"קרוב אלי". למלא את החלל

דיברתי על "קרוב אלי" החל מדקה 26:00 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

בחודש מאי התראיינתי אצל אבנר שביט ל"וואלה". הסיבה לראיון: ביימתי סרט תיעודי על אבי נשר, חייו וסרטיו, שפתח את פסטיבל דוקאביב. אחת המרואיינות בסרט שלי היתה בתו, תום נשר, שהתגלתה כמי שיודעת לנתח את סרטיו של אביה יותר טוב מכולם, כולל הבמאי עצמו. שביט שאל אותי בראיון האם ראיתי את סרטה, "קרוב אלי", ואמרתי "לא, אבל אני מהמר שהוא יזכה בפרס אופיר". השבוע הוא אכן זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. איך ידעתי לפני ארבעה חודשים שזה יקרה, לפני שראיתי את הסרטים המועמדים ולפני שבכלל התפרסמו שמות המועמדים? זה קל: ארבעה מחמשת הסרטים האחרונים שזכו בפרס אופיר בוימו על ידי במאיות. שלושה מהם היו סרטי ביכורים. אז סרט ביכורים של במאית? הסטטיסטיקה היתה חד משמעית ולכן ההימור היה קל, וזה מה שקרה. לאלף חברי האקדמיה יש דפוס הצבעה צפוי, מה שהופך את התחרות לצפויה.

ברגע שמזהים בתחרות שיש הטיה קבועה לכיוון אחד – 18 מתוך 35 הסרטים שנבחרו כנציגי ישראל לאוסקרים היו סרטי ביכורים, כך שיש כאן הטייה עקבית והיסטורית – הגיע הזמן לרענן אותה כי היא נהיית לא הוגנת. לא רק לא–הוגנת כלפי שאר המשתתפים בתחרות, אלא לא הוגנת גם כלפי הזוכים בה, שלאור העובדה שאפשר להמר על הזוכה בלי לראות אותו או את מתחריו עשויה לגרום להם לתהות: האם באמת בחרו בסרט שלי כי אהבו אותו? כי הוא הכי טוב? או כי זה התאים לאג'נדה מסוימת? או אולי כי הסרט נראה להם הכי מתאים להתמודדות על האוסקר? (עוד תקלה היסטורית של מייסדי האקדמיה, החיבור בין פרס הסרט ובין הבחירה לאוסקר הזר, רעיון טוב שמבוצע רע וניתן לתיקון בקלות).

אז כדי להסיר ספק מהספקנים: "קרוב אלי" הוא סרט מצוין. סרט מצוין בשנה קולנועית מצוינת (גם זה דפוס: הקולנוע הישראלי משגשג כשהמצב במדינה על הפנים), שהציבה לצידו את "חלב" ו"כביש הסרגל", שני סרטים שהתמוגגתי מהם, ואת "בנות כמונו", סרט שתפס אותי בהפתעה גמורה ושאהבתי מאוד (ושיש בו כמה קווי דמיון עלילתיים, סגנוניים ומוזיקליים מפתיעים ל"קרוב אלי" – אודיה באחד, נועה קירל שני). "קרוב אלי" ו"בנות כמונו" אכן סחפו את רוב פרסי אופיר השבוע.

******

"קרוב אלי" מספר על אשה צעירה בשם עדן (ליה אללוף, שזכתה בפרס אופיר על תפקידה הראשון בקולנוע, בתור האלטר אגו של נשר), שמחוברת בקשר כמעט סימביוטי עם אחיה הצעיר ממנה. כשהוא נהרג בתאונת דרכים היא מגלה שהיתה לו בת זוג שהוא הסתיר ממנה, ושכל אחת מהן ראתה צד שונה לחלוטין שלו. את התלות הנואשת שהיא תלתה באחיה מעבירה עדן כעת לקשר הכמעט כפייתי שלה עם מאיה (דריה רוזן, בתו של חנוך רוזן, גם היא בתפקיד קולנועי ראשון), ושתיהן מנסות למלא את החלל של האובדן שלהן זו בחברת זו.

