"גלדיאטור 2". פסקל ומסקל בסרט המשך דל משקל

דיברתי על "גלדיאטור 2" בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה (החצי השני מוקדש ל"אמיליה פרז"). האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

רידלי סקוט הוא תופעת טבע. לא משנה כמה אני מנסה להפנות את גבי לסרטיו כבר כמעט 40 שנה, הוא ממשיך וממשיך, וסרטיו רק הולכים ונהיים ענקיים יותר ויותר. בלתי נסבלים, אבל ענקיים. חלפו בסך הכל 11 חודשים מאז שנדרשנו לסרטו הקודם של סקוט, "נפוליאון", והנה מגיע עוד אחד. ולכן, אנסה לצמצם למינימום את תקציר בעיותיי עם סקוט: הוא ביים שני מסרטי המדע בדיוני הגדולים בכל הזמנים – "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" – אבל מאז הוא עושה סרטי ראווה נטולי נשמה ויוצא למסע נקמה מריר שנמשך עשורים בהוליווד, שערכה את סרטיו המוקדמים. נדמה שכל הקריירה של סקוט מאז הזכייה של "גלדיאטור" באוסקר ב-2000 היא ניסיון לקבל שליטה על סרטיו העתידיים וגם הקודמים. האיש כבר בן 86 והוא לא מפסיק לקטר במרירות בראיונות: על זה שהוא לא זכה באוסקר על הבימוי של "גלדיאטור", על זה שעושים סרטי המשך ל"הנוסע השמיני" בלעדיו, ועל זה שסוף סוף ניתן לו לחזור ולערוך מחדש גרסאות ארוכות לסרטיו הישנים. הוא בן 86 ולא מתכנן לעצור: הוא אמור להתחיל לביים את סרטו הבא, "The Dog Stars" באביב 2025 ושנה אחר כך סרט עלילתי ביוגרפי על הבי–ג'יז ויש לו עוד חלומות לעשות "גלדיאטור 3". אני מאחל לאיש אריכות ימים, אבל גם מייחל לרגע שבו אוכל להפסיק לכתוב ביקורות על סרטיו.

סקוט מתעניין במלחמות. למעשה, הוא ביים כל כך הרבה סצינות קרב מימי קדם – ובכלל, נדמה שיש לו היקסמות מיוחדת מסצינות עריפת ראשים – שנראה שאם תתנו לו פרשים, קשתים, תותחים ובליסטראות והוא יידע איך לכבוש את לונדון, או את רומא. סרטיו עצומים למראה כאילו הוא הפך אחרי גיל הפנסיה לססיל בי. דה מיל במיל'. "נפוליאון", אולי בזכות הגרסה הארוכה שלו שזמינה באפל טי.וי, היה מהסרטים הבודדים של סקוט שסבלתי מזה עשורים. והנה מגיע "גלדיאטור 2" סרט המשך מיותר ומקולקל לסרט שלמרות האוסקר שלו, ולמרות ערכי ההפקה המרהיבים שלו, היה מלכתחילה סרט מיותר.

"גלדיאטור 2" מפגיש את שני כוכבי–הרגע בעלי השמות המתחרזים, פול מסקל ופדרו פסקל, בעלילה שמתרחשת 16 שנה אחרי אירועי הסרט הקודם. מסקל מגלם את בנו של מקסימוס, הדמות שגילם ראסל קרואו בסרט הקודם. מקסימוס (לא הסוס מ"פלונטר") היה גנרל רומאי שהפך לעבד שהפך לגלדיאטור ולכוכב הזירה, ובין לבין הספיק להוליד בן מרומן שלו עם לוסילה (קוני נילסן), בתו של הקיסר מרקוס אורליוס (ריצ'רד האריס, ששנה אחר כך גילם את דמבלדור), שנרצח על ידי בנו (חואקין פיניקס), אחיה של לוסילה, שחמד את כס הקיסרות לעצמו והבין שאביו לא מתכנן למנות אותו ליורשו. נילסן היא השחקנית היחידה מהצוות המקורי שחוזרת לסרט החדש ובו היא מגלה לוסיוס, הבן שאותו הבריחה מרומא מחשש לחייו אחרי אירועי הסרט הקודם, חוזר כעת לזירה בדיוק כמו אביו – כחייל שבוי שהובס במלחמה והופך לגלדיאטור שנלחם על חייו בזירות הקרב של רומא העתיקה, כנראה הימים לפני המצאת החולצות, כי מסקל לא לובש אחת כל הסרט. וגם הוא, בדיוק כמו אביו, ראה את אשתו נהרגת בידי חייל רומאי, והוא מייחל לפגוש אותה בעולם הבא. לצד דנזל וושינגטון, שמגלם סוחר גלדיאטורים תככן, תמצאו את ליאור רז שמגלם את הקלגס הרומאי שהוא סוהר הגלדיאטורים שממונה על אימונם, או על עינוים. למרבה הצער, רז קיבל לגלם דמות מרכזית לא מפותחת – הוא הנבל היחיד המובהק בסרט, שמתחיל רע ומסיים רע. השחקנית יובל גונן מגלמת את אשתו של מסקל, ומושא כיסופיו (ובין רז וגונן ב"גלדיאטור 2" ומרק איווניר ב"אמיליה פרז" זה שבוע טוב לשחקנים ישראליים בסרטים זרים).

