קרקס השמש. ״מקס הזועם, כביש הזעם״

ציינו את התאריך ביומניכם: היום, 14.5, בשעה טובה אפשר להכריז על פתיחת שנת הקולנוע של 2015. ארבעה חודשים וחצי של שממה צחיחה מגיעים לקיצם עם נווה המדבר הקולנועי הפרוע והמסחרר הזה. ארבעה חודשים וחצי שבהם אם ראינו סרט טוב, זה אומר שהוא מספיחי 2014 (״בירדמן״, ״מלח הארץ״), ואם ראינו סרט מדובר ושובר קופות, זה הסתיים בדגדוג קל ובלתי מורגש, שהתפתח לאכזבה שהובילה לאמנזיה. אני זוכר שראיתי את ״מהיר ועצבני 7״, אבל אני כבר לא זוכר מה היה שם.

ובעוד אני שובר את הראש ותוהה מי מהבמאים הצעירים, בעידן שאחרי ג׳וס ווידון, יכול להפוך לבמאי אקשן בכיר, מגיע ג׳ורג׳ מילר בן ה-70, ומוכיח שהוא המלך. הוא הגאון. ״מקס הזועם, כביש הזעם״ – אין מאושר ממני להכריז – הוא סרט האקשן המושלם הגדול הראשון של השנה. וגם יצירת מופת מחשמלת, שעומדת בדיוק על קו התפר שבין סרט אקשן – פשוט, פשטני, אלים בהמי ומסחרי – ובין סרט ארט-האוס כמעט אבסטרקטי לחלוטין, שמוותר כמעט לחלוטין על עלילה, לטובת עיון בטקסטורות ובתנועה. עם כל הלמות התופים, הפיצוצים והמרדפים, זהו סרט שהחוויה העיקרית שבו היא אסתטית וקינטית. זו הופעת מחול.

30 שנה חלפו מאז הפגישה האחרונה שלנו עם מקס רוקטנסקי, השוטר לשעבר שהפך ללוחם דרכים במדבריות הפוסט-אפוקליפטיות של אי-שם בשום-מקום, בעתיד שבו הנפט יקר וחיי אדם זולים. אז, בשלושת הסרטים שביים ג׳ורג׳ מילר בין 1979 ל-1985, את מקס הזועם – ולפעמים הלוחם – גילם מל גיבסון. הסרט השני בסדרה, אחיו הרוחני של הסרט החדש, נותר הגדול, החשוב והמשמעותי מבין השלושה. עכשיו, בסרט הרביעי, טום הארדי הוא מקס. אבל אם החמצתם את שלושת הסרטים הקודמים (למשל, בשל הסיבה שההורים שלכם רק נולדו אז), אל דאגה: לא צריך לדעת כלום על מקס ועולם החול שבו הוא חי לפני תחילת הסרט הנוכחי, שעומד כיצירה אוטונומית לחלוטין. סדרת הסרטים הזו כה מצומצמת בעלילה ודלה במילים, שבערך 15 מילות קריינות בפתיחת הסרט משלימות את כל מה שקרה עד כה.

מילר, במאי אוסטרלי מוכשר בטירוף שזגזג באופן קוטבי בין ז׳אנרים גבוהים ונחותים, למבוגרים ולילדים (הוא ביים מלודרמת מחלה נהדרת בשם ״השמן של לורנזו״ ואת ״המכשפות מאיסטוויק״; הוא זכה באוסקר על ״תזיזו את הרגליים״, והיה מועמד על ״בייב״) חולם כבר 25 שנה על סרט ההמשך. אבל למרות ההצלחה הפולחנית של הסרטים ההם (בייחוד מספר 2), היה לו קשה לגייס כסף גדול לסרט שעל פניו הוא, כאמור, יותר מתאים לסינמטקים מאשר למולטי-פלקסים, יותר מזכיר את דיוויד לין מאשר את מייקל ביי. וכשכבר היתה היענות כלכלית, היו בעיות אחרות: מל גיבסון התחרפן, הזדקן ואיבד את מקומו בסרט; הית לדג׳ר, אופציה ב׳, מת; ואז הגיע טום הארדי. עוד עיכובים ועוד, עד שלבסוף ב-2012, הסרט צולם – במדבריות של נמיביה ושל אוסטרליה. שלוש שנות עבודת אפקטים, פעלולים ועיצובי מסך עברו על הסרט עד שהוא סוף סוף יוצא היום, בקצב עבודה נדיר לסרט אולפנים, שם מצלמים בחורף כדי לצאת בקיץ שאחרי. 30 שנות המתנה, ואז מגיע הסרט ואנחנו מגלים ש… מקס – זועם ככל שירצה – איננו גיבור הסרט.

