משמאל: "כאב אמיתי", "הנכס", "הטבעת". בגלל המלחמה ההיא, עדיין

הקולנוע הישראלי העלילתי מעולם לא עשה סרט שואה. נכון, עשו כאן סרטים על ניצולי שואה ועל התמודדות עם טראומות השואה. מ"הקיץ של אביה", דרך "פעם הייתי" ועד "החטאים", סרטים על השואה כטראומה ישראלית בהחלט נעשו. אבל לא סרטי שואה – כאלה שמתרחשים בגטאות ובמחנות הריכוז של פולין בשנות הארבעים. השואה היא חומר העיסוק של הקולנוע הלא–ישראלי – בין אם זה "רשימת שינדלר", "הפסנתרן", "החיים יפים" ו"איזור העניין". אולי זה ההבדל בין קולנוע יהודי ובין קולנוע ישראלי: קולנוע ישראל מופק בישראל ומתרחש בישראל, ובישראל לא היתה שואה. כשהבמאי של "הבן של שאול" קיווה למצוא מימון ישראלי לסרט שלו הוא לא הצליח. אף אחד בארץ לא הבין איך זה קשור לקולנוע ישראלי כשהסרט מצולם באירופה והוא דובר הונגרית. קולנוע ישראלי עוסק בתקומה, לא בשואה.

ואולי זו הדחקה: הקולנוע הישראלי נוסד ברובו על ידי צברים שלא עברו את מלחמת העולם באירופה (אפרים קישון הוא אחד מיוצאי הדופן) ואז המשיך על ידי בני הדור השני, שהשתיקה היתה מנגנון ההגנה המשפחתי הנפוץ עבורו.

אבל עכשיו קורה משהו מעניין: הדור השלישי, הנכדים של ניצולי השואה, התחילו לעשות סרטים, והם בפעם הראשונה שוברים שתיקה. רצף חסר תקדים של סרטים ישראליים הופקו בשנה האחרונה, כאלה העוסקים בשואה, והם גם משחזרים בפלאשבקים את אירועי המלחמה ההיא, ומספרים על נכדים שחוזרים לפולין או הונגריה בעקבות הסבים והסבתות שלהם. אחרי שבתחילת השנה הופץ סרטו של אסף סבן "המשלחת", שבו משלחת של תלמידי תיכון נוסעת לפולין לביקור באושוויץ, ואליה מתלווה סבו הניצול של אחד מהם, ואחרי ש"מכתב לחזיר", סרט האנימציה של טל קנטור היה מועמד לאוסקר לסרט אנימציה קצר, המגמה המשיכה עם "הנכס", סרט הקולנוע הראשון שמביימת דנה מודן, על פי הרומן הגרפי עטור הפרסים של אחותה, רותו מודן; "הטבעת", הסרט שיזם ויצר אדיר מילר (שגייס לצידו את האחים יואב ודורון פז כשותפים לבימוי). בשניהם, נכדים חוזרים לעיר שבה גדלה הסבתא שלהם וממנה נשלחה למחנות, בשניהם הצאצאים מחפשים את הפריט משם הסרט, כדי לנסות לסגור מעגל אישי היסטורי בין הילדים והוריהם, ובין המבוגרים ובין העולם והזכרונות שהם השאירו מאחור. ובאחרונה עלה בארץ הסרט האמריקאי "כאב אמיתי" שביים ג'סי אייזנברג שבאורח פלאי מספר סיפור כמעט זהה: שני בני דודים מצטרפים לטיול מאורגן בפולין, טיול שואה בין גטאות ומחנות, ושניהם מנצלים את הטיול הזה כדי למצוא את הבית שהיה פעם של סבתא שלהם.

