"בידוק". מת להיות "מת לחיות"

קצת לפני חג המולד עלה בנטפליקס סרט המתח "בידוק" ("Carry On"), שמתרחש כולו בשדה התעופה של לוס אנג'לס בחג המולד עצמו, ושלא הופיע אצל אף אחד ברשימת הסרטים הטובים של השנה. ובכל זאת, עד ששנת 2024 הסתיימה נטפליקס הכריזה שהוא הפך לסרט הנצפה ביותר שלהם באותה שנה, ולאחד מחמשת הסרטים הנצפים ביותר בתולדות שירות הסטרימינג, עם כ–150 מיליון צפיות (במקום הראשון: "אזהרה אדומה" עם גל גדות).

אם "בידוק" היה יוצא בישראל בבתי הקולנוע, ואם בתפקיד הראשי היה מלוהק ליאם ניסן, הוא היה מוכר כאן 300,000 כרטיסים. איך אני יודע? כי זה מה שקרה עם סרט קודם שאותו במאי ביים לפני עשר שנים שמתרחש כולו במטוס, "נון סטופ". הבמאי הוא ז'אומה קולייט–סרה, במאי אקשן סימפטי שביים ארבעה סרטים עם ליאם ניסן ובשנים האחרונות ערק לזרועותיו דוויין ג'ונסון ("קרוז בג'ונגל", "בלאק אדם"). קולייט–סרה הפך את זה למומחיות שלו לביים מותחנים קומפקטיים בלוקיישנים מצומצמים: מטוס ב"נון סטופ", רכבת ב"הנוסע" וחוף ים ב"מים לא שקטים" עם בלייק לייבלי וכריש. ועכשיו: טרמינל שלם בשדה התעופה, מעמדות הכרטוס, דרך עמדות הבידוק הבטחוני, אל חדרי הצוות באגפים האחוריים ועד למסועי שינוע המטענים ומיונם באיזורים הלוגיסטיים של נמל התעופה.

צריך להגיד בכנות: "בידוק" הוא סרט מותח. הוא ערוך מצוין, יש לו קצב אינטנסיבי והוא אכן מצליח לסקרן את צופיו איך הגיבור שלו יצליח לצאת מהבלאגן שאליו הוא נקלע. אבל הוא גם מתסכל בכתיבה העצלה והלא חכמה שלו, ומאכזב עם הנוכחות נטולת הכריזמה של טארון אג'רטון ("רוקטמן") בתפקיד הראשי. ג'ייסון בייטמן בתפקיד הנבל הוא הברקה, אבל גם כאן מדובר בדמות שכתובה באופן מכאני וצפוי. אג'רטון מגלם סוכן רשות שדות התעופה הממונה על שיקוף כבודת היד של העולים לטיסות, כשהוא מקבל איום מאדם שהוא לא רואה, שעליו להעביר במכונת השיקוף טרולי עם מטען נפץ עליו אחרת אשתו תירצח. למרות שהסוכן מבין שבזאת הוא חורץ את גזר דינם של מאות נוסעים על גבי המטוס, הוא מסכים לזה.

היו שניסו להשוות את הסרט ל"מת לחיות" בשדה התעופה ("מת לחיות בשדה תעופה" הוא, למעשה, התקציר של "מת לחיות 2"), אבל ההשוואה הזאת רק מחלישה את "בידוק" עוד יותר. כי בעוד שאני מוכן להודות שהסרט אפקטיבי מאוד ביכולת שלו ליצור מתח, הוא גם נשען על תסריט מביך מרוב שהוא בנוי באופן טכני, כמעט שרירותי. הסיבה ש"מת לחיות" הוא עדיין אחד מיצירות המופת של סרטי הפעולה לא קשורה רק למתח וללוקיישן, אלא לעובדה שהסרט יצר סט קבוע של חוקים עם תחילתו, והגיבור היה צריך להתמודד איתם למשך כל השעתיים הבאות. לעומת זאת, "בידוק" עושה לעצמו עבודה קלה ועצלה: בכל רבע שעה התסריטאי שובר את הכלים ומשנה את החוקים. כל פעם שהגיבור נקלע לבעיה, הוא פותר אותה ברגע האחרון באמצעות אלמנט שלא היה קיים שם קודם ושהופיע באופן נוח מאוד (עבורו, מתסכל עבורנו) בשביל אותו רגע. ואם כבר השוואות לסרטים טובים ממנו, הרי שכל סצינת המרדף בין מסועי הכבודה באחורי הקלעים של הטרמינל מזכירה בכלל את סצינת השיא המצוינת של "צעצוע של סיפור 2", לא "מת לחיות 2".

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 12.1.2025)

ציוץ