"מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה. הסרט הכי טוב של השנה, או הכי גרוע?

דיברתי על "מגלופוליס" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי

איך מבקרים חלום? ואיך מתמודדים תקשורתית כשהחלום הופך לסיוט? פרנסיס פורד קופולה הוציא בסוף השבוע סרט חדש, "מגלופוליס", והסרט הזה הוא חלום שהוא חולם לעשות כבר 45 שנה. קצת כמו שסטנלי קובריק חלם לעשות את "נפוליאון" אבל מת לפני שהספיק, ככה הייתי משוכנע שגם "מגלופוליס" יהיה מאותם הסרטים שהבמאי שלו רק ידבר עליו, ולעולם לא יספיק לעשות אותו. ולכן, כשב-2017 קופולה התחיל לדבר על "מגלופוליס" ברצינות, כסרט שהוא מתכנן לביים, יצירה שהיא גם הקאמבק (ראשון שלו מזה 13 שנה) וגם שירת הברבור שלו (כי בגיל 85, מה הסיכוי שהוא יעשה סרט נוסף), ידעתי מיד שני דברים הפוכים: זה סרט שאני חייב לראות, וזה סרט שאין סיכוי שהוא ייצא טוב.

קופולה הוא לא רק אחד הבמאים האהובים עלי, הוא גם אובייקטיבית אחד הבמאים הטובים, החשובים והמשפיעים בתולדות הקולנוע. לא רק בזכות ארבע יצירות המופת האלמותיות והמיתולוגיות שהוא יצר במהלך שנות השבעים – "הסנדק", הסנדק 2", "השיחה" ו"אפוקליפסה עכשיו" (אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים) – אלא גם כי קופולה (יחד עם חברו ג'ורג' לוקאס) עזר לממן יצירות של אחרים, מ"קגמושה" של קורוסאווה דרך "הנבואה" של גודפרי רג'יו ועד סרטים של האל הרטלי, קרול בלארד, וים ונדרס וקנת בראנה. האיש הזה, יזם בכל נימי גופו, עזר להתניע קריירות של במאים מתחילים ולהציל קריירות של במאים דועכים. ואם ה"מגלופוליס" הזה שהוא מדבר עליו כל כך הרבה שנים כל כך חשוב לו שהוא חוזר לביים סרט גרנדיוזי, מורכב, מסובך, מלא אפקטים ושחקנים, ולעשות את הכל בכספו הפרטי, כולל כל עלות ההפקה וההפצה, אז המעט שנותר לנו לעשות הוא לתת לקופולה את הכבוד לראות מה כל כך העסיק אותו כל השנים האלה, ועל מה הוא מוכן להשקיע (או לבזבז) למעלה מ-120 מיליון דולר. כל הביקורות, מאז בכורת הסרט בקאן, שעוסקות באיכויותיו המסחריות של הסרט, אם הוא מספיק טוב ואם הוא ראוי לצפייה, מהוות נושאי שיחה מעניינים, אבל הן כאלה שצריך לקיים רק אחרי שצופים בסרט. ואם יש לכם כבוד לקופולה – כלומר, אם נולדתם לפני 1980 – לא בטוח שאתם יכולים לוותר עליו. לא בטוח שתיהנו ממנו, אבל לא נראה שתוכלו לוותר עליו. כן, הוא מבולגן, הוא מבולבל, הוא הזוי, הוא גדוש להתפקע ברעיונות שהם בה בעת מורכבים מאוד ורדודים להפליא, אבל יש כאן יוצר בעל חשיבות וחזון שבונה לעצמו במה ענקית, על חשבונו, וצורח ממרום גרונו משהו שחשוב לו להגיד לעולם, דווקא עכשיו. אני לא יכול לתת לאגרת הזאת להתמוסס בגשם עם ביקורת שמרתיעה קהל לבוא אליה. ויותר מזה: כשכבר צופים בסרט ומנסים לרדת לסוף דעתו של קופולה בעשייתו, מקבלים יצירה שהיא אמנם לאו דווקא מהנה או קוהרנטית, אבל יש בה להט, חזון, דחיפות.

זו תישאר לנצח תעלומה: מה קורה לבמאים גדולים שפתאום דועכים. לאן נעלם הכישרון? היכן מתחבא שיקול הדעת שהביא אותם להישגים כה גדולים. לכאורה, "אפוקליפסה עכשיו" היה הסרט הגדול האחרון של קופולה ומאז שנות השמונים הוא מסתובב בעולם הקולנוע כסהרורי. אבל אני לא יכול לדמיין את חיי בלי "אחד מהלב" שלו – שחטף בזמן אמת על הראש בדיוק כמו ש"מגלופוליס" חוטף עכשיו, ו-40 שנה אחר כך אין עוררין שהוא יצירה יחודית של מאסטר – סרט גדול מדי שההנאה ממנו קטנה מדי. וגם אם משונה שהבמאי של "הסנדק" עשה אותם, עדיין "ראסטי ג'יימס", "טאקר" ו"דרקולה" הם מהסרטים האהובים עלי של שנות השמונים (ותחילת התשעים). באופן אישי אני גם מאוד אוהב את "גן השיש" שלו. לכאורה, אחרי קריירה קולנועית שהלכה ודעכה, קופולה מצא את המקום המושלם עבורו: בגיל הפנסיה הוא הפך ליינן, וכנראה גם למוצלח ומצליח מאוד בעבודתו. מהסרטים הוא בדרך כלל רק הפסיד, מהיין הוא התעשר.

