"החייל הנעלם". חייל הלילה

דיברתי על "החייל הנעלם" החל מדקה 30:30 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

את "החייל הנעלם", סרטו העלילתי השני של דני רוזנברג אחרי הבכורה המרשימה שלו עם "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", ראיתי לראשונה בקיץ 2023 ועפתי עליו. הסרט הזה הדהים אותי והיה אחד הסרטים האהובים עלי של השנה שעברה. הסרט מתרחש בעיצומה של מלחמה בעזה שבמהלכה חייל אחד נשבר ולא יכול יכול להיות שם יותר, אז הוא בורח, לוקח את הרגליים ועף משם. הוא רוצה לחזור הביתה, הוא רוצה לפגוש את החברה שלו, הוא לא רוצה להיות במלחמה, וכשהוא נעלם הצבא מתחיל לחשוש שמא הוא נחטף. ביולי הוא הוקרן בבכורה בפסטיבל לוקרנו. בספטמבר שעבר הוא היה מועמד ל-11 פרסי אופיר וזכה בפרס על הצילום ההיפר–קינטי של דוד סטרז'מייסטר. ב-5 באוקטובר לפני שנה הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. ויומיים אחר כך, בטוויסט המבעית ביותר שיכול לקרות לסרט קולנוע, הבדיון הפך לסיוט. המלחמה בתוך עזה, עם טילים על תל אביב, ותחושה של דופק שמסרב לרדת, מועקה שמסרבת לדעוך, הפכו ממצב מטאפורי למצב אמיתי וקיומי. "החייל הנעלם" הפך ממשל מבריק לנבואה מצמררת לסרט שעוד עתיד להיתפס כתגובה למלחמה, ולא לאזהרה מפניה, למי שלא ישים לפער שבין צילומיו ובין הפצתו.

המלחמה היא גם זו שבלמה ועיכבה את תוכניות ההפצה של הסרט, שאולי נחשב על ידי מפיציו לטריגרי מדי. אבל לדעתי בדיוק ההפך: כשם ש"בופור" של יוסף סידר הופץ שבעה חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה והפך ללהיט ענק, לא מעט בזכות החיילים שגדשו את האולמות, כך גם ל"החייל הנעלם" יש כבר כמה חודשים את הפוטנציאל להפוך לסרט שדווקא חיילים שיצאו מעזה יבינו אותו טוב יותר מאנשי העורף שייראו בו תרגיל אמנותי ספקולטיבי בלבד. דווקא כשהמלחמה ברקע, יש לסרט אפקט קתרטי, הוא מסדר רגשית את תחושת האימה והרצון לברוח, אלא שאין לאן. עם זאת, צריך להודות בכנות ש"בופור" יצא לבתי הקולנוע אחרי שמלחמת לבנון השנייה כבר הסתיימה ואילו "החייל הנעלם" יוצא 13 חודשים אחרי פרוץ המלחמה, ובשעה שהיא עדיין מתנהלת, מה שהופך את הסרט מנבואה למחאה.

אי אפשר להתחמק מהעובדה שמדובר בסרט עם איכויות קולנועיות וירטואוזיות פנומנליות. כמו "זה אצלה בדם" או "הנאהבים מפריז" הצרפתיים, זה סרט שנמצא בתנועה מתמדת. למעשה, הוא מבוים ומתנהג כסרט אקשן. עידו טאקו (שכעת מוכר גם בתור נתי, האח המת ב"קרוב אלי"), בתפקיד שכולו פיזיות מרשימה, מגלם את דמותו של שלומי החייל, ומרגע שהוא מחליט לברוח הוא הוא הופך לטום קרוז ב"משימה בלתי אפשרית" ומתחיל לרוץ, והמצלמה של סטרז'מייסטר רצה איתו. החייל, אולי בתגובה לאיזו תגובה טראומטית ומשאלת חיים, רוצה לפגוש את אהובתו שעובדת במטבח מסעדה. הוא רץ לכיוון כל מה שמייצג את ההפך ממוות: אוכל ותשוקה. ובדרך, ובמפגשים שלו עם סבתו (תיקי דיין) ואמו (אפרת בן צור) הוא נקלע לסט של סיטואציות, חלקן קומיות – או לפחות אירוניות – חלקן טראגיות. מה שמאחד את רצף האפיזודות אליהן נקלע החייל במנוסה הוא שבעוד הוא מפנה את גבו למלחמה ובורח ממנה, הוא גם מגלה שזו באמת משימה בלתי אפשרית. המלחמה רודפת אחריו לתוך תל אביב. האלימות ברחובות גורמות גם לעיר להיראות כמו איזור מלחמה מסוכן, נדמה שמלחמה היא איזו אנרגיה קיומית שאנחנו פשוט חיים בתוכה, פעם מהצד הזה של הגבול ופעם מהצד השני. כך שגם סוף הסרט שמכניס את האלימות פנימה, לבינינו, הוא כמו תחילתה של טרגדיה חדשה.

בסרטו הקודם חזה רוזנברג מתקפת טילים איראנית על ישראל שמתניעה תוכנית בריחה של בן ואביו. בסרט הזה הוא צפה מלחמה בעזה עם טילים על תל אביב. בינתיים הוא כבר הספיק לצלם בזריזות סרט, המתרחש בקיבוצי עוטף עזה מיד אחרי הטבח של ה-7.10. תוך שנים בודדות רוזנברג הפך לבמאי שאני מחכה בקוצר רוח לסרטו הבא, גם בגלל האמנות, וגם כדי שאדע מפני מה עלי לחפש מחסה. סרטיו בקיאים יותר במה שקורה כאן מאשר המודיעין הישראלי.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 18.11.2024)

ציוץ