״דרומית לגן עדן״. קליעים מעל טקסס

האזינו לשיחה שלי עם אהרון קשלס על ההחלטות התסריטאיות והאמנותיות של ״דרומית לגן עדן״, על ההחלטה להגיד ״לא״ לבימוי ״משאלת מוות״ עם ברוס וויליס ועל התוכניות שלו לסרטים הבאים. האזינו בספוטיפיי או כאן

מכירים את זה שלהקה שאתם אוהבים מתפרקת ואז במקום לקנות אלבום אחד שלה כל שלוש שנים, אתם צריכים להתחיל לעקוב אחרי עבודות הסולו התכופים יותר של כל אחד מחברי הלהקה ולהתחיל לדרג מי מהם טוב יותר ועד כמה הסכום היה גדול מסך חלקיו? זה מה שעושים לנו עכשיו נבות פפושדו ואהרון קשלס, שיצרו ציפיות ענק עם ״מי מפחד מהזאב הרע״ ופותו לחפש את סרטם הבא בהוליווד, שם הם התברברו שבע שנים בין פרויקטים ובין מפיקים, נפרדו, ועכשיו בהפרש של חצי שנה זה מזה הם מביאים למסכים את עבודות הסולו הראשונות שלהם, שאולי חושפות מה כל אחד מהם הביא ליצירות המשותפות שלהם. פפושדו ביים את ״מילקשייק אבק שריפה״, סרט אקשן קומיקסי, ניאוני, מבודח, באוקטן גבוה, שצולם בברלין. ועכשיו קשלס מביא את ״דרומית לגן עדן״ (שזמין ב-VOD של הוט, yes וסלקום טי.וי), דרמת פשע צנועה, פיוטית, מלנכולית – לפעמים מתנהגת כמו קומדיה שחורה ולפעמים כמו מלודרמת מוסר – שצולמה בטקסס. גם בנפרד, שניהם נותרו נאמנים לליטרת הבשר והדם שאפיינה את סרטיהם הישראליים, ולשן המתוקה שהופכת עוגות ומילקשייקים למוטיבים מרכזיים בסרטיהם. באופן משונה ומפתיע, גם בסרטו של פפושדו וגם בסרטו של קשלס מופיעה סצינת מפתח במועדון באולינג, שמוכיחה שהטעם של השניים נותר דומה, ושגם בנפרד שניהם חבים חוב לאיקונוגרפיה קולנועית כל–אמריקאית. 

בתפקיד הראשי בסרט מופיע ג׳ייסון סודייקיס. אם קשלס היה שחקן גולף הרי שהבחירה ללהק את סודייקיס היתה יכולה להיחשב להכנסת הכדור לגומה בחבטה אחת. פוקס לא נורמלי. ראשית, ההברקה ללהק קומיקאי לתפקיד עצוב ורציני, ואז התזמון הפלאי לתפוס את סודייקיס ל–25 ימי צילום כשהוא נמצא בעריכה של ״טד לאסו״, לפני שהיא שודרה והפכה לסנסציה. סודייקיס מגלם את דמותו של ג׳ימי ריי, שמשתחרר מהכלא אחרי 12 שנה על השתתפותו בשוד בנק, והוא נחוש להעניק לאהובתו הגוססת מסרטן (אוונג׳לין לילי, שגילמה את הבת של מייקל דאגלס ב״אנטמן״) את שנת חייה האחרונה והטובה מכולן, שבה הוא ינסה לפצות אותה על שנות היעדרותו ועל טעויותיו. התקציר הוא מיזוג בין בין היל והילר – בין וולטר היל, שביים סרטי אקשן ונקמה, שחלקם מצוטטים בסרט, ובין ארתור הילר, שביים את סוחט הדמעות ״סיפור אהבה״.

אבל תוכניות לחוד והצלחות לחוד, כי ריי יגלה שהמזל לא לצידו, והוא יפגוש כמה דמויות שינסו להכשיל אותו בדרך, חלקן קלישאות ז׳אנר מוכרות לעייפה, וחלקן חותרות נגד הציפיות. חלקן מספקות, חלקן מאכזבות, אבל בכולן יש תחושה ברורה של משחקי תעתוע עם מוסכמות הז׳אנר, שקשלס לא מוכן להיצמד לחוקיו ומזגזג בתוכן. מצד אחד, קצין המבחן המרושע (שיי וינגהם) שיעשה הכל להכשיל את האסיר המשוחרר, ומצד שני, גנגסטר מרושע לא פחות (מייק קולטר), שלרגעים מתנהג כמו שטן, ולרגעים כמו מלאך טוב לב, שמספק לסרט את אחד הטוויסטים המוצלחים שלו. בעצם, שניים.