קופולה מרותק שנים מההיסטוריה של רומא העתיקה, ובחיפושיו אחרי פרויקטים לביים אחרי "אפוקליפסה עכשיו" הוא החל לתכנן סרט המתרחש במאה הראשונה לפני הספירה. עם הזמן, וטיוטות התסריט, הוא החליט להעביר את העלילה מהעבר אל העתיד. בעתיד הלא–רחוק ניו יורק הופכת לרומא החדשה, אימפריה בדעיכה, ובה שלוש דמויות עומדות להתנגש זו בזו. אדריכל בעל חזון אוטופי בשם סיזר (אדם דרייבר), ראש העיר הכוחני, קיקרו (ג'אנקרלו אספוזיטו) ובן של בנקאי, גנגסטר זוטר ונוכל שמחליט להפוך לדיקטטור מכספו של אביו (שיה לה–בוף). למראה התקציר הזה קל להבין למה ב-2017 נכנסה בקופולה הדחיפות להקים לתחייה את הפרויקט הזה, שהוא כבר התניע ובלם כמה פעמים בעבר (יש בסרט שוטים שצילם רון פריק לפני יותר מ-20 שנה): הוא רואה באמריקה של ימי טראמפ את סיפורה של נפילת האימפריה הרומית מספרי ההיסטוריה שהוא אהב. לכן, לצד שם הסרט, "מגלופוליס", מופיעה כותרת המשנה: "משל". וזו, בעיני, הטעות הראשונה של קופולה: כי אם הוא היה נצמד להיסטוריה ועושה סרט תקופתי על ימי האימפריה הרומית הוא היה אולי יוצא מרשים יותר, נצחי יותר. רידלי סקוט הרי עושה את זה שוב ושוב. אבל כמשל עתידני הסרט הזה יתיישן תוך רגע ומוסר ההשכל שלו יראה בנאלי. הטעות השניה היא שקופולה הלך והזדקן והסרט הלך והזדקן איתו. הזדקן ולא התבגר. הסיפורים מאחורי הקלעים של הסרט לעד ירדפו אותו: יחסי עבודה איומים עם הצוות, חלקו פוטר על ידי הבמאי בהתקפי זעם. הבכורה בקאן לוותה בסיפורים, ואף תביעות משפטיות, של שחקניות על כך שבסצינת המסיבה בפתיחת הסרט, שמציגה את ניו–רומא כעיר דקדנטית של סקס והפקרות, קופולה נהג לחבק ולנשק אותן ללא הסכמתן. הוא קורא לזה בימוי, הן קוראות לזה תקיפה מינית. קופולה שנים לא עשה סרט ולא שם לב שהזמנים השתנו והתנהגות של במאי בתפקיד קיסר כל–יכול על הסט כבר לא מקובלות. לפחות לא באמריקה. ובתוך הכאוס הזה, נראה שקופולה איבד שליטה כי הסרט שהוא תכנן כל כך הרבה שנים, בסופו של דבר מכיל לא מעט סצינות שאולתרו על הסט – בעיקר על ידי אדם דרייבר. כתוצאה מכך "מגלופוליס" הוא סרט עם סצינות – חלקן מרשימות, חלקן מביכות – שלעיתים נדירות מתחברות לסיפור.

הטעות השלישית היא שקופולה, משום מה, מזדהה עם דמותו הבעייתית של סיזר (קיסר), האדריכל, המשורר, האמן, האיש עם החזון המגלומני לבנות עיר אוטופית בשם מגלופוליס המושתתת על חומר בניה חדש שהוא המציא, ועליו זכה בפרס נובל, שיכול לשרוד לנצח (קופולה התייעץ עם האדריכלית הישראלית–אמריקאית נרי אוקסמן בכל הקשור לחזון האדריכלי והטכנולוגי של הסיפור; בעלה לשעבר של אוסקמן, המלחין הארגנטינאי היהודי אוסוולדו גילוחוב, חתום על הפסקול). דמותו של סיזר אמורה לייצג את האמן המיוסר, זה שנרדף על ידי פוליטיקאים, בנקאים, גנגסטרים ונוכלים שמנסים להכשיל אותו, אבל הוא עצמו דמות בעייתית שמתעניינת בבניינים ולא באנשים, ושהמגלומניה שלה מעוורת אותה. מצד שני, נדמה שעבור קופולה הוא דמות חיובית, למרות שבלתי אפשרי להזדהות איתה, שכן היא נראית מושחתת ונטולת אנושיות כמו כל שאר הדמויות שעומדות כנגדה. אם כך קופולה רואה את עצמו, זה בהחלט מסביר את הסרט, שיש בו עיוורון מוסרי ומגלומני. תכונות שהפכו במאים ואמנים לאגדות עד שנות ה-2000, אבל כיום נחשבות למאפיינים של נוכלים ונבלים. "מגלופוליס", לפיכך, הוא לא סרט על טראמפ, אלא סרט על קופולה, והוא חתיכת וידוי של במאי שבמידה רבה מצייר את עצמו כנבל.

ולמרות כל רשימת המגרעות והתמיהות האלה, "מגלופוליס" הוא חלום–הזיה אידיוסינקרטי של במאי שפועל מחוץ לזמן, מקום ומוסכמות. כמו "ענן אטלס" של לנה ולילי וושאובסקי, כמו "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם, כמו "בבילון" של דמיאן שאזל. יצירות שקל לבטל ולזלזל בהן, אבל שהמיתוס סביבן ילך ויגבר מעשור לעשור. "מגלופוליס" הוא כזה, סרט שעשוי מהחומרים של יצירת מופת שלא הורכבה נכון, שההווה ילעג לה והעתיד יעריץ אותה בדיעבד. לא מספיק אהבתי את "מגלופוליס", אבל לא הייתי מסכים להחמיץ אותו, סרט מקולל ומקולקל שיש בו רגעים של "וואו" ושל "וואט דה פאק" במינונים שווים. מהסוג שבמאה ה-21 כבר לא עושים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-30.9.2024)

ציוץ