את העובדה שכוחנות ורצחנות היו הנושאים שהכי עניינו אותם. רק מה, קשה לראות סרט שחתום עליו אח כהן שנעדר ממנו חוש ההומור הציני, השחור והמקאברי שמאפיין אותם. ״מקבת״ מצחיק זה משהו שהיינו רוצים לראות.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 6.1.2022)

ציוץ