שחור-לבן, מדגם קטן: ״מקבת״, ״בלפסט״, ״מלקולם ומארי״

דיברתי על גל סרטי השחור-לבן בחלק האחרון של הפרק החדש של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

במאי מפורסם, יליד 1961, שהיגר להוליווד וברזומה שלו כמה וכמה להיטי ענק, ואפילו כמה יצירות מופת, מחליט לעשות סרט על ילדותו, ולתאר מנקודת מבטו כילד את ההפגנות והפרות הסדר שהוא ראה ברחובות השכונה שבה גדל. וכדי להדגיש את העובדה שמדובר בזיכרון תקופתי, הוא מצלם את סרטו בשחור–לבן. כך היה עם אלפונסו קוארון ו״רומא״ ב-2018, וכך קורה עכשיו שוב עם קנת בראנה וסרטו ״בלפסט״ (בסוף החודש בארץ). ילדות, עבר, שחור–לבן.

אין צורך לתקן את מסכי הטלוויזיה שלכם. אם נדמה לכם שאתם רואים שחור–לבן, אתם לא הוזים. בשנה האחרונה ספרנו 10.5 סרטי קולנוע שהגיעו למסכי הקולנוע ושירותי הסטרימינג ושצולמו בשחור–לבן, ובטח יש עוד כמה שפספסנו. חמישה מהם הגיעו אל הנטפליקס שלכם בחודשים האחרונים.

לכאורה, מה חדש. זה עתיק כמו הקולנוע עצמו, שנולד בשחור–לבן וגילה את הדרך להוסיף צבע רק 40 שנה אחר כך. וגם אז, במאים בחרו לצלם בשחור–לבן כבחירה אסתטית גם אחרי שהקולנוע עבר לצבע: מ״פרנקנשטיין הצעיר״ של מל ברוקס ועד ״מנהטן״ של וודי אלן, מ״רשימת שינדלר״ של ספילברג ועד ״נברסקה״ של אלכסנדר פיין. אבל נדמה כעת שהטפטוף הפך למבול. מבין 15 הסרטים המועמדים לפרס הצילום השנה בבאפט״א, 3.5 הם בשחור-לבן (״בלפסט״, ״הטרגדיה של מקבת״, ״קדימה, קדימה״ וחצי מ״הכרוניקה הצרפתית״). בשלוש השנים האחרונות היה מועמד לפחות סרט אחד בשחור–לבן לאוסקר על צילום: ב-2018 שניים מחמשת הסרטים המועמדים צולמו בשחור לבן – ״רומא״ ו״אהבה בימים קרים״. ״רומא״ זכה. שנה אחר כך ״המגדלור״ היה מועמד. ובשנה שעברה ״מאנק״ של דיוויד פינצ׳ר היה מועמד וגם זכה. לפני כן, הפעם האחרונה שסרט בשחור–לבן זכה באוסקר על צילום היתה ב-1993 עם ״רשימת שינדלר״.

אז מה הסיבה לרטרו המונוכרומטי הזה? התשובה הפשוטה וההגיונית היא נוסטלגיה. עד 1967 סרטי הקולנוע צולמו או בצבע או בשחור–לבן, ולכן האוסקרים חילקו שני פרסים נפרדים. הבחירה בין שני סוגי הצילום היתה ברובה כלכלית ולא אסתטית: חומר הגלם בשחור–לבן היה זול יותר וכך גם הפיתוח וההדפסה שלו, ולכן סרטי איכות קאמריים עם תקציב מצומצם ופוטנציאל מסחרי מוגבל נאלצו לצלם בשחור–לבן. הצבע היה שמור לסרטי הראווה היקרים ושוברי הקופות. כשהיצ׳קוק עבד עם תקציבים גדולים בשנות החמישים הוא עבר לצבע ויצר שוברי קופות מרהיבים כמו ״האיש שידע יותר מדי״ ו״מזימות בינלאומיות״, אבל כשהוא רצה לממן את ״פסיכו״ מכיסו ולהפיק אותו בזול עם צוות תוכנית הטלוויזיה שלו, הוא בחר בפילם שחור–לבן.

