"מי מפחד מהזאב הרע", ביקורת
"מי מפחד מהזאב הרע". פסיכו
מאז כתיבת הביקורת ועד פרסומה זכה "מי מפחד מהזאב הרע" לחיבוק הגון מצד הברנז'ה הקולנועית בארץ, וגם יריקה בפרצוף בו בעת. 11 מועמדויות לאוסקר, הסרט השני הכי מעוטר השנה אחרי "בית לחם", אבל בלי מועמדות לפרס הסרט. המסר ברור: הבימוי נהדר, התסריט נפלא, הליהוק מושלם, המשחק מצוין. אבל הסרט? אה… לא אהבנו. מצחיקים חברי האקדמיה.
זו גרסת הבמאי לביקורת שלי, שפורסמה כבר ב-8.8.2013 ב"פנאי פלוס".
לא להאמין שהסרט הזה נעשה. תיקון. לא להאמין שהסרט הזה נעשה בישראל. כבר מסצינת הפתיחה המצמררת – לא, באמת, מצמררת במובן הזה של צמרמורות, זיעה קרה ותחושה של התקף חרדה מתקרב – “מי מפחד מהזאב הרע" לא נראה כמו שום דבר שראיתי בארץ. ילדים משחקים ביער, הילוך איטי, המוזיקה רועמת (ואני צריך לבדוק בקרדיטים לוודא שהמלחין הוא אכן חיים אילפמן, ולא דני אלפמן), הצבעוניות עזה, תחושה של סיפור ילדים, תחושה של סיוט ילדים, אווירה אופראית שכל זה לא אמיתי, אבל הבטן מרגישה את האימה שהכל כאן כמו לקוח מהמקומות הכי אמיתיים, הכי אפלים והכי מפחידים. סצינת הפתיחה, עם נעלי לכה אדומות, עם ילדה שמשחקת מחבואים ואז נעלמת, עם אווירה של קטסטרופה בלתי נמנעת… אני לא יודע, אני עדיין תחת השפעת הפרולוג הזה, שהוא אחת מסצינות הפתיחה המרשימות והמזוויעות שראיתי בקולנוע הישראלי.
סטופ. להריץ לאחור. עשר שנים אחורה. פתאום אני – וכל העולם – מגלה שקורה משהו מלהיב ומרתק בקולנוע הקוריאני. לפני עשר שנים בדיוק יצאו "סימפתיה למר נקמה" של פארק צ'ן-ווק ו"סיפורן של שתי אחיות" של ג'י-וון קים. שנתיים אחר כך ייצאו "חיים מרירים מתוקים" של אותו ג'י-וו קים, ואילו פארק צ'ן-ווק מוציא את "שבעה צעדים" (“אולדבוי"). אני מציין את הסרטים האלה כי להבדיל מסרטים ישראליים רבים מהעת האחרונה שמציינים השפעות מקולנוע צרפתי (מיכאל האנקה), בלגי (האחים דארדן או ברונו דומון) או בריטי (קן לואץ', אנדריאה ארנולד), פתאום מגיע סרט שההשפעות שלו הן מהקולנוע הקוריאני, אולי הקולנוע המרשים ביותר שנעשה בעולם בעשור האחרון. אבל "מי מפחד מהזאב הרע" אינו רק אוסף ציטוטים מרשים של חובבי קולנוע אדוקים, הוא גם מתרגם את העולם הקולנועי הזה למציאות ישראלית, וכאן טמונה האימה האמיתית. כי בשעה שאת הסרטים הקוריאניים תמיד ראיתי כשעשוע, כמשחקים וירטואוזיים של מצלמה, מוזיקה, אלימות וציניות, “מי מפחד מהזאב הרע" מכה בי בבטן הרכה. הסרט הזה בועט בי בנקודות התורפה שלי. משכיב אותי על הקנווס וסופר עד עשר. כשיצאתי מהקרנת הסרט וראיתי את במאיי הסרט בחוץ לא ידעתי האם לחבק אותם או להעיף להם סטירה על מה שהם עשו לי. סרט מופתי, וירטואוזי, מבריק, וסבלתי בו קשות. הביקורת הזאת נכתבת במצב של פוסט-טראומה. הבטן שלי לא הגיבה ככה לסרט כבר הרבה זמן.
הביטו בצילום מתוך הסרט ושחקו את המשחק "מצאו את הפסיכופתים". אני ספרתי ששה פסיכופתים: ארבע דמויות ושני במאים. “מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט ששובר כל מוסכמה אפשרית לגבי ההגדרות של "טוב" ו"רע" בדמויות. זה סרט שכולו טבול בעולם אפל. במרכז הסרט מורה לתנ"ך. נבעך. עדין. רך דיבור ומבט. והוא גם פדופיל שאונס ורוצח את ילדות השכונה. כדי לעצור אותו חוברים שניים יחד: בלש משטרה ואביה של אחת הקורבנות. האחד רוצה תשובות, השני רוצה נקמה. שניהם, נגלה מהר מאוד, הרבה יותר משוגעים מהאסיר שלהם, אותו הם כופתים במרתף בית בלב היער למטרות עינוי עד הודאה. כשלסיטואציה הזאת נכנס גם הסבא – שמביא איתו להביור קטן לחימום העניינים (דב'לה גליקמן בתפקיד שהוא מתנה לגונבי הצגות) – ואביר ערבי על סוס, האגדה הזאת רק נהיית סמיכה יותר. היא גם מקבלת קצב עם פאנצ'ים מצחיקים, שרק גורמים לגוף לחוש מצוקה גדולה יותר, כי בשעה שהגברים המבוגרים נופלים זה על גבי זה בשלומיאליות של האחים מרקס, יש ילדות קטנות הנמצאות בסכנת חיים, ונראה שאף אחד מהגברים – רודפי הצדק ופורעיו (ובמאיהם) – לא באמת חושב על הבנות.
סטופ. להריץ לאחור. ארבעים שנה אחורה. פרופסור מתורבת, משכיל ומנומס לספרות אנגלית בשם ווס קרייבן יוצר ב-1972 סרט אימה מזוויע בשם "הבית האחרון משמאל", בו שתי נערות נחטפות ונכלאות במרתף בית על ידי חבורת פסיכופטים – גרסת הורור ל"מעיין הבתולים". בעשר השנים שאחר כך הקולנוע האמריקאי נכנס לאחת התקופות האלימות ביותר שלו, בו סרטי אימה נהיו יותר ויותר נפוצים, יותר ויותר אלימים ובהדרגה גם יותר ויותר פופולריים (שנה אחר כך, ב-1973, "מגרש השדים" יהפוך ללהיט ענק ויהיה מועמד לאוסקר). על ידי סרטי אימה – שהיו יחסית זולים להפקה ולכן יכלו להיעשות מתחת לרדאר של הממסד ההוליוודי – ביטא דור צעיר של במאים מיאוס בכל מערכת החוק והשלטון של ימי מלחמת ויאטנם, ווטרגייט ומצב כלכלי הולך ומידרדר. אף אחד מהסרטים לא היה אלגוריה פוליטית מפורשת, אבל ריבוי הסרטים והתכיפות שלהם יצרה גל שקשה היה להתעלם ממנו של סרטים, יוצרים ותכנים שהניפו אצבע משולשת כלפי כל מה שייצג הממסד ההוליוודי, או הממסד בכלל. הסרטים האלה שברו את הכלים. הם עשו הכל הפוך: הטובים הפסידו, הרעים ניצחו, סקס ואלימות שלטו. ובעיקר: הם היו לחלוטין בלתי צפויים. בסרט תיעודי שנעשה על סרטי האימה של שנות השבעים נימק היטב ג'ון לנדיס – שהיה בן אותו דור, חבר באותו מילייה, אבל משקיף על חבריו (ג'ו דנטה ובריאן דה פלמה, למשל, בהומור מן הצד) – את המהפכה שהסרטים האלה עשו. הסיבה שהסרטים היו כה קיצוניים, הוא הסביר, הסיבה שהם היו כל כך לא צפויים ביחס לסרטים שנעשו לפניהם היא שהאנשים שעשו אותם היו באמת פסיכים על כל הראש (Maniacs, היתה המילה המדויקת בה הוא השתמש). קשלס – מרצה לקולנוע עדין, מנומס ומשכיל – הוא הווס קרייבן שפגש בפפושדו את הדה-פלמה שלו. שני אנשים שהם עשרת-אלפים מניאקים.
