"פיוריוסה: סאגת מקס הזועם". הגירוש מגן עדן

דיברתי על "פיוריוסה: סאגת מקס הזועם" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, כאן או לחצו להאזנה כאן

ג'ורג' מילר עובד לאט. בעולם ההוליוודי של מזון מהיר ותרבות אינסטנט, מילר הוא במאי שעובד עם הסבלנות והפדנטיות של שף במסעדת סלואו–פוד. לא בוער לו. לקח לו 30 שנה ליצור סרט המשך לטרילוגיית "מקס הזועם" שלו, שהסתיימה ב-1985 והתחילה מחדש ב-2015, עם "מקס הזועם: כביש הזעם", שהפך לאחד מסרטי הפעולה וההרפתקאות הגדולים בכל הזמנים. ואז, כשכבר היה ברור שהוא מעוניין לעשות גם לו סרט המשך, לקח לו עוד תשע שנים להפוך מחשבה למעשה. השבוע יצא הסרט הזה, "פיוריוסה", שמתרחש בעולם של סרטי מקס הזועם, אבל לוקח פניה חדה ימינה ונוטש את מקס בפינת הרחוב וממשיך בדרכו העלילתית עם פיוריוסה, הדמות שגילמה שרליז תרון ב"כביש הזעם", שבהברקת תסריט ומבנה, חטפה שם את העלילה ואת ההגה מידיו של מקס.

אחד הדברים המופלאים שהיו ב"כביש הזעם" – מעבר לפעלולים עוצרי הנשימה ולחזון הוויזואלי המרהיב – היה המבנה הלינארי שלו, סרט שנע בקו רצוף אחד, שדהר קדימה בפול גז, ואז בנקודת מפנה עלילתית, עושה סיבוב פרסה ודוהר חזרה לאחור. זה היה סרט עם קצב של ספרינט, של מירוץ מכוניות, שכמעט ואין בו הפוגות ומנוחות והוא מתאר מהלך עלילתי קומפקטי מאוד, דחוס מאוד. "פיוריוסה", לעומת זאת, בנוי אחרת. הוא דומה יותר לעץ במבנה שלו, שמתוך גזע עלילתי מסתעפים ממנו ענפים שלוקחים את הסיפור פעם ימינה ופעם שמאלה ומעבירים אותנו משך זמן עם הדמויות. בעוד עלילת "כביש הזעם" נמשכה בערך יממה, עלילת "פיוריוסה" נמשכת על פני לפחות עשר שנים, מרגע שבו פיוריוסה נחטפת מביתה כילדה, ועד שהיא גדלה להיות אניה טיילור–ג'וי והופכת ללוחמת ונהגת בשורותיו של אימורטן ג'ו, מנהיג הסיטאדל, המבצר. וכבר כאן אפשר לציין שתי מגרעות מול "כביש הזעם": האחת היא הקצב, שאמנם הולך ומתגבר ככל שהסרט נמשך, אבל עושה את זה במתינות, עם עצירות והתנעות מחודשות. לעומת הסרט הקודם, שהיה כל כולו קינטיקה דינמית, הסרט הנוכחי גדוש בעלילה ובדמויות. הבעיה השניה היא שבעוד הסרט הקודם היה כולו חדש לחלוטין – אפילו דמותו של מקס, בגילומו של טום הרדי, לא באמת היתה קשורה ביוגרפית לדמות המקורית שגילם מל גיבסון בטרילוגיה המקורית – הסרט הנוכחי חוזר אל אותן תחנות שהוזכרו בסרט הקודם – המקום הירוק, הבית ממנו נחטפה ואליו שואפת פיוריוסה לחזור; חוות הקלעים ועיר הנפט, מבצרי שליטה מתחרים, שאיתם מנהל אימורטן ג'ו יחסי סחר מתוחים ומלאי חשדנות. החידוש בסרט הנוכחי הוא נוכחותה של דמות חדשה בשם דמנטוס (כריס המסוורת), מנהיג כנופיית אופנועים שנעה במדבר, מין דאע"ש פוסט–אפוקליפטי או מלאכי הגיהנום מהגיהנום, שאנשיו חוטפים את פיוריוסה ואז קוראים תגר על שלטונו של ג'ו. דמנטוס הוא הנבל בסיפור החדש, כזה שגורם לג'ו להיראות כמעט כמו בן ברית לגיבורה.