וכך גם הקולנוע שמחוץ לאמריקה, שהיה ברובו בשחור–לבן בעיקר מסיבות תקציביות וטכנולוגיות. בעוד הקולנוע ההוליוודי הפך יותר ויותר ראוותני ומוזיקלי, שנות הששים של הגל החדש הצרפתי, הבריטי, וסרטי המופת הראשונים מיפן, איטליה ושבדיה – היו כולם בשחור–לבן, שקיבל דימוי שקט ואינטימי. לכן, כשיוצרים עכשוויים רוצים להעניק לסרטיהם מראה ישן, איכותי ונוסטלגי הם בוחרים בשחור–לבן, כי כך נראה הקולנוע של פעם, זה שהם גדלו עליו, זה שגרם להם לרצות לעשות סרטים. ולכן כשדיוויד פינצ׳ר רצה שסרטו ״מאנק״ יתכתב עם ״האזרח קיין״ הוא צילם בגוונים הקונטרסטיים שיצרו חיבור צורני בין הסרטים.

כשקנת בראנה ואלפונסו קוארון מצלמים את זכרונות הילדות שלהם בשחור–לבן הם עושים זאת כי בזיכרון הקולקטיבי – גם כיום בעידן טיקטוק, אינסטרגם והפילטרים שלהם – העבר הוא שחור–לבן, כך נראים חומרי הארכיון הישנים וגם דיווחי הטלוויזיה של פעם. העבר היה בצבע, אבל הזיכרון בשחור–לבן. בראנה מוסיף חידוד חינני כשבסצינה שבה המשפחה הולכת לראות סרט בקולנוע, הסרט מוצג בצבע – עוד דרך להבדיל בין אפרוריות החיים ובין זכרונות הפאר הצבעוניים מסרטי הפנטזיה והראווה.

שחור–לבן בקולנוע מודרני, בוודאי מאז שנות השבעים ועד היום, הפך לפרדוקס נפלא שמצליח לייצג בעת ובעונה אחת שני ערכים הפוכים בתכלית. מצד אחד, שחור–לבן מייצג את המציאות, זו ששמורה במרתפי ארכיונים, את התיעוד הכי אובייקטיבי ונטול האיפור. כשסטיבן ספילברג ביים את ״רשימת שינדלר״ היה לו ברור שהוא לא יכול לצלם בצבע, כי בזיכרון הקולקטיבי השואה תועדה אך ורק בשחור–לבן ולכן כך צריך להמשיך לייצג אותה.

מצד שני, שחור–לבן הוא בדיוק ההפך ממציאות, הוא הקולנוע בשיא טהרתו הפורמליסטית. ולכן כשג׳ואל כהן מביים את ״הטרגדיה של מקבת״ ורוצה לייצר עולם סמלי, גיאומטרי באופן מוקצן, שמנותק מריאליזם, ממקום ומתקופה, ושמתכתב עם קולנוע אירופאי משנות ה-20 וה-30, הוא בוחר בשחור–לבן. וכך גם ווס אנדרסון, ש״הכרוניקה הצרפתית״ שלו היא מחווה לכל סוגי הקולנוע האירופי של פעם, ולכן חלק מהפרקים בסרטו מצולמים בצבעוניות טכניקולורית במסך רחב וחלק מצולם בשחור–לבן במסך מרובע. כי החיים הם בצבע, אבל קולנוע זה שחור–לבן. הפוך מהחיים עצמם.