לביקורות הקולנוע הקודמות של ״סינמסקופ״

רגע, רצנו מהר מדי קדימה. לפני שנעסוק בעלילת ״מקס הזועם, כביש הזעם״, הבה נעיין עוד קצת בסיבות שגורמות לסרט החדש להיות כה מופלא בעיניי.

הסיבה הראשונה, היא הדבר הקטן הזה, שהולך ונהיה חסר חשיבות, אבל אין חשוב ממנו, הדבר הזה שנקרא: קולנוע. איזה קולנוע מפואר ומסעיר מילר הינדס בסרט הזה. איזה תמהיל בלתי נתפס בין בימוי קלאסי – נהיר, ישיר, ענייני – ובין שימוש בכלי קולנוע עכשוויים מתקדמים למדי, ביניהם מצלמות תלת מימד (נאה הסרט הזה בתלת מימד) ומחשבים שצובעים את המדבר בצבעי הקשת הזרחנית, והופכות את המסך לקנווס מפעים של צבע ותנועה.

מילר מבין קולנוע. באמת, לראות איך הוא מביים סצינת אקשן זה קצת להלבין את פני ג׳וס ווידון וג׳יימס וואן (הבמאים של "הנוקמים 2״ ו״מהיר ועצבני 7״) שיודעים בעיקר לביים קקופוניה. לעומתם, מילר מביים כאוס מוחלט בסדר מופתי, והוא מספר סיפור בן שעתיים שכולו מרדף אחד ארוך, שהוא קולנוע טהור שמושך קווים מרחבי תולדות ההיסטוריה של הקולנוע – מהמערבונים של ג׳ון פורד וג׳ון וויין (כמו ״כרכרת הדואר״) ועד ל״השיירה״, סרט המרדף של סם פקינפה, והלאה אל עולם הבי-מוביז וסרטי האקספלוייטיישן של שנות השבעים. ״מקס הזועם, כפיש הזעם״ הוא חוליה בשרשרת של סרטי מרדף, שהם כמו האח הקטן וההיפראקטיבי של סרטי המסע. זה לא בימוי, זו כוריאוגרפיה.

כשאני מכריז על העובדה שאני אוהב סרטי אקשן אני בעצם מדבר על סרטים כמו ״מקס הזועם, כביש הזעם״. כשאני מדבר על מרדפי מכוניות, על זה אני מדבר, על סרט כזה של במאי בעל חזון, מישהו מהקאליבר של ג׳ון וו, של ג׳יימס קמרון, של וויליאם פרידקין. לכן, חובב המרדפים והריסוקים שבי צריך להיות כל הזמן במצב אפולוגטי מול סרטי ״מהיר ועצבני״ ו״הנוקמים״. אבל כשמגיע פתאום סרט כזה, סרט באמת-באמת מטורף, באמת חסר מעצורים, שכולו יצירתיות ויזואלית, שכולו הרפתקנות צורנית, אני לא יכול שלא לתהות: למה אנחנו מסתפקים בתחליפים מלאכותיים?

הסיבה השנייה היא פאתוס. או למעשה, היעדרו. משהו משונה קרה לסרטי הפעולה של הדור החדש: הם נהיו נורא כבדים ורציניים. וגם אם הם לא כאלה, כולם סביבם היו רוצים שנחשוב שהם כאלה. לפיכך, הם מלאים פאתוס. הם כמו המנונים, סיפורים מרגשים על אובדן וגאולה, ועל קריאה למלא ייעוד, למצוא תכלית בחיים. שזה נהדר, רק שזה חונק את הסרט. קחו למשל את הטריילר הזה ל״אנט מן״:

טריילרים אחרים לסרט רומזים לנו שהוא עשוי להיות סרט דווקא קליל ומשעשע, אבל הפרזנטציה לסרט נעשית כמו תשדיר שירות לגיוס לכוחות המזוינים. או, למשל, הטריילר הזה ל״ארבעת המופלאים״, שכנראה הופק על ידי אותו משרד פרסום כי הטקטיקה שלו זהה – להיות נפוח.

