"גודזילה מינוס אחת", ביקורת
"גודזילה מינוס אחת". We're gonna need a bigger boat
דיברתי על "גודזילה מינוס אחת" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
יש, למעשה, שתי סדרות סרטים נפרדות העוסקות באותה דמות בשם גודזילה. האחת היא סדרת הסרטים האמריקאית, שנמצאת בבעלות אולפני וורנר, שבאחרונה הוציאה את הסרט "קינג קונג נגד גודזילה", הסרט הרביעי בסדרה האמריקאית שהושקה לפני עשר שנים. הסדרה השנייה, המפורסמת יותר, היא של הסרטים היפניים, שהשנה מציינים יום הולדת 70, עם יציאת הסרט ה-31 בסדרה (יש למעשה גם סדרה שלישית, של סרטי אנימה, שהושקה לפני שש שנים וזמינה לצפייה בנטפליקס). המציאות היא שבעוד הסרטים האמריקאים, שברובם לא טובים במיוחד, מגיעים באופן סדיר לישראל (ולשאר העולם), הסרטים היפניים נותרו עניין יפני פנימי – הם שוברי קופות עצומים במולדתם, ופריטי אספנים נדירים למשוגעים לדבר מחוץ ליפן.
באופן משונה, סדרת הסרטים היפניים רק הולכת ומתחזקת מסרט לסרט, כמעין הוכחה שהמפלצת הזאת לא מפסיקה להיות אקטואלית עבור הקהל שם. ב-2016 הסדרה אותחלה מחדש עם "שין גודזילה" שלמרבה ההפתעה היה הסרט שזכה באותה שנה בפרס האקדמיה היפנית לקולנוע, שזה מפתיע בדיוק כמו אם "גודזילה נגד קונג" היה זוכה באוסקר. ובסוף 2023 יצא ביפן הסרט ה-31: "גודזילה מינוס אחת", שעשה היסטוריה כפולה – הוא גם הפך לסרט הגודזילה הקופתי בכל הזמנים וגם זכה באוסקר על האפקטים הטובים ביותר. מצביעי האוסקר כנראה התפעלו בעיקר מכמה הרבה אפקטים ממוחשבים אפשר לייצר עם תקציב הפקה של עשרה מיליון דולר בסך הכל, סכום שבאמריקה מספיק לסרט של ריצ'רד לינקלייטר, ולא לסרט מפלצות מרובה הרס.
השבוע הגיע "גודזילה מינוס אחת" לנטפליקס, וסוף סוף אפשר לראות בישראל במה מדובר, באיכות גבוהה ועם תרגום לעברית. השלב הראשון, לפיכך, הוא טיפה להנמיך ציפיות: מצביעי האוסקר קצת התלהבו יותר מדי מהאפקטים והפכו סרט מפלצות נחמד למשהו שאמור להיראות כמו תופעה תרבותית, אבל הוא – בסופו של דבר – סרט מפלצות. טוב מהממוצע, אבל עדיין בגבולות הסטנדרט. מה שכן, למי שעוקב אחרי גלגולי הדמות של גודזילה היפנית, הסרט החדש מציג נקודת מבט שונה למדי מהסרטים שקדמו לו.
גודזילה נולדה בקולנוע ב-1954. תשע שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה והטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, וכמה שנים אחרי הניסויים האטומיים של צבא ארצות הברית באיי האוקיאנוס השקט. ההנחה הרווחת היא שסדרת סרטי גודזילה נולדה ביפן כדי להתמודד עם הטראומה והחרדה בעקבות ההרס שהמיטה ארצות הברית על יפן במלחמת העולם השנייה, לא רק עם שתי פצצות האטום, אלא גם עם ההפצצות המאסיביות על טוקיו. ובעוד זה נכון במידה רבה, וגודזילה תמיד היתה מפלצת עם תכונות רדיואקטיביות, צריך להבין את הקונטקסט הרחב יותר, של גודזילה כמפלצת מיתולוגית שנולדה הרבה לפני מלחמת העולם השניה ונוגעת בחרדה היפנית מפני חורבן אימננטי – יפן היא מדינת אי שסובלת מאסונות טבע חוזרים ונשנים: רעידות אדמה, גלי צונאמי, טייפונים. כל אלה, ממילא, מילים יפניות לתיאור אסונות תוצרת יפן. ואכן, "שין גודזילה" מ-2016, שהיה כמעט סרט פוליטי שבו המפלצת מפילה את מטוסו של ראש הממשלה, עוסק לא באסון גרעיני מהעבר, אלא כזה מההווה: אסון הכור האטומי בפוקושימה מ-2011.
"גודזילה מינוס אחת" חוזר לנקודת המוצא: מלחמת העולם השנייה, אלא שפצצת האטום לא מוזכרת בו. הבמאי, טאקאשי ימאזקי (ומי שזכה באופן אישי באוסקר על האפקטים של הסרט), עושה כאן היפוך יוצא דופן, ומצטט את הסרטים שציטטו את גודזילה. יש כאן יותר נוכחות ל"המארח", סרט המפלצות הקוריאני של בונג ג'ון הו, מאשר ל"גודזילה" המקורי. ואפילו "גודזילה" של גארת אדוארדס מ-2014, שבעצמו ציטט מ"פארק היורה" של ספילברג, מורגש בסרט. כאילו שימאזאקי בכלל לא מתעניין בהיסטוריה של יפן, אלא בהיסטוריה של הקולנוע, והושפע דווקא מהסרטים שהושפעו מגודזילה. אפילו "הרוח נושבת" של מיאזאקי, שהיה סרט שהציע מבט מפויס על טייסי הקמיקזה של מלחמת העולם השניה, מורגש כאן בעיצוב דמות הגיבור.
הגיבור הוא שיקישימה (ריונוסוקה קמיקי), טייס קמיקזה פחדן שבימים האחרונים למלחמה העדיף לברוח מהטייסת שלו מאשר להתרסק לתוך משחתת אמריקאית. כשגודזילה תוקפת את האי אודו הוא קופא מפחד במקום לירות במפלצת. הסרט מציג את התקפותיה של המפלצת על טוקיו כמעין המשך ישיר של מלחמת העולם השנייה, ונוגעת בתחושה שהמלחמה הזאת אולי מעולם לא הסתיימה. אבל בעוד סרטים יפניים רבים, בוודאי סרטי אימה ומפלצות, נוגעים בעובדה שהתרבות היפנית מקדשת את המוות, מהללת את ההקרבה ומצדיעה לאלו שמתו בכבוד, "גודזילה מינוס אחת" יוצא מנקודת מבט מודרנית, מערבית, אנטי יפנית, ויוצא נגד אובססיית המוות היפנית. "חיינו בעולם שבו החיים שלנו היו זולים", אומרת אחת הדמויות בסרט, כשהיא מאשימה את ממשלת יפן בכך שהיא יצאה למלחמה באמריקה עם טנקים לא משוריינים ועם מטוסים ללא כסאות מפלט, ולמעשה הכשילה והקריבה את חייליה. זו פעם ראשונה – מבין הסרטים היפניים שאני מכיר – שהאחריות לתבוסה היפנית במלחמה מיוחסת לממשלה היפנית ולא לצבא האמריקאי. וברגע שגיבורי הסרט לומדים להעריך ולקדש את החיים, ולא להקריב אותם, או אז הם יכולים לנצח את המפלצת שמגיעה אל חופי טוקיו. מה שהם לא הצליחו לעשות כשאלה היו המפציצים האמריקאיים. גודזילה של 2024 היא התיקון של יפן, לא העונש שלה.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 4.6.2024)
