נטלי פורטמן ב״סיפור על אהבה וחושך״. צילומי סטילס: רן מנדלסון

״סיפור על אהבה וחושך״, העיבוד של נטלי ספרו לספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, הוקרן היום בפני המבקרים בפסטיבל קאן, לפני בכורתו הרשמית מחר. ובמקביל, הופצה סצינה ראשונה מתוך הסרט (שצולם בעבריתֿ בירושלים,ֿ לפני שנתיים, על ידי הצלם הפולני הגאון של זנוסי וקישלובסקי). שנתיים מזהירים אותי האנשים בתעשייה המקומית לא להתלהב מדי מהסרט, והביקורות שנכתבו היום נשמעות פושרות למדי, אבל חי נפשי, הסצינה הזאת יפהפיה בעיניי. נתחיל עם ההצצה הראשונה לסרט (למי שלא היה בקאן):

ועכשיו לביקורות:

פיטר דברוז׳ ב״וראייטי״ פושר כלפי הסרט ותוהה מה בכלל משך את פורטמן לעשות אותו. ״ברור מה משך את עמוס עוז לכתוב את הספר, שמנציח את דמותה של אמו – פחות ברור מה משך את פורטמן להקדיש שנים מחייה לעבד את הספר״. עם זאת, דברוז׳ מבין שמדובר ביצירה אישית עבור פורטמן, ילידת ישראל. באופן מפתיע, דברוז׳ משווה את הסרט הזה לעיבוד של ניר ברגמן ל״הדקדוק הפנימי״, גם הוא סרט התבגרות ירושלמי על פי ספר של סופר ישראלי בעל שם עולמי, ונותן עדיפות לסרטו של ברגמן (אותו הוא מגדיר ״אוצר״). אבל דברוז׳ פוסק שלסרט אין את האוניברסליות שהיתה בספר, ורק שמה של פורטמן ימשוך אליו תשומת לב מחוץ לישראל.

שרון ווקסמן ב״The Wrap״ מוקסמת מהעברית של פורטמן: ״לראות את נטלי פורטמן משחקת בעברית שוטפת הוא סוג של הלם מענג. כמו לראות מישהו שחשבתם שאתם מכירים היטב כשהוא עושה ג׳אגלינג עם סכינים״. אבל אז היא מוסיפה: ״הדבר הטוב ביותר שאפשר להגיד על ׳סיפור על אהבה וחושך׳ הוא שלא מדובר באסון מוחלט״. אאוץ׳. וגם את המשפט המקומם הבא: ״הסרט ללא ספק יחטוף ביקורות על כך שהוא מציג מבט חד צדדי לחלוטין של הסכסוך הישראלי-פלסטיני״ (ווקסמן כנראה לא ממש בקיאה בכתביו של עמוס עוז, או בעמדותיה של פורטמן).

נטלי פורטמן מגלמת את פניה, אמו חולת הנפש, אבל חובבת הסיפורים, של עמוס עוז

השורה התחתונה בביקורת של דברה יאנג ב״הוליווד ריפורטר״, מסכמת פחות או יותר את הלך הרוח שאני קולט מכל המבקרים: סרט פגום אך מכובד. נראה שאף אחד לא ממש אוהב את הסרט, אבל אף אחד גם לא שונא אותו (אני קורא רק את המבקרים באנגלית, מעניין איך נראות הביקורות הצרפתיות). ״עבודת בימוי רגישה אך חסרת מיקוד״, כותבת יאנג.

הבכורה של ״סיפור על אהבה וחושך״ מסיימת, למעשה, שנתיים שבהן הסתגרה פורטמן בישראל, פריז וניו יורק בזמן הצילומים ועריכת הסרט. ולכן, ההגעה שלה לקאן עם הסרט היא הזדמנות עבור מנהליה לצאת עם של הכרזות על סרטיה הבאים: פורטמן תגלם את ז׳קלין קנדי, וארבעת הימים בחייה שאחרי רצח ג׳.פ קנדי, בסרט שיביים פבלו לריין (דארן ארונופסקי היה אמור לביים פעם, כעת הוא רק מפיק). פורטמן גם תככב בסרט המד״ב הבא של אלכס גרלנד (״אקס מכינה״), ״השמדה״ (״Annihilation״). פורטמן גם תככב, לצד בתם של ונסה פאראדי וג׳וני דפ, בסרט הצרפתי ״פלנטריום״ סיפור רפאים תקופתי שתביים רבקה זלוטובסקי (צריך לזכור שפורטמן גרה כיום בפריז עם בעלה הצרפתי).

=================

גם הסרט הישראלי השני בקאן נחשף למבקרים: ״היורד למעלה״ של אלעד קידן, שזוכה בינתיים לאהדה, גם אם מעט מסויגת, מצד ״סקרין דיילי״ ו״הגרדיאן״. דן פיינרו ב״סקרין דיילי״ מתאר את הסרט כ״חסר עלילה, אבל חד אבחנה, אינטליגנטי, אירוני ולעיתים נוגע ללב״. אנדרו פולבר ב״גרדיאן״ רואה בסרט השפעות של ג׳יימס ג׳ויס, ורואה בצפייה בו מאמץ שמשתלם.

=================

אחרי שלושה ימים של פסטיבל קאן, יש סרט אחד שבינתיים מושך את תשומת לב המבקרים ואת התשואות וזהו הסרט ההונגרי, ״הבן של שאול״, סרט הביכורים של לזלו נמש (שהיה עוזר הבמאי של בלה טאר ב״האיש מלונדון״). זהו סרט שואה המתרחש בתוך זוועות מחנה הריכוז, והוא פותח בחממת התסריטיים הבינלאומית בירושלים, ומכיל את השחקן הישראלי אמיתי קידר בתפקיד ראשי (קידר מדווח מבכורת הסרט בדף הפייסבוק שלו). אם הבנתי נכון, זהו גם הסרט היחיד בכל הפסטיבל שצולם ב-35 מ״מ, וגם מוקרן מפילם, ולא בעותק דיגיטלי.

(כלומר, שלושת הסרטים האלה קשורים לירושלים: פורטמן צילמה בירושלים, קידן הוא יליד חיפה אבל בוגר סם שפיגל בירושלים, ונמש הונגרי אבל פיתח את התסריט שלו בחממה הירושלמית. בכל הקשור לקולנוע, נראה לי שתל אביב יכולה להתחיל לדרוש תקציבים של פריפריה).

ציוץ