לכאורה, משתמע שהאולפנים רוצים למשוך אותנו כיום אל הקולנוע באמצעות חוש האחריות שלנו, ואז בסרט להפתיע אותנו עם קצת אקשן. בשעה שכל המהות של סרטי הפעולה אמורה להיות הפוכה: למשוך את הצופים אל הקולנוע על ידי האקשן, האדרנלין, האנרכיזם שבנו, רגשות הפרא הכי בסיסיים, הכי קמאים שמבעבעים בנו, ואז בסרט – בהחבא, הרחק מעיניי הפרסומאים – להכניס חתיכת משל חברתי מורכב וחתרני שיסובב לנו את המצפן. זה מה שג׳ורג׳ מילר יודע כבר 35 שנים, ועמיתיו הצעירים מעולם לא למדו. סרטי האקשן הגדולים הם אלה שנותנים יד לשוליים, לאאוטסיידרים, לפסיכופטים, לא לאלה שמייצגים את הממסד. סרטי האקשן צומחים מתוך ניהליזם.

וכך, ״מקס הזועם״ הרביעי – תרופת הנגד הניטשניאנית חולת הנפש ורעת הרוח לקולנוע המסורק יפה-יפה של הוליווד – הוא חגיגה באכחנלית של חול, בנזין ודם. סרט שהאלימות בו קיצונית והדמויות חולניות.

הנה, לפני שאנחנו ממשיכים, גלריה של כלי הרכב המטורללים שנבנו לסרט. כמו פריק שואו של מוטציות גנטיות על גלגלים:

וזה הרגע לעשות פיט סטופ, ולדבר על עלילת הסרט (למי שרוצה בכך בלבד).

כי ״מקס הזועם״ מכיל בתוכו הפתעה בלתי מבוטלת, שנחשפת תוך עשר דקות של סרט: למרות שמו, למרות העולם ממנו הוא, למרות הדמות שבו, למרות הכל – זהו אינו סיפורו של מקס כלל וכלל. מקס הוא דמות משנה בסרט. וכמו דמויות משנה, הוא על פי רוב פסיבי, או מגיב בלבד. הוא הדמות שיושבת בכסא הנוסע, לא זו שמחזיקה את ההגה. כן, מילר קשישא היתל בנו כהוגן: לסרט הזה אין גיבור, יש לו גיבורה. קוראים לה פיוריוסה (זעמית?), בגילומה של שרליז תרון. היא נהגת משאית קטועת יד וקשוחת מבט, ויום אחד, כשהיא יוצאת אל המסע התקופתי השגרתי שלה ממבצר האבן אל מזקקת הנפט, היא פונה חדות שמאלה אל המדבר ובורחת עם משאית המלחמה שלה. מרגע זה מתפתח מרדף שיתחיל דקות מתחילת הסרט, ולמעט שתי אתנחתות קטנות בסופי מערכות, הוא ימשיך באופן רצוף וחסר מעצורים עד סוף הסרט. היא הנהגת, היא המובילה, היא זו שיש לה מה להפסיד, היא זו שמנווטת את הסיפור. מקס? הוא בקושי עומד בקצב שלה.

אנחנו אי שם בעתיד פוסט אפוקליפטי. מקס, גיבורנו לשעבר, נלכד ומושם בכלוב בתוך ממלכה מושחתת של שליט מצורע, מעין דמות פרעונית, שיושב על משאבי מים, אבל מרעיב ומייבש את נתיניו. המים הופכים להיות כמו סם קשה, כה נדיר שזה ממכר. אבל בני המזל שנולדו לתוך הכת השלטת, הם נהנים משתייה של חלב אם ומאינפוזיה סדירה של דם טרי. זהו עולם קודר ודוחה שבו אנשים שנחטפו ונלכדו הופכים להיות ספקי המשאבים של חייליו של השליט. השליט שמבטיח לאנשיו חיי נצח בוולהאלה, אם יקריבו את חייהם למענו; שליט שיודע לפרוט על מיתרי הפאשיזם של נתיניו, ושולח אותם לקרב כשהם מלווים בהלמות תופים ובסולו גיטרה אימתני (המנוגנת בחי, על ידי הגרסה העתידנית של החצוצרן בראש המחנה) שהופך את הקרב להופעת רוק מטמטמת חושים. מילר, תמיד הסאטיריקן, מציג בפנינו מה הוא דת׳ מטאל אמיתי.

ומילר יודע גם להפוך את סרטו לבעל אמירה חברתית, מתחת לפני הפיצוצים. אם בסרטים הקודמים המלחמות היו סביב מים ונפט (צריך לזכור ששני סרטי ״מקס הזועם״ הראשונים נוצרו בסמוך למשבר האנרגיה הגדול של סוף שנות השבעים, והתחושה המערבית ששלטה אז, שהנפט הופך להיות משאב נכחד). אבל כעת, ב-2015, המשאב הכי יקר הוא בני האדם. וליתר דיוק: נשים. ״מקס הזועם״ הוא מטאפורה מפתיעה על מלחמה בסחר בנשים, ועל הקואליציה הנשית שמחליטה יום אחד לסטות מהנתיב שהוסלל לה על ידי השליט הגברי, ולברוח הצידה.

