"Better Man, סיפורו של רובי וויליאמס", ביקורת
"Better Man, סיפורו של רובי וויליאמס". כוכב הקופים
דיברתי על "Better Man" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
2024 היתה שנה מעניינת מאוד לביוגרפיות מוזיקליות לא צפויות*. תחילה יצא "Piece By Piece", סיפור חייו של המוזיקאי פארל וויליאמס, שמסופר במתכונת רגילה של סרט תיעודי מבוסס ראיונות על אדם מוכשר ומצליח שצמח מעיירה קטנה במערב ארצות הברית במשפחה נטולת משאבים, החידוש היה שהסרט הזה נעשה כולו באנימציה של לבני לגו, סרט תיעודי בלגו. וכעת מגיע לבתי הקולנוע "Better Man", סיפור חייו של רובי וויליאמס שגם הוא מסופר במתכונת קולנועית לכאורה סטנדרטית – שוב, ילדות מאתגרת ולא מבטיחה, בעיירה קטנה ומשפחה מפורקת בצפון אנגליה, שהולידה קריירת פופ ענקית – לא במתכונת שונה במיוחד מ"רוקטמן" על אלטון ג'ון או "רפסודיה בוהמית" על פרדי מרקיורי. אבל הפעם את המתכונת הלכאורה סטנדרטית מלווה החלטה אמנותית מקורית אך גם גחמנית: את דמותו של רובי וויליאמס מגלם קוף שימפנזה. וכך, שני סרטים שונים לחלוטין על כוכבי פופ שאוקיינוס מפריד ביניהם, נושאים כמה נקודות השקה, מלבד העובדה שלשני האנשים האלה יש אותו שם משפחה: שניהם סרטים שהיוזמה להפקתם באה מהכוכבים עצמם, ושהם לא חיכו שיעשו עליהם סרט אחרי מותם או קרוב לגיל הפנסיה, בבחינת פרס מפעל חיים, אלא עבור שניהם זו מתנת יום הולדת 50 עצמית. המעניין הוא שבשניהם פניו של הכוכב לא נראים. האחד מסתתר מאחורי לבני לגו מונפשים, השני מאחורי קוף דיגיטלי. יש כאן, לפיכך, אקט סותר של אגו וענווה, נרקיסיזם וצניעות. ובמילים אחרות: שני הסרטים האלה הם חלק מהאמירה היצירתית של המוזיקאים האלה – לא פורטרט קולנועי