התקציר הזה, פלוס שמה של תום נשר שאכן איבדה את אחיה הצעיר ממנה, ארי ז"ל, בתאונת פגע וברח מצמררת ב-2018, עשויים להעיד על כך שהסרט הזה מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים. רגשיים, אם לא עלילתיים. אבל יש בסרט הזה יסוד מרתק שכבר ניתן לזהות ביצירה קודמת של נשר. לפני קרוב לעשר שנים ראיתי את סרט הגמר שביימה נשר בתיכון תלמה ילין, "אלבי ואלמה". ג'וי ריגר וגפן ברקאי גילמו שם שני חברים בלב ובנפש, שמבלים כל הזמן יחד. הם לכאורה אמיצים ומתירניים וכשהם יוצאים לבלות הם מחפשים הרפתקאות מיניות, אבל הם למעשה מבוהלים ומפוחדים ולחלוטין תלויים זה בזו. אלבי גיי ואלמה לא, והאופן שבו נשר ביימה אותם הציג אותם כמו שני חצאים של אותו בן אדם. אלבי – הלב. אלמה – הנשמה. זה היה לא רק תרגיל במשחק ובבימוי, אלא המחשה ויזואלית לרעיון אפלטוני, של שתי דמויות שהן חצאים של אדם אחד. אולי היוצרת עצמה. והנה בסרטה הארוך הראשון, ולמרות שהמאורע המחולל של הסיפור ושל עצם כתיבת התסריט קשור באירוע שקרה באמת, נשר למעשה ממשיכה לחקור את היין והיאנג של הנפש שבוראת שתי דמויות, מעין פורטרט של פיצול אישיות, שהטרגדיה היא רק אלמנט אקראי בו, זה שגורם לנפש הזאת להתפצל לשני חלקיה. קצת כמו הגיבורים של "מועדון קרב" – או של "ג'רי" של גאס ון סאנט – אי אפשר שלא לתהות האם האחת היא בעצם פרי דמיונה של השניה, הצד המשלים שלה שהיא לא יכולה לחיות בלעדיה. או הצד ההרסני שלה, זה שצריך להיפטר ממנו. עדן, זו עם השם השמימי, נערה מרחפת, מסוכנת, שראשה בשמים ורגליה לא על האדמה, נמצאת בבריחה מתמדת. מאיה, הצעירה ממנה, הנמוכה ממנה, המיצגת את המים שמתחת לשמים, היא הצד השקול, השקט, המחושב, ואולי אף המבוהל. ופתאום מתברר לעדן שיכול להיות שאחיה, נתי (עידו טאקו), אהב את זו שהיא הכי שונה ממנה. זו כנראה הטרגדיה הגדולה שאיתה היא צריכה להתמודד בשנת האבל הזאת, על האח שהיא כנראה בכלל לא הכירה.

נשר, בת ה-27 (שהפכה השבוע לצעירת הבמאים זוכי פרס אופיר – שיא שהוחזק עד כה על ידי שבי גביזון, שהיה בן 30 כשביים את "שורו", הסרט הראשון שזכה בפרס האקדמיה), עושה בסרט הביכורים שלה משהו קשה מאין כמוהו: היא אשה צעירה שמצליחה לביים סרט שכולו נעורים. בילי וויילדר אמר פעם שסרטים מאבדים 30 אחוז מההומור והקלילות שלהם במעבר מהנייר למסך. וברור: לכתוב קליל זה קל. לצלם, לביים, לשחק ואז לשמור את זה גם בעריכה ובמוזיקה, זה קשה. לכן סרטים ישראליים רבים של יוצרים צעירים נולדים זקנים. לוקח המון זמן לעשות אותם ובדרך הם מאבדים את הרעננות. אבל "קרוב אלי" – שכבר שבועות יש סביבו באז דווקא בקרב נשים צעירות שכבר ממלאות את הקרנות טרום הבכורה שלו, באז שאני לא זוכר כמוהו מאז "אפס ביחסי אנוש" – מצליח להיראות ולהישמע כמו פורטרט של דור. זה סרט עם פלייליסט פנומנלי, עם שימוש כביר במוזיקה, ועם מצלמה שכמו נעה על ספידים, מנסה להדביק את הקצב ואת הדינמיות של הגיבורים שלה.

ניקח את סצינת הפתיחה. בהינתן פרט המידע שידוע שעלילת הסרט מתניעה עם מות האח, הדקות הראשונות שלו הן כמו סרט אימה מפני מוות ידוע שהוא בלתי נמנע (יש כמה רגעים בסרט שאפשר היה לפתח אותן לכיוון של סרט אימה – כל הסיקוונס בסיני, למשל – ולרגעים הצטערתי שלא). הסרט מתחיל עם זפזופ מוזיקלי בפלייליסט, נגיד בספוטיפיי. מישהו חסר סבלנות עובר בין השירים באפליקציה שלו ולא מוצא מה לשמוע. הכל כבר נדוש לו. זהו נתי והוא חי כמו אחותו וחבריהם המשותפים, חיים מהירים, פזיזים, מסוכנים, נע במהירות על האופניים, לא מביט ימין ושמאל, כל רגע הוא כמעט מוות בטוח. 