המטען שפיוריוסה מחביאה במיכלית שלה הוא נשים: שפחותיו של השליט שתפקידן הוא להרות לו ולהוליד לו את צאצאיו. הן זוכות לתנאי מחייה משודרגים, אבל הן חיות בשיעבוד. בעולם של הסרט, יש את אלה שבוזזים מהם את דמם, את אלה שחולבים מהן את חלבן, ואלה שנדרשות להפקיר את הרחם שלהן. ואותן מנסה פיוריוסה להבריח אל עולם אוטופי, חופשי וירוק, שהיא זוכרת שקיים.

מרגע שאקט הבריחה שלה נודע, כל צבא נערי המלחמה של השליט יוצא לרדוף אחריה. ואל המרדף הזה נגרר מקס בעל כורחו: הוא ספק הדם של אחד החיילים, והוא כמו הקישוט על גבי מכסה המנוע של המכונית. גם כשהוא מצליח להשתחרר מכבליו, מקס הוא גלגל העזר השתקן של פיוריוסה. זו המשימה שלה, הרצון שלה. וזה מרדף – שבנוי באופן מושלם מבחינה דרמטית ותסריטאית – שנע על ציר וקטורי אחד: ראשית לצד אחד, ואז חזור אל הצד השני. כשתכלית המנוסה מתבררת, כשמעשיו של השליט ושחיתותו נחשפת, אל המסע מצטרפים עוד דמויות בלתי צפויות, ביניהם מקס וגם אחד החיילים, מורעל מלחמה, שנקרע בין רצונו להיות שאהיד, ובין תשוקת החיים שמתעוררת בו. והצוות הזה יצטרך להכריז בנקודת המפנה הדרמטית של הסרט, האם להמשיך הלאה אל האוטופיה שנמצאת או לא נמצאת אי שם, או האם לבנות חברה חדשה וצודקת בעצמם. וזו הגאונות של ג׳ורג׳ מילר: שהופך את סרטו למעין סיפור יציאת מצרים והליכה במדבר. הוא מעיף עלינו צבעים ופעלולים ומסמא אותנו עם להטוטי המלחמה של השליט, אבל אז מטפטף לנו בעדינות עולם אחר, אנושי, ערכי ועדין, שעומד בסתירה לכל אורגיית האלימות שהוא מעצב, ושהופכת את ״מקס הזועם״ לסרט מפתיע לא רק בצורתו וביופיו, אלא גם בתכניו.

====================================

שתי הערות אגביות ולא קשורות לסיום:

א. רוצים להבין איזה מין בנאדם – שלא לומר מענטש – הוא ג׳ורג׳ מילר? הנה סיפור קטן על שתי חברות הפקה שהוקמו בתחילת שנות השמונים, על ידי שני שותפים, שרצו להפיק סרטי פעולה. באמריקה ג׳רי ברוקהיימר ודון סימפסון הקימו את סימפסון/ברוקהיימר. ובאוסטרליה ג׳ורג׳ מילר וביירון קנדי הקימו את חברת קנדי/מילר. ב-1996 דון סימפסון מת מדום לב על האסלה בביתו. מה עשה ברוקהיימר? מיד מחק את שמו של שותפו ב-13 השנים האחרונות מהלוגו והשאיר את החברה על שמו בלבד. ב-1983 ביירון קנדי נהרג בהתרסקות מסוק, ארבע שנים אחרי שהתחילה השותפות שלו עם מילר. אבל מילר השאיר, לכבודו ולזכרו, את שמו בחברה, שקרויה עד היום קנדי/מילר.

ב. זה בוודאי לא מקרי ש״מקס הזועם, כביש הזעם״ מופץ בעולם בסוף השבוע של פרשת בחוקותיי. זה הרי לא יכול להיות מקרי. פרשה קשה, מבהילה ואפילו אכזרית, שבה מוזהרים בני ישראל מפני שלל גזירות וקללות, אם הם יעזבו את האמונה באל. עולם צחיח של שממה, של מלחמה, של צמא ושל רעב, עולם שבו הורים אוכלים את ילדיהם. עולם אכזרי שבלתי אפשרי לדמיין. זאת אומרת, עד שרואים את ״מקס הזועם״. זה העולם שמפניו אנו מוזהרים. פחד אלוהים.

ציוץ