במילים אחרות: אל תצפו ב"כביש הזעם" כדי לעורר את זכרונכם לקראת "פיוריוסה", כי ההשוואה לא תמיד עובדת לטובת הסרט החדש וגם כי אין בכך צורך: עלילת "פיוריוסה" מתרחשת לפחות עשר שנים, אם לא יותר, לפני עלילת "כביש הזעם". ספין–אוף ופריקוול בה בעת.

ואחרי שהבהרנו את זה, וברור כעת ש"פיוריוסה" אינו "כביש הזעם", יש לאותת ולצאת במחלף הקרוב ולהבהיר שגם בגיל 79 החזון הקולנוע של ג'ורג' מילר (שחתום גם על "המכשפות מאיסטוויק", "בייב" ו"תזיזו ת'רגליים") נותר מרהיב ביופיו ועצום בגרנדיוזות שלו. סדרת "מקס הזועם" התחילה בסוף שנות השבעים, המשיכה בשנות השמונים, דילגה לעשור השני של המאה ה-21 וכעת מגיעה אל שנות העשרים בה, ארבעה עשורים ובכל פעם מילר מוצא קונטקסט אקטואלי אחר להפוך את סרטיו העתידניים לרלוונטיים לתקופתם. מה שהתחיל כנבואת זעם על עתיד ללא דלק, בימי משבר האנרגיה הגדול של סוף שנות השבעים, הפך לאזהרה מפני אסון אקולוגי, דלדול משאבי המזון והמים והמידבור של כדור הארץ. כעת, נדמה שמילר מנסה לומר לנו שמה שהיה נבואי בסרטים הקודמים מתחיל להיות אקטואלי כיום: וירוסים, מגיפות, מלחמות, אקלים שיוצא משליטה, קריסה הדרגתית של מוסדות שלטון ומשפט ופניה וולונטרית של ציבורים שלמים לעבר אימוץ של משטרים אנטי–דמוקרטיים, הדוגלים בדיכוי ושיעבוד.

בעולם הזה דמותו של דמנטוס מוצגת קצת כמו קיסר רומאי – כזה שהמרכבה שלו רתומה לשלושה אופנועים ולא לשלושה סוסים. מה שהופך את "פיוריוסה" לסרט עתידני שמתנהג כמו סרט תקופתי מימי האימפריה הרומאית, ואת מסעה של פיוריוסה לשחרר את עבדי הסיטאדל לגרסה מדברית של בן חור. או, למעשה, בת חור.

מקס, הדמות שהתחילה את הסאגה הזאת ב-1979, היה שוטר שמשפחתו נרצחת על ידי כנופיית פורעים והוא יוצא למסע נקמה. הוא היה דמות של שנות שבעים, ימי סרטי המרדף ("שוגרלנד אקספרס", "השיירה") והנקמה ("משאלת מוות", "המאבק לחיים"). פיוריוסה היא כבר דמות מהמאה ה-21, דמות שעוברת טרנספורמציות גופניות ואף מגדריות, דמות שמסתירה את הנשיות שלה למשך חלק ניכר מהסרט וממציאה את עצמה מחדש מבחינה חיצונית בכל מערכה. זה לא מקרי, לכן, שבשני הסרטים האלה מגלמות את פיוריוסה שלוש שחקניות שונות, שמותכות לתוך דמות שצריכה לשרוד בעולם גברי ואלים ולמצוא את הדרך לא רק לשרוד אלא גם לנצח אותו.

כשמחברים את שני הסרטים יחד מקבלים סיפור רצוף אחד של הדמות של פיוריוסה, סיפור בעל נפח תנ"כי, שמתחיל עם הגירוש מגן עדן – אותו עולם ירוק ואידילי שבו פיוריוסה הילדה מתחילה את סיפורה – והשאיפה שלה לחזור הביתה, אבל נקלעת לעלילה שנראית כמו נלקחה מסיפורי יציאת מצרים, שיעבוד, מנוסה, מסע במדבר. יחד, שני הסרטים נמשכים ארבע שעות וחצי ויוצרים אפוס מדברי שבו פיוריוסה הופכת מחווה אמנו למשה רבינו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 27.5.2024)

ציוץ