נשר, השם מסגיר את הייחוס, היא בתו של אבי נשר. במאית ותסריטאית שינקה קולנוע מיום שלמדה ללכת וגדלה על סטים של סרטים. בגלל שאחד ממפעלות חיי הוא ניתוח סרטיו של נשר האב מתבקש לתהות מה לקחה הבת מאביה. אבל ראשית, אם מסתכלים על כלל יצירתה, צריך לשאול בכנות: איפה הוא הושפע ממנה? כי את ג'וי ריגר, שהפכה ב-2016 לשחקנית קבועה בסרטיו האחרונים של נשר, הוא הכיר בזכות סרט הגמר של בתו. ואילו הבת בוודאי שמה לב שהאב עושה שימוש תסריטאי תדיר בשתי דמויות נשיות שהן כמו בבואות הפוכות זו של זו: לירז צ'רכי ונטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה" (20 שנה אחר כך, גרטי מגלמת את אמה של הגיבורה ב"קרוב אלי"), מיכל שטמלר ואניה בוקשטיין ב"הסודות", ג'וי ריגר ונלי תגר ב"החטאים", ג'וי ריגר ואביגיל הררי ב"סיפור אחר". אבל אם רואים איזושהי השראה של סרטי האב על הבת, זה דווקא מגיע מ"דיזנגוף 99". השימוש במוזיקה, הלוקיישנים התל אביביים ("קרוב אלי" הוא אחד הסרטים שהופכים את תל אביב מדרום ועד צפון לסט קולנוע יפהפה), העיסוק בנעורים, אהבה, תשוקה, סקס. והשימוש בשם נתי – הדמות שגילם גידי גוב ב"דיזנגוף", והאח המת ב"קרוב אלי". אבל בעוד גיבורי "דיזנגוף" ב-1979 תהו במה הם יעבדו וממה הם יתפרנסו, הגיבורות של "קרוב אלי" לא מתעסקות עם השאלה ממה לחיות, אלא איך לחיות והאם בכלל.

אבל האמת היא שכשרואים את "קרוב אלי" הפילמוגרפיה של אבא נשר היא לא זו שקופצת ראשונה למחשבה. כי נשר מעצבת בסרטה אשה צעירה שחיה במציאות של מסיבה. נראה שתאורת המועדונים והמסיבות (השימוש בתאורה כחולה ואדומה וסצינות של טמטום חושים במועדון אפיינו גם את סרטה הקצר של נשר) מלווה את הגיבורה לכל מקום (חוץ מאשר במפגשים עם הוריה). משהו בצילום המשוחרר והמשולח ותאורת הניאון, הנצנצים ומנורות אולטרה סגולות נותנת תחושה שנשר שואבת השראה מהרמוני קורין, משורר הדור הפוספרנטי ("ספרינג ברייקרס") דרך סופיה קופולה, גם בת–של ואחות שכולה, שעושה סרטים על חיפוש נשי אחרי עוגן מציאותי ("בלינג רינג" למשל). מוקדם יותר השנה נשר זכתה בפרס ראשון באחת המסגרות של פסטיבל טרייבקה וקל לראות איך סרטה מתקשר עם זירת הקולנוע העולמית, כי היא מתייצבת מיד באופן בוטח בין הבמאיות של סרטי הביכורים "איך לעשות סקס" ו"אחרי השמש", סרטים על נשים עצובות שהולכות לאיבוד במסיבות שמחות.

"קרוב אלי" הוא סרט ביכורים מרשים. ככזה דווקא חוסר השלמות שלו מעצימה את רגעיו החזקים. יש בו סצינות ודמויות שבקלות ניתן היה להיפטר מהן – למשל, סיפור הגירושים של ההורים, שהוא שימושי מבחינה תסריטאית ומסביר את הדבק בין האחים כאופוזיציה להורים, אבל הסצינות האלה הורגות את הסרט. ומולן כמה סצינות פשוט פנומנליות, לפנתיאון. למשל אחת שמתרחשת במסך מפוצל בין מועדון לילה ובין טיול תיכון באושוויץ עם רימיקס טכנו ל"הליכה בקיסריה". על זה בעצם הסרט, על הפיצול בין החיים והמוות, הליבידו והטרגדיה, שמחת חיים שמסתירה דיכאון בסרט על גיבורה שרוקדת עם דמעות בעיניים. זה סרט שבניגוד לכל הגיון, רק נהיה טוב יותר ככל שהוא נמשך, עד לסוף בלתי נשכח. בסוף הסרט – ציניקן ככל שאני – גם הפנים שלי היו רטובות.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 18.9.2024)

ציוץ