בתוך חודש שלושה סרטים ישראליים ואמריקאים עם קווי עלילה דומים, שלושתם סרטי מסע זוגיים למזרח אירופה, נכדים בעקבות זכרונות הסבתא. הנקודה הכי מעניינת שמשותפת לשלושתם היא העובדה שהם, במידה רבה, קומדיות. או לפחות דרמות כואבות שמשתמשות בלא מעט הומור. נקודות החיבור בין הסרטים רבות ומפתיעות: ההגעה של גיבורי "כאב אמיתי" למחנה הריכוז מכילה רגעים שמזכירים את "המשלחת", וגיבורי "הנכס" ו"הטבעת" מוזהרים שוב ושוב לא לדבר עברית, בימים אלה, מחשש לאנטישמיות, ומבקרים בבית קברות מקומי. לסרטים האלה יש גם קהל לא צפוי: את "הנכס" ראו כבר 30,000 איש, ו"הטבעת" הביא כבר 100,000 צופים. יש להניח שגם "כאב אמיתי" ימשוך אליו צופים ישראליים, שירצו לראות איך שני כוכבי קולנוע מברוקלין מטפלים בנושא שנראה לנו מקומי מאוד. לשלושת הסרטים האלה אפשר לחבר גם את הסרט "מסע שורשים", שהופץ בארץ בתחילת השנה שעברה, עם לינה דנהאם שמגלמת עיתונאית שיוצאת לטיול היכרות בוורשה, עיר הולדתו של אביה ניצול השואה (סטיבן פריי). קשה להתחמק מהתחושה שהסרטים האלה צולמו באותם מלונות, באותם רחובות, ובכולם נדמה שהיוצרים משתמשים ביצירה לא רק כדי להנציח את זכר הסבים והסבתות, אלא גם כדי לחקור אותה ולהתוודע אליה. הגל הזה עוד לא נגמר: השבוע יגיע למסכים גם הסרט "סודה", שבו ארז תדמור ("בחורים טובים") מספר סיפור תקופתי בהשראת סבתא שלו, ניצולת שואה, סיפור שמתחיל עם פלאשבק מצמרר בערבות המושלגות של אוקראינה.

**************

באוקטובר הוצג "כאב אמיתי" בהקרנת טרום בכורה בניו יורק. ג'סי אייזנברג, שכתב וביים ומשחק בתפקיד הראשי, הגיע להציג את סרטו יחד עם קירן קולקין (שגילם את רומן רוי ב"יורשים") שמשחק לצידו בסרט ומגלם את בן דודו. שניהם מגלמים נכדים לסבתא שהלכה לעולמה, ולכל אחד מהם יש זכרונות שונים ממנה. המסע שלהם לפולין נועד לחזק את הקשר ביניהם שנותק, לא פחות משהוא נועד לעזור להם לכבד את זכרה של סבתם. "הסרט הזה נוצר בהשראת מסע שורשים שעשיתי עם אשתי בפולין ב-2018", אמר אייזנברג לקהל שהגיע לסרט, "נסענו לראות איפה גרה סבתא שלי. הגענו לבית שלה וגילינו שזה סתם בית. צילמתי אותו ושלחתי לה את הצילום והיא ענתה לי 'כן, זה כנראה הבית הזה'. מה שלי נראה חשוב, לה זה לא באמת הזיז".

חברת סרצ'לייט (בבעלות דיסני) קנתה את זכויות ההפצה של הסרט הקטן הזה בעבור עשרה מיליון דולר אחרי בכורתו השנה בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה אייזנברג בפרס התסריט. זה סכום כסף משמעותי לסרט שעוסק לא מעט בזהות היהודית של גיבוריו, בשנה שבה אמריקה חווה עלייה באירועים אנטישמיים וסרטים הקשורים ליהדות הופכים למטרה עבור מפגינים פרו–פלשתינאים. זו אולי הסיבה לכך שאייזנברג, בשיחות שלו על הסרט, מרבה לדבר על כך שזה מסע של שני בני דודים, ומקטין את האלמנט היהודי ואת עלילת השואה בסרט (ג'ניפר גריי, בייבי מ"ריקוד מושחת", מופיעה בסרט בתפקיד קטן כאחת המשתתפות במסע לפולין). אבל צריך להגיד את זה בגלוי, ואף להעריך את אייזנברג על כך: הסרט שלו בהחלט עוסק בשאלה מה זה אומר להיות יהודי בימינו ומפגיש על אותו אוטובוס תיירים יהודים אמריקאים חילוניים, אפריקאי שהתגייר ומורה דרך נוצרי. כולם מביטים בחוויה היהודית כתיירים מבעד לחלון ראווה, ורק אחד מהם, הדמות שמגלם קולקין, מנסה למצוא דרך אמיתית וכנה להתחבר לכאב של אירועי השואה, האסון שקרה למשפחתו, ודרך זה להתמודד עם הכאב האישי של מצוקות חייו (התרגום לעברית מחמיץ את כפל המשמעות, כי "A Real Pain" הוא גם "קוץ בתחת"). אייזנברג כתב תסריט נבון ורגיש אבל מול הקהל מתברר שהוא נוירוטי, תזזיתי וכפייתי בדיוק כמו הדמות שהוא מגלם, וקולקין – שכמעט ולא אמר מילה – הוא הסטואי, האדיש.

