07 נובמבר 2024 | 18:44 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

"אמיליה פרז", ביקורת

"אמיליה פרז". הכל אודות אמא

דיברתי על "אמיליה פרז" (כולל קטעים מהפסקול) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי הוא לחצו להאזנה כאן

בשמונה השנים שבהן נטפליקס פועלת בישראל, נהיה אופנתי לקטר שאין מה לראות וכמה שהתכנים שם ירודים. בוכים וצופים. אבל בחודשיים האחרונים של כל שנה מתחוור שוב ושוב שנטפליקס היא אחת מחברות ההפקה האמיצות והיצירתיות בעולם הקולנוע כיום. כן, כמות התכנים העצומה המוצגת בשירות יוצרת תחושה של ממוצע בינוני, אבל מדי שנה צפים ועולים שם כמה מסרטי התעודה והדרמה שייחרטו לעד בזיכרון, ושאף אחד אחר לא היה מעז לממן אותן. וכן, נטפליקס להוטה לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר ובכל שנה מגיע סרט אחד שמעלה את השאלה: אולי השנה? עדות למחויבות האמיתית, והמעט אירונית, של נטפליקס ליצירות למסך הגדול תמצאו ברחוב 58 במנהטן, באחד ממוסדות הקולנוע הוותיקים והמרגשים של ניו יורק, ואולי בעולם: קולנוע פריז, שבדיוק היום לפני חמש שנים נקנה על ידי נטפליקס, שמנהלת גם את הרפרטואר שלו. זהו, למעשה, אולם הקולנוע בעל המסך היחיד הגדול ביותר בניו יורק כרגע עם 580 מקומות ישיבה ועם רפרטואר שיגרום לכל סינפיל להזיל דמעת התרגשות: תוכניות רפרטואריות אצורות לעילא עם עותקים משופצים ומשודרגים, לעיתים גם בפילם 70 מ"מ. קולנוע למשוגעים לדבר. וזה האולם שבו נטפליקס מפיצה בניו יורק את הסרטים שהיא הכי גאה בהם. והשבוע זהו "אמיליה פרז", המיוזיקל/מלודרמה של ז'אק אודיאר, שנטפליקס רכשה להפצה באמריקה (בישראל הסרט מופץ בבתי הקולנוע על ידי יונייטד קינג ועולה מהיום למסכים). הסרט, שמתרחש במקסיקו סיטי, מוקרן בקולנוע פריז בניו יורק בעותק פילם 35 מ"מ מושלם באיכותו, שגורם לסרט החדש והטרי הזה להיראות כמו קלאסיקה מיידית – משהו חדש לחלוטין שנראה קצת כמו סרט מפעם. לצד הבכורה הזאת הקולנוע מציג רטרוספקטיבה בת עשרה סרטים לבמאי הנפלא הזה, בן ה-72 שכבר זכה פעמיים בפרס הסרט הטוב ביותר בסזאר הצרפתי, היה מועמד לאוסקר הזר וזכה בדקל הזהב. "אמיליה פרז" הוא הפקה צרפתית שנבחרה להיות נציגת צרפת באוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, למרות העובדה שהעלילה מתרחשת במקסיקו ורוב הסרט דובר ספרדית. אחרי שזכה בפסטיבל קאן בפרס חבר השופטים ובפרס עבור שלוש השחקניות הראשיות, קל להמר שהוא יהיה הזוכה הוודאי באוסקר לסרט הבינלאומי, ויהיה מועמד בולט בקטגוריות התסריט, השחקניות, העריכה והתלבושות.

קולנוע פריז בניו יורק בבעלות נטפליקס, מקרין את "אמיליה פרז" ב-35 מ"מ. צילום: יאיר רוה

"אמיליה פרז", שהתחיל כרעיון של אודיאר לאופרה לפני שהפך לסרט, הוא סרט מקורי לעילא ומפתיע בלי די, מיוזיקל (עם שירים מאת קאמיל) על טרנסג'דרית ועל גנגסטרים בקרטל המקסיקני, סרט פשע שהוא גם מלודרמה רומנטית מהסוג שהייתם מדמיינים את הקרדיט עליו של פדרו אלמודובר, ולא ז'אק אודיאר. זואי סלדנה ("אווטאר") מגלמת עורכת דין במקסיקו סיטי עם בעיה: היא מצליחה בעבודתה אבל מרגישה שהיא כישלון כי היא משחררת את הפושעים ולא מצילה את החפים מפשע. היא מקבלת טלפון מבוס בקרטל עם הצעה יוצאת דופן: לעזור לו, בעבור סכום עתק, לעבור ניתוח לשינוי מין ולהעלים כל זכר לקיום שהיה לו כגבר וכגנגסטר. עורכת הדין טסה לבנגקוק ואז לתל אביב שם היא פוגשת מנתח (מארק איווניר) שאומר לה – בעצם, שר לה – משפט מפתח חשוב, דרמטי וטראגי: אני משנה את הגוף, אני לא יכול לשנות את הנשמה ואת האישיות. וכך, כעבור ארבע שנים, חואן הרוצח חסר הרחמים הופך לאמיליה פרז (קרלה סופיה גסקון), שמקימה עמותה למציאת החטופים והנעדרים שהועלמו בשדות מקסיקו על ידי רוצחי קרטל הסמים. הבעיה היחידה שנותרה היא שאמיליה פרז רוצה את ילדיה איתה, אבל הם עברו לגור בשוויץ עם אמם (סלינה גומז), שבטוחה שבעלה חוסל על ידי אויביו. האם אמיליה פרז תצליח לשמור את סודה? האם היא תצליח לגאול את נשמתה המיוסרת ולתקן את מה שעשתה בחייה הקודמים? או שאולי כמו שאמר המנתח מתל אביב: את הגוף אפשר להחליף, אבל את האופי לא, והגורל של אמיליה פרז ימשיך לרדוף אותה לא משנה באיזה מגדר.

זה סרט פשע חושני, או מלודרמה רבת יצרים מחוספסת. אודיאר כבר שלושים שנה מדלג בין ז'אנרים ובין שפות, ואם יש נושא אחד שמעסיק אותו שוב ושוב זה טרנספורמציות. הטרנספורמציה גופנית ב"חלודה ועצם", טרנספורמציה מצפונית ב"ליבי החסיר פעימה", טרנספורמציה ערכית ב"הנביא". פיזיות, גופניות ולידות מחדש מעסיקות אותו תמיד, ובסרט הזה הרצון לשנות גוף, מגדר וגורל הופך אותו לנושא שהבמאי הזה תמיד עסק בו, אבל באופן קיצוני. הוא ביים סרטי פשע, דרמות חברתיות, קומדיות ואפילו מערבון דובר אנגלית ("האחים סיסטרז"). "אמיליה פרז" הוא שילוב של כל מה שהעסיק את אודיאר עד עכשיו בסגנון ובז'אנר, עירבוב מופלא של צבעים וסוגות, עם עבודת מצלמה משוחררת ועריכה שכולה קצב ופיוט. ובעיקר, סיפור שובר לב, המסופר בשירה וחרוזים, על שלוש דמויות נשיות שמנסות לשנות הכל בעצמן, אבל לא יכולות לברוח ממי שהן.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 6.11.2024)

Categories: ביקורת

Leave a Reply