״בלפסט״. תקווה ותהילה

דיברתי על ״בלפסט״ (ועל המוזיקה של ואן מוריסון) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

״בלפסט״ הוא סרט חמוד, מתוק, חינני, משעשע ויפה לעין. כל שם תואר נוסף שתמצאו שמחמיא לסרט על היותו נעים לעין וקל לעיכול רלוונטי ונכון כאן. יש בו רגעים נהדרים ודמויות מקסימות, יש בו כישרון, יש בו הנאה ויש בו מבט אישי של יוצר על העולם שעיצב את מי שהוא. אבל גם יש בו משהו דק, קטן, שברירי ואולי אף רדוד. סרט סימפטי שמנסה לגעת במשהו גדול ובעוד הצפייה בו נעימה, היציאה ממנו מותירה את הצופים בתחושת תסכול ותמיהה: זה סרט על ילד בן 9 שחווה רגע אלים ומכונן בתולדות העולם מנקודת מבטו של ילד בן 9, אבל התחושה המשונה היא שילד בן 9 גם ביים אותו.

לילד הזה קוראים קנת בראנה. נרשה לעצמנו לאבחן שכשבראנה הגה את הסרט הזה הוא היה ברגע של מצוקה יצירתית. סרט שביים, ״ארטמיס פאול״, קיבל ביקורות איומות ונגנז מבתי הקולנוע והופץ בהחבא בשירות הסטרימינג החדש–דאז של דיסני. הסרט שביים אחר כך, ״רצח על הנילוס״ (שהופק בעקבות ההצלחה של ״רצח על האוריינט אקספרס״), נדחה שוב ושוב ושוב בגלל הקורונה, ובעוד הסרט הופק לאולפני פוקס, הוא הפך גם הוא לסרט שדיסני, שקנו את פוקס ממש תוך כדי שבראנה היה בצילומים על הסרט. והרי דיסני באותו רגע לא ממש היו בצד שלו. בעוד רבים בסגרי הקורונה למדו לאפות לחם מחמצת, בראנה החליט לנצל את החופשה הכפויה ולכתוב את זכרונותיו כילד שנולד וגדל בבלפסט וחווה במו עיניו את הרגעים שבהם ההפגנות של הפרוטסטנטים נגד הקתולים וההפך התפוצצו לרצף של אירועי אלימות עקובים מדם שטלטלו את צפון אירלנד במשך 30 שנה.

קל מדי לזהות את ״רומא״ של אלפונסו קוארון כמודל חיקוי אפשרי של בראנה – שני סרטים אוטוביוגרפיים (בשחור–לבן) העוסקים בחוויותיהם כילדים בתקופות של מהומות שיצרו גם משברים משפחתיים. הסיבה ש״בלפסט״ נגיש ומסחרי יותר (הוא זכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו והוא אחד הפייבוריטים לזכייה באוסקר) היא כנראה שמושא ההשראה שלו הוא לא ״רומא״ המרוחק והמסובך, אלא דווקא סרט אחר: ״תקווה ותהילה״, סרטו האוטוביוגרפי של ג׳ון בורמן הבריטי, על ילדותו הלונדונית בימי מלחמת העולם השנייה. נקודת המבט דומה: בורמן הפך את ימי המלחמה והבליץ על לונדון לגינת שעשועים וזיקוקין דינור. בסצינה הזכורה מהסרט ההוא עשרות ילדים צוהלים כי אחת הפצצות הגרמניות החריבה את בית הספר שלהם, והם קוראים באושר אמיתי ״תודה לך, אדולף!״. דבר דומה עושה בראנה עם זכרונות הילדות שלו שיש בהם מידה מסוימת של אימה – כשבקבוקי תבערה מתעופפים מעל ראשו – אבל גם של הרפתקאות, כשהילד נגרר על ידי חבריו להשתתף בביזה הראשונה שלו, כשוויטרינת הזכוכית של סופרמרקט בבעלות קתולית מתנפצת והפורעים הפרוטסטנטים מרוקנים אותה בזעם. אבל לילד זה נראה כיף. וכך הסרט נע במבט אירוני בין מה שהצופים המבוגרים, שלמדו קצת היסטוריה, יודעים על מה שקורה בתקופה הזאת, והאופן שבו ילד קטן חווה כל אירוע כזה כפוטנציאל להרפתקאה. וכן, זה חמוד. ונורא.

אחת הסיבות לכך שהסרט הזה כה מתקתק בוודאי קשורה לכך שזה אחד הסרטים הבודדים, לפחות מאלה שנחרטו בזיכרון הקולנועי הקולקטיבי, שעוסקים במהומות בצפון אירלנד מנקודת המבט הפרוטסטנטית. ג׳ים שרידן, ניל ג׳ורדן, ליאם ניסן, בונו ויו–2 – כל מה שאנחנו מכירים בתרבות ב–50 השנים האחרונות שעוסק בסכסוך הלאומי–הדתי בצפון אירלנד, נוצר על ידי יוצרי קתוליים, שהם המיעוט הדתי בחבל הארץ הזה. באף אחד מסרטיהם הם כמובן לא העזו להאשים רק את הממשלה הפרוטסטנטית באלימות. הרי הצבא האירי הרפובליקני (IRA), ארגון הטרור שפעל להביא לעצמאות צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת, היה אחראי ללא מעט מהפיגועים הרצחניים באותן 30 שנה. אבל הם עסקו באופן נוקב וכואב בפלונטר האלים שהאיזור הזה נקלע אליו, ובסרטים האלה היתה תוגה ממצב שנראה חסר מוצא. לבראנה ומשפחתו היה מוצא: הם עברו לאנגליה והשאירו את אירלנד מאחור. עכשיו, כשהוא מכלכל מחדש את הקריירה הלא יציבה שלו, בראנה חוזר לילדות ההיא, ואולי מסביר באמצעותה את המשיכה שלו ליצירה כמו ״הנרי החמישי״, שהזניקה את פרסומו, 20 שנה אחר כך. כשהוא נשען על זכרונותיו, וכשהוא נעזר בשירים הנפלאים של ואן מוריסון, בראנה מזכיר שהוא עדיין במאי מצוין, שבשנים האחרונות קצת הלך לאיבוד בהוליווד. אבל לכל מי שראה את ״משחק הדמעות״, ״בשם האב״, ״מייקל קולינס״ ו״בלאדי סאנדיי״, כל המתיקות הזאת מרגישה כמו שקר שעושה כבד בבטן.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 2.2.2022)

ציוץ