הסרט, שהופק על ידי אמה סטון, מומן בחלקו על ידי קרן קולנוע פולנית, והמפיקה השותפה הפולנית שלו חתומה על "איזור העניין" ו"אידה" זוכי האוסקר, ועל "יוני אפס" ו"כנס העתידנים", קופרודוקציות ישראליות. לשיתוף פעולה עם כסף פולני יש מחיר: החוק הפולני אוסר על אזכור העובדה שפולנים השתתפו בהרג יהודים בשואה, ולכן סרטים כמו "כאב אמיתי" ו"המשלחת" מקפידים להזכיר שלמרות שאושוויץ ומאידנק היו בפולין, את ההשמדה ביצעו רק הנאצים הגרמנים. שיכתוב היסטוריה בעבור אתרי צילום והשתתפות במימון.

גם "הטבעת" של אדיר מילר עוסק באופן שבו השואה משפיעה על הזהות היהודית של בני הדור השני והשלישי. מילר מגלם אב שחזר בתשובה שמזמין את בתו (ג'וי ריגר, שכבר יצאה למסע במזרח אירופה בעקבות השואה גם ב"החטאים" וגם ב"יוני אפס") להתלוות אליו להונגריה, לנסות לחמם את היחסים המנותקים ביניהם ולמצוא טבעת שסבתא שלה (תיקי דיין) איבדה בימי המלחמה. האב המתחזק צריך להתמודד עם העובדה שבתו לסבית וללמוד לקבל אותה ואת בת זוגה (הספורטאית ירדן ג'רבי, בליהוק מפתיע לטובה, מגלמת את בת זוגה של ריגר). מילר, שמצליח לייצר שילוב יפה בין דידקטיות ובין רצון להטביע את הצער בהומור כמעט כפייתי, עושה כאן סרט שהוא מצווה: הוא לא מוכן לתת לשואה להישכח. אני מזדהה מאוד עם הסנטימנט הזה ומצדיע למילר על הסרט שלו: כמוהו, גם אני בחרדה עצומה שיום יבוא, עוד דור או שניים או שלושה, והשואה תודחק או תוכחש, תישאר פולקלור של יהודים שיגידו שבדו הכל מליבם. הסיפורים של ההורים והסבים והסבתות שלנו יישכחו, הקהילות שנמחקו מעל פני האדמה יימחקו גם מהזיכרון. מילר משתמש בכוח שיש לו כבדרן מפורסם (ושחקן דרמטי מוכשר) למשוך לסרטו המושקע והמרשים קהל שיבוא בשביל הצחוקים ויקבל גם מנת היסטוריה על הדרך. מילר לא יכול להפסיק להצחיק, אבל יש בסרטו תחושה של עצב תהומי, והשילוב הזה חונק את הגרון.

"הנכס", עם הצילום יפה התואר של ירון שרף, עוסק בכך שניצולי שואה לא רק חווים פוסט–טראומה, לפעמים הם פשוט מתגעגעים לבית שהיה להם, לאהבות שנלקחו מהם. שרון סטרימבן, שהתגלתה ב"כל מה שאני יכולה" וגונבת כאן את ההצגה משחקנים מנוסים ומבוגרים ממנה, מגלמת את הנכדה שמלווה את סבתה (רבקה מיכאלי) לבירור נדל"ני בוורשה. האחיות מודן יצרו סרט מסע אורבני אפיזודי שלא חושש להיות גם רומנטי. השואה עדיין נוכחת ברחובות ואי אפשר להימלט ממנה, אבל שתי הנשים יוצאות למסעות נפרדים במציאות שלרגעים נראית אירונית וסוריאליסטית. שני הסרטים האלה יוצאים בסמיכות זה לזה, וההמלצה החד משמעית היא לצפות בשניהם. "הנכס", "הטבעת" ו"כאב אמיתי" הם כמו שלושה בני דודים שיצאו למסע משותף בעקבות אותו זכרון, אותה טראומה, אולי אפילו אותה סבתא. מדהים איך סרטים כה דומים הם גם כה שונים וכולם הופקו כמעט במקביל, וכולם אומרים משהו על האופן שבו לריך ךהיאחז בקשרי המשפחה כיום, בעודם בחיים, לזכר המשפחה שאבדה בשואה. מדהים איך איך יוצרים, שמזוהים עם טלוויזיה והומור, מטפלים באופן דומה אך שונה בנושאים דומים. בשלושה סרטים שבסופו של דבר – בין בדיחה לבדיחה, בין פאנץ' לפאנץ' – נוגעים בכאב אמיתי.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 1.12.2024)

ציוץ