"גלדיאטור" הראשון היה סרט מלחמה היסטורי, מעין גרסה מעודכנת לסיפור "ספרטקוס", על העבד שהופך למנהיג. ואכן, ההצלחה העצומה של הסרט ההוא החזירה לאופנה למשך לפחות עשור את העולם הקלאסי, מסדרת טלוויזיה מרשימה על פי "ספרטקוס" ועד ל"300" של זאק סניידר, שהחזיר את ההיסטוריה אחורה לימי האימפריה היוונית. "גלדיאטור 2" לכאורה עובד על פי אותו מבנה עלילתי, עם לא מעט חזרות עלילתיות מתסכלות, ועם מיחזור מביך בפסקול. בזכות השדרוגים הדיגיטליים, שמאפשרים לסקוט ולצוותו להציג מלחמות בזירת הקולוסיאום עם קופי פרא אוכלי אדם, קרנף ואפילו כרישים, הסרט החדש למעשה בנוי במתכונת של סרט ספורט, העלילה מתקדמת בין סצינות מרכזיות של קטעי תחרות וטורניר, ורוב העלילה למעשה מתקדמת בזירה על פי תוצאות התחרויות.

הנה הבעיה עם רידלי סקוט: הוא עושה כבר שני סרטים על גלדיאטורים, על עבדים שצריכים להפוך לכוכבי שעשועון לחיים ולמוות עבור הקיסרים והקהל של האימפריה הרומית. הם גיבורי הסרט, הם מחפשים את החופש. אבל סרטיו של סקוט לא מתעניינים בעבדים, ב"אנשים הקטנים" (כמו שקוראים להם ב"בלייד ראנר"). הוא עושה סרטים מנקודת מבטם של מצביאים – נפוליאון, כריסטופר קולומבוס, לוחמי מסעי הצלב. הוא יודע להציג את נקודת המבט של הקיסרים, של הכובשים, לא של הנתינים. לכן, "גלדיאטור" הוא לכאורה סרט על עבדים, אבל הוא מסופר מנקודת המבט האכזרית של הקיסרים הרומאים שיושבים בתאם ומחפשים דם ואיברים כרותים. סרטי "גלדיאטור" תמיד מרתיעים אותי כי הם מעמידים פנים שהם תאבי חופש כשלמעשה הם תאבי דם.

פסקל, שהיה שיא העדינות ב"אחרי השמש", נראה אבוד בתוך כלא הבשר והשרירים שהוא העלה על עצמו כהכנה לסרט הזה. אחרי הגרנדיוזיות של קרואו ופיניקס בסרט הקודם, מסקל ופסקל משחקים דמויות שלא רוצות להיות שם וגם לא מעוניינות לברוח משם, יש בשניהם משהו שקט, כבוי, שמנסה להיעלם בתוך הפקת הראווה הזאת. הכריזמה שהיתה לשניהם בטלוויזיה או בקולנוע העצמאי מתאדה לחלוטין בסרט הזה, שאין בו לא גיבורים ראויים ולא נבלים מרשימים. ובכלל, עם כל האפקטים והקרבות, החצים המעופפים והחרבות השלופות, "גלדיאטור 2" הוא סרט נטול דופק שמסרב לזוז ולסחוף. הוא מנסה להגיד דבר מה קודר על אימפריה שעומדת על סף נפילה – וכמו שהיה באחרונה עם "מגלופוליס" של קופולה (גם הוא במאי בן 80 פלוס) – נראה שסקוט ושות' מציגים חזון פסימי לאימפריות הנוכחיות. אבל מוסר ההשכל הזה הולך לאיבוד בסרט שלא מתניע. הסרט הראשון היה מרשים קולנועית אבל רדוד מחשבתית. השני הוא סרט עם קוצב לב שהפסיק לעבוד. הוא סרט מלחמה, אבל זו מלחמת התשה. האנרגיה הקינטית היחידה שנצפתה בסרט היתה של תנועת הרגליים של עשרות הצופים שהוזמנו מקבוצות פייסבוק להקרנת טרום בכורה חינם של הסרט השבוע בארץ, ויצאו ממנו הרבה לפני האמצע.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 13.11.2024)

ציוץ