למרות שבאופן רשמי זהו סרטו השלישי של קשלס כבמאי, יש ל״דרומית לגן עדן״ תחושה של סרט ביכורים, שמדגישה את העובדה שלפני שהיה במאי קשלס היה מבקר קולנוע מצוין וחד אבחנה, עם חיבה מבורכת לקולנוע אמריקאי לדורותיו ולז׳אנריו. סרטו, לפיכך, הוא גם קצת מבחן סיכום בקורס תולדות הקולנוע, ועליכם לזהות כמה ציטוטים מסרטים מסתתרים בכל סצינה, מ״בצהרי היום״ ותקתוקי השעון שלו, דרך אווירת בין הערביים של ״שבילי הזעם״ של טרנס מאליק הטקסני, ועד ״רציחות פשוטות״ של האחים כהן, שצולם גם הוא בטקסס, בכבישים אינסופיים, ובסיפור על אהבה מקוללת והקליעים שעומדים בדרכה. תחושת הביכורים עוזרת להעצים את הבחירות המקוריות, ולטשטש את רגעי החולשה, ההססנות והגחמנות, בסיפור שהאפילה שבו מאפילה על אהבת האדם שבו, שכן קשלס – בפסימיות מתסכלת – מותיר את דמויותיו בלימבו אכזרי. כאדם, ככותב, כמרואיין, כאיש שיחה, קשלס מצטיין ברגישות חשופה ופגיעה, אבל כבמאי, שוב ושוב הוא חושף צד נטול רחמים.

אך בעוד עם מהלכי העלילה ניתן להתווכח, ועם כמה תפניות אפשר להתאכזב, קשה שלא להתרגש מהמפגן המרשים ש״דרומית לגן עדן״ מעניק בתחום השפה והדקדוק הקולנועי. השימוש של עורך הסרט, בריאן גיינור, בדיזולבים הוא לא פחות ממרהיב, ואפילו מרגש. מחווה יפהפיה ומעוררת געגוע לקולנוע של שנות השבעים. השימוש בדיזולב הוא שמעניק לסרט את הרכות ואת הפיוט שלו, ותחושה של ערגה, והוא מוכיח שלמרות שקשלס מגדיר את סם פקינפה כמקור השראה עלילתי, הרי שמבחינה ויזואלית העריכה והשימוש בצילום במסך רחב מוכיחים שקשלס מושפע בראש ובראשונה מקלינט איסטווד.

יש משהו בסרט, באווירת הדמדומים הטקסנית שלו, שמזכיר את ״נאהבים מחוץ לחוק״, הסרט שגרם לי להתוודע לשמו של דיוויד לאורי, שהפך להיות אחד הבמאים האהובים עליי. אפשר לדמיין את קשלס הולך בדרכו של לאורי ומקבל הצעה מדיסני לביים את סרט ההמשך ל״חברי הדרקון אליוט״, אלא שיש מקום לחשוש שבגרסה של קשלס אליוט הדרקון יטרוף את הילד פיט.

הסרט, שתקציבו היה 2.8 מיליון דולר, ושצולם בפחות ימים מ״מפחד מהזאב הרע״, מצליח בימים אלה להשתחל לטבלת הסרטים הנצפים בשירות האון–דימנד הדיגיטלי, איי–טיונז, מן הסתם בזכות סודייקיס וכוחו של הז׳אנר, וההבטחה לאקשן ואלימות. להבדיל מהרהב האקסביציוניסטי של ״מילקשייק אבק שריפה״, ״דרומית לגן עדן״ הוא סרט מופנם. אבל קשה להתעלם מזה ששני האנשים האלה מייצגים שני צדדים של אותו מטבע וטעם. לא יהיה נהדר אם שניהם יעשו מתישהו פעם עוד סרט ביחד?

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 26.1.2022)

ציוץ