מבחינה קולנועית, “מי מפחד מהזאב הרע" הוא שכלול מרשים מאוד של "כלבת", סרטם הקודם של קשלס ופפושדו. שיתוף הפעולה שלהם כאן עם גיורא ביח הצלם (תשואות!) ואילפמן המלחין (ווליום!) הופך את הסרט לחוויה אסתטית גרנדיוזית מפעימה. וכמו ב"כלבת" אנחנו כל הזמן מסתובבים בעולם אגדות העם – האחים גרים מתל אביב. השם כבר מסגיר את התוכן: הזאב הרע, זה שמופיע גם בכיפה אדומה, וזה שמופיע גם בסיפורם של שלושת החזירונים ומאיים להפיל את ביתם בנשיפה. יער, בקתה, מרתף ואביר על סוס. החומרים מהם עושים אגדות, ואז מערבלים אותם כהוגן. אבל בעוד ש"כלבת" היה אלים ומלחיץ אבל גם מבודח מאוד, באופן כזה שהסרט לא באמת חדר לתוכך וערער אותך, אלא רק בידר אותך בהצחקות והבהלות, ב"מי מפחד מהזאב הרע" האינטנסיביות של הרוע מערערת. זה אינו סרט אימה במובן הזה שיש בו הפחדות, הבהלות והקפצות. הוא יותר סרט חרדה, ולא סרט אימה. הוא סרט ששומט את הקרקע מתחתינו בכל רגע עם השאלה הפשוטה: מי הוא כאן הזאב הרע? וכך, להבדיל מ"כלבת", ל"מי מפחד מהזאב הרע" יש גם אמירה. זו אמירה שאפשר לפרש אותה כתגובה פוליטית למצב בישראל, אבל האמת היא שזו אמירה בעל רלוונטיות אוניברסלית בעולם של היום, באמריקה לא פחות מאשר בישראל: זו אמירה שמציבה זה מול זה שלושה (ואולי אף ארבעה) סוגים של אלימות. האלימות למען הסיפוק העצמי, אלימות הפשע אותה מנסה החברה לדכא; האלימות של מנגנוני המשטר – משטרה, צבא – שאמורים להפעיל כוח כדי לדכא אלימות אזרחית; ואלימות של נקמה המונעת מיגון, שנחשבת לגיטימית ומעוררת הזדהות, בוודאי בקולנוע, גם אם היא לא חוקית. במפגש השיא בסרט אנו נחשפים לעובדה שהאלימות ה"לגיטימית" היא לא פחות מפלצתית – ולא פחות מונעת מטירוף – מהאלימות ה"לא לגיטימית", של הפושע הפסיכופת. זו השאלה שהציוויליזציה מנסה להתמודד איתה מאז ומתמיד: כמה אלימות מותר להפעיל כדי לעצור אלימות אחרת. התשובה ש"מממ"ה" מציע מצמררת במסקנותיה, אבל היא באה עם מחיר: האלימות שמופעלת כלפי הצופים.
את פסקת הסיום אני מוסיף בטון אישי, הייתי רוצה לחשוב שיש בו גם משהו אבהי – אני מכיר את קשלס, ומעריך אותו עוד מהימים שבהם היה מבקר קולנוע סופר מוכשר ורגיש. אבל יתכן שהוא ישמע גם מתנשא. אקח את הסיכון, ואבליע בתוכו התנצלות מראש. את פסקת הסיום אחתום בסיפור אותו סיפר לי אבי נשר בראיון שערכתי איתו לפני שש שנים. הוא סיפר לי על צילומי "זעם ותהילה" – סרט אפל, אלים, על עולם שחי בחושך ושאין בו תקווה. סרט נפלא, אך מייאש. בסוף הצילומים אמר צלם הסרט, דוד גורפינקל, לנשר כך: אם היו לך ילדים, לא היית עושה את הסרט הזה. מה שהוא אמר.
לא מסכים.
מצולם באמת יפה, סצינת הפתיחה באמת מרשימה, אבל דיאלוגים לא אמינים שגורמים למשחק לא טוב. אנשים לא מדברים ככה.
גליקמן באמת חמוד אבל מישהו כבר כתב לפני וצדק על השטיק המשומש מדי של טלפון או דלת מצלצלים בדיוק לפני שצריך לקרות משהו.
לא מבין למה אתה כותב על השלומיאליות של הגברים שלא חושבים על הבנות בסכנת חיים. הם מחפשים ראש של ילדה שכבר נרצחה וסכנת החיים של הילדה השניה היא הטוויסט שמגיע שתי דקות לפני הסוף.
אני גם לא מבין את ההתלהבות מהערבי על סוס. אני לא הבנתי מה הוא עושה שם ואת מה הוא משרת. אשמח אם תסביר.
אנשים אולי לא מדברים ככה, אבל סרטים מדברים ככה!
לא כל סרט חייב להיות ריאליסטי להחריד, ולהישמע כמו שיחת סלון ביום שישי בערב.
מותר לסרטים גם להיות קולנועיים וזה בדיוק מה שנעשה כאן.
הערבי על הסוס? בעיניי הוא משמש בעיקר כדי להגחיך את המצו'איזם הישראלי הגברי, וקצת גם את הסיטואציה כולה.
הנה גבר רגוע, מתון, "נורמלי". אה, והוא ערבי.
שמע, טרם ראיתי ולכן גם לא קראתי את הביקורת, אבל הסיפור של אבי נשר וגורפינקל בסוף – מצויין.
חושב שצריך לציין את ביקורתו האוהדת מאד של אורי קליין לסרט. הנה, מסתבר שהוא לא עיוור לקולנוע ישראלי ואין לו בעיה לפרגן ליצירה שהוא מעריך. תשובה לא רעה לפוסט של רשף לוי מלפני כמה שבועות (וגם קצת לך: אורי קליין! מפרגן! לסרט ישראלי! ועוד סרט ז'אנרי!)
אסף מכיר את הביטוי "אזהרת ספוילר"?
לשם שינוי אני מסכימה עם כל מילה. עם הפסקה האחרונה במיוחד.
עם זאת, אסף, מצד אחד, אני מבינה מה אתה אומר לגבי אמינות הדיאלוגים. הם מאוד שנונים, מצחיקים, ולא מאוד ריאליסטים.
מצד שני- גם אצל טרנטינו זה ככה…
אני מרגיש כמו אנטגוניסט – נביא זעם – ולא בא לי לקחת את התפקיד על עצמי: אני באמת חושב שלסרט יש גם רגעים טובים – הבעיה שהרגעים הלא טובים שלו או הפגמים הם כל כך בולטים וצורמים שאני פשוט לא מבין את הביקורות שמתעלמות מהן. ועם כל הבעיות של "כלבת" – אני חושב בדיוק ההפך: לכלבת הייתה אמירה ודווקא בסרט הזה לא זהיתי כזאת.
מה בין 'סימפטי פור מיסטר וונג'ס' – הטהור, העשיר, העז והעמוק לבין הקשקוש הקולנועי הזה שניכר למרחוק שיוצריו משוויצים בידע קולנועי קוריאני ומתנפלים על התסריט (המאוד מאוד בעייתי) ואז גם על הסרט, בפרץ אינפנטילי, שטחי ודוחה של מחווות וציטוטי אלימות כאילו בוטות. התזוזות על הכיסא שתחתי נבעו ממבוכה קשה נוכח משחק מפוזר, תסריט מחורר ואימה מפוהקת ונפוחה מחשיבות עצמית. ובעיקר עוררו בי זיכרונות מרצח וגעגוע לג'ון הו בונג)
תודה רבה, בזכות פסקת הסיום, אמנע מהסרט.
http://rikyc.momjob.co.il/
אני דווקא מסכים עם האקדמיה- המרכיבים טובים ואיכשהו התוצאה הסופית לא מלהיבה. היא כן מרשימה, בעיקר כי הסרט נעשה בישראל (לו זה היה סרט אמריקאי הייתי הרבה פחות סלחן) והוא אסתטי ומתוסרט+מבויים+משוחק היטב.
אני לא מסכים שהסרט "מתרגם את העולם הקולנועי הזה למציאות ישראלית"- זו אינה מציאות ישראלית. כל השחקנים בסרט (מלבד מנשה נוי והערבי על הסוס) אשכנזים או נראים אשכנזים, לידיעת אמנון לוי.
הכיתה שהמורה מלמד בה נראית כאילו צולמה בכפר בנורווגיה, פחות מ-20 תלמידים בכיתה, לכל אחד שולחן משלו והקירות מכוסים בחיפוי עץ. מתווכת הבתים נראית כמו קלישאה אמריקאית של מתווכת אמריקאית- ביצ'ית, פושרית, מצועצעת.
בנו של דביר בנדק נמצא איתו במשרד הוא מסביר שזה כי היום "יום הבא את ילדך לעבודה". כשהם מדברים הוא מתחיל כל משפט במילה "בן", וכך גם דובל'ה גליקמן כשהוא מדבר אל צחי גראד (בנו בסרט).
גם הערבי על הסוס, המאפיין המזרח תיכוני היחיד שחודר לבועה האמריקאית/אירופאית הזאת, מתקבל בכזאת השתאות, כאילו ערבי בישראל הוא מראה כ"כ נדיר.
אולי אני מתעסק פה בקטנות אבל נראה כאילו הסרט נעשה עם הפנים החוצה, לקרוץ למכנה משותף גלובלי. האווירה החוצלארצית לא מרגישה לי אירונית. בתור צופה ישראלי הסרט היה לא אמין.
דבר נוסף הוא הסוף. במהלך הסרט יש הרגשה כאילו נבנה מתח לקראת קליימקס. זה נעשה היטב, וכשהקליימקס הזה מגיע, הוא לא באמת מגיע. הוא מדולדל ופושר. אני יכול לקבל ואפילו לאהוב סופים לא קליימקטיים בסרטים, לא בסרט מתח/אימה שמוביל אותי בדרך מבטיחה שמסתיימת באכזבה. וזו תחושה דומה לזו שיצאתי איתה מ"כלבת".
סרט מצויין, יצירת מופת שלא להאמין שנעשתה בישראל. המטא ביקורת היחידה שלי היא הערת הסיום של יאיר, רק פסיכופת או אדם ללא ילדים יכתוב תסריט כזה.
כל הכבוד
הי יאיר,
ראיתי את הסרט אמש. וואו.
אהבתי את הביקורת. אבל איך לא התייחסת בכלל להשפעת טרנטינו על היוצרים? זה יותר מברור בסרט – ספוילרים מכאן ואילך. הסצינות המוצלמות ממש כמו כלבי אשמורת, התצוגת סכינים וחרבות כמו בספרות זולה, הביקתת עץ שבנויה בול כמו הביקתה בתחילת ממזרים חסרי כבוד, ואחרון חביב ג'אנגו בדמות הערבי על הסוס. ויש עוד הקבלות אבל זה כבר מספיק. לא סתם טרנטינו הגדיר את מממ"ה כסרט השנה שלו. ואם אכן הניתוח שלי נכון, ובתור מעריץ טרנטינו אני אומר את זה, אזי יש עוד מה להרחיב על הסרט כפורץ דרך בקולנוע שלנו. לא פחות ולא יותר.