ויש סיבה נוספת, סוד טכני שסטודנטים לקולנוע ובמאים צעירים מכירים היטב: קשה לצלם סרט יפה בצבע, אבל קל מאוד לצלם סרט יפה בשחור–לבן. צילום מושקע וצבעוני דורש תאורה יקרה, תלבושות יקרות, סטים יקרים ועדשות יקרות. ולכן הדרך הכי טובה לגרום לסרט דל תקציב ועני במשאבים להיראות מהמם היא ליצור אותו בשחור–לבן (בימינו הדיגיטליים, כבר לא מצלמים בשחור–לבן, אלא הופכים את הסרט לכזה בשלב עיבוד התמונה). כשרדהה בלאנק ביימה את סרט הביכורים דל התקציב שלה, ״The 40 Year Old Version״ היא בחרה בשחור–לבן לא רק כהומאז׳ לסרטו דל התקציב של ספייק לי, ״לא יכולה בלי זה״, אלא גם כי היא למדה ממנו שזו דרך טובה להפוך הפקה דלה למהממת ביופיה. דבר דומה עשה סם לוינסון בשנה שעברה בעת סגר הקורונה כשצילם במהירות ובדלות את ״מלקולם ומרי״ בשחור–לבן שחסך לו השקעה בתאורה ובעיצוב, וכך היה גם עם ״לא בתל אביב״ הישראלי של נוני גפן. זה סוד של צלמים: לא משנה מה תנאי ההפקה, שחור–לבן תמיד יראה נפלא.

חפשו שוברי קופות שצולמו בשחור לבן אחרי 1970 ולא תמצאו אותם. ההצלחה העצומה של ״רשימת שינדלר״ היא היוצא מן הכלל המובהק. ההצלחות הנדירות של ״הארטיסט״ ו״פרנקנשטיין הצעיר״ היו כאלה כי הקהל הבין שהשימוש שלהם בשחור–לבן הוא חלק מהפרודיה על הקולנוע ההוליוודי העתיק. בכל שאר המקרים, שחור–לבן הוא מתכון כמעט מובטח לסרט שהקהל יירתע ממנו., כאילו שלסרט בשחור-לבן לא מגיע מחיר כרטיס מלא. נסו להקרין לבני נוער סרטים בשחור–לבן והם יגיבו בעיקום אף, כאילו משהו בסרט מקולקל. לכן, סרטים בשחור–לבן הם ברוב המקרים פרויקט אישי ואינטימי עבור יוצרים שמודעים לכך שהם מתקשרים מראש, ובמכוון, עם קהל מצומצם. זה מסנן הקהל האולטימטיבי – סרטים של יוצרים עבור צופים שהוא בול כמותם, אוהבי קולנוע של פעם, קולנוע שעושה שפגאט צורני מתעתע בין הריאליסטי ובין ההפך הגמור. לכן כשוודי אלן זכה להצלחת ענק עם ״אנני הול״, הוא מיד מהר לאזן אותה עם ״מנהטן״ ו״זכרונות״ בשחור–לבן, שהבריחו ממנו את הקהל שרק הרגע גילה אותו. האחים כהן עברו מ״אחי, איפה אתה״ המצליח ל״האיש שלא היה שם״ בשחור–לבן עם קהל אפסי (וזה נותר אחד הסרטים הכי יפים שלהם). סרטים בשחור–לבן הפכו לסוד כמוס בין סינפילים, מילת קוד בין במאים ובין קהל קטן שמתגעגע כמוהם לקולנוע שהיה בו אלמנט מסוים של נזירות, של צמצום. קהל קומנדו קטן וקאלטי שמבין את מה שהקהל הרחב מכחיש בתוקף: שסרטים בשחור–לבן הם הדבר הכי יפה שיש.

*********************

סרטים חדשים בשחור–לבן, עכשיו בסטרימינג

״הטרגדיה של מקבת״ (אפל טי.וי פלוס)

״חוצה את הקו״, רבקה הול (נטפליקס)

״המגדלור״, רוברט אגרס (נטפליקס)

״מלקולם ומארי״, סם לווינסון (נטפליקס)

״מאנק״, דיוויד פינצ׳ר (נטפליקס)

"The 40 Year Old Version ״, רדהה בלנק (נטפליקס)

סרטים חדשים בשחור-לבן, בבתי הקולנוע:

״בלפסט״, קנת בראנה (בקרוב)

״קדימה, קדימה״, מייק מילס (בקרוב)

״פחד״, איוואילו חריסטוב (בסינמטקים)

חצי מ"הכרוניקה הצרפתית", ווס אנדרסון (בבתי הקולנוע)

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 10.1.2022)

ציוץ