"החדר הסמוך" של אלמודובר. הדבלינאים בניו יורק תוצרת מדריד

דיברתי על "החדר הסמוך" בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

החדש של פדרו אלמודובר, "החדר הסמוך", הוא סרט יפה. יפה במובן הכי מילולי של המילה – הוא סרט נאה בצורתו, נעים לעין, מוקפד ומלוטש בעשייתו. זה הפך להיות הסטנדרט של אלמודובר: גם כשסרטיו רחוקים משיאם, הם עדיין מענגים מאוד מבחינה קולנועית. הצילום מרהיב, המוזיקה משכרת, העיצוב חושני. קצת כמו בסרטיו של ווס אנדרסון, יש בביקור בסרטיו של אלמודובר איזו נחת אסתטית, כמו ביקור בעולמו של מעצב–על, שעצם ההשקעה שלו בחיצוניות יכולה להיות מספקת. כל זאת בא לומר שיש הרבה דברים טובים ב"החדר הסמוך", אבל יופיו האסתטי מחפה בקלות על כמה ממגרעותיו. זה סרט שמבחינה רגשית הוא לא אחיד, אבל לרגע אין ספק שאנחנו בידיים של מאסטר. הסרט אף זכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה.

זהו סרטו הארוך הראשון של אלמודובר באנגלית (אחרי שני סרטים קצרים), אחרי שהכריז לא פעם שלא יביים באנגלית – למרות הצעות מפיקים אמריקאיים – כי הוא לא דובר את השפה. זה סרט דובר אנגלית שמתרחש בניו יורק, אבל צולם ברובו במדריד. אולי הוא התרצה לעשות את הסרט בכל זאת, עיבוד לספרה של הסופרת האמריקאית סיגריד נונז, כדי לשתף פעולה עם ג'וליאן מור וטילדה סווינטון, שהתקריבים שהוא מעניק להן בסרט מעידים על הערצתו (המוצדקת) למלאכתן. זה ניכר במיוחד אצל סווינטון, שאלמודובר מצלם כמה מהמונולוגים שלה כל כך מקרוב, כאילו הוא מדען שמתבונן בה מבעד למיקרוסקופ ומנסה לפענח איך היא עושה את מה שהיא עושה. וזה אכן מרתק לצפייה: סווינטון מדברת כשמצלמה צמודה סנטימטרים מפניה, ולא מזייפת לשניה. היא נוכחת בכל פריים ובכל נקבובית של עור פניה. ידענו שסווינטון היא שחקנית יוצאת דופן, אלמודובר כעת הפך את זה לעובדה כמעט מדעית, מוכחת.

התקציר העלילתי, זה שמוצג במקומות שבו מופיעים תקצירים וזה המשתמע מהטריילר, מדווח על שתי נשים, חברות ותיקות, שמחדשות את הקשר ביניהן בנסיבות עגומות: אחת מהן חולת סרטן ומבקשת מחברתה שתתלווה אליה לחודש בבית שכור בצפון ניו יורק, תהווה לה חברה ונחמה, ותהיה שם לידה כשתחליט לסיים את חייה במו ידיה. זה, למעשה, סרט על המתת חסד. אבל הסרט עצמו מעט יותר מורכב מזה, כי הוא מכיל מערכה ראשונה ומערכה שלישית שעוסקות בנושאים אחרים.

הסרט נפתח עם סצינה שבה אינגריד (ג'וליאן מור), סופרת שעסוקה בחתימות על ספרה החדש, מספרת שהיא כתבה אותו כדי להתמודד עם המוות, להבין אותו. "אני פשוט לא מצליחה להבין למה משהו חי צריך למות", היא אומרת. ואז, קצת כמו הרמה להנחתה, נכנסת לחייה מרתה (טילדה סווינטון) ומבקשת ממנה שתהיה עדה לגסיסתה. השתיים הכירו בעבר כשעבדו יחד במגזין ניו יורקי בשנות ה-80. מאז, אחת הפכה לסופרת העוסקת בבדיון, והשניה הפכה לכתבת מלחמות, שמביאה אל הכתב את המציאות בשיא חומרתה. מרתה מספרת לאינגריד על אבי בתה, שחזר פגוע נפש מהמלחמה ועזב אותה כדי לעבוד בבית חולים. "הוא רצה ללוות אנשים בשלב שהם עוברים בין החיים ובין המוות", היא מספרת. ובמידה רבה, זה גם תמצית הסרט, ואולי תמצית קריירות הכתיבה השונות של שתי הגיבורות: האחת בבדיון והשניה במציאות, אבל שתיהן נוגעות בחיים ובמוות.

זה סרט שיש בו קווי דמיון יפים עם "כאב ותהילה", סרטו של אלמודובר מ-2019, גם הוא עוסק במפגש בין שני מכרים ותיקים שמסכמים את חייהם ואת יצירתם בצל מצוקות בריאותיות, מפגש שבסופו של דבר מוליד יצירה חדשה. אי אפשר שלא לתהות שמא אלמודובר בן ה-75 מתחיל בעצמו לסכם את חייו ואת יצירתו, תחילה בסרט על שני גברים וכעת בסרט על שתי נשים. אמן המלודרמה הספרדית, שיצר את סרטיו בהשראת המלודרמה האמריקאית של דאגלס סירק, מפגיש עכשיו שתי שחקניות בבית אחד מבודד ביער בין הרים, ומתבונן בתקריבים רווי צבע בנשים, הפעם במה שנראה כמו מחווה שלו לקולנוע של אינגמר ברגמן, בין "פרסונה" ל"זעקות ולחישות". ובכלל, נדמה שמה שהעסיק את אלמודובר בסרט הזה הוא המחווה שלו לאמנות עצמה, לכוח שלה להכיל בתוכה חיים שלמים, ובעיקר תחושות של כאב והחמצה. הסרט נפתח ונסגר בחנות ספרים, והוא כמעין מסע בין ספרים, סרטים ואמנות. כשהן רואות ציור של אנשים על כסאות שיזוף מאת אדוארד הופר, הסרט מתרגם את הציור הזה לשוטים של מחווה. פריים אחר, המוצג בתור פלשאבק, משחזר ציור של אנדרו ווייאת'. השתיים צופות ב"שבע הזדמנויות" של באסטר קיטון, ואינגריד מספרת על רצונה לכתוב ספר על חיי האהבה של הציירת דורה קרינגטון, מי שכבר גולמה על ידי אמה תומפסון בסרט "קרינגטון". ומרתה מרבה לצטט את משפט הסיום של "המתים", הסיפור הקצר של ג'יימס ג'ויס מתוך "הדבלינאים", סיפור שעובד לסרט ב-1987 על ידי ג'ון יוסטון, כמחוות פרידה של הבמאי הגוסס מילדיו שהיו שותפים לעשיית הסרט. הציטוט מתוך "המתים" חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בסרט עד שנדמה שאלמודובר עושה כאן עיבוד לסיפור של ג'ויס.

המשפט הזה מאת ג'ויס – על השלג שממשיך לרדת על החיים והמתים – הופך להיות מעין מוטו של הסרט. הוא עצוב אבל לא קורע לב, מרשים אבל לא מופתי, ואת הרגש שלו הוא ממיר במשחקים אינטלקטואליים. אבל בסופו של דבר יש בו משהו שהוא ההפך מטראגי, יש בו משהו שמראה שהחיים נמשכים, על ידי כל מה שאנחנו משאירים מאחורינו – ילדים, מילים ויצירות אמנות.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 30.12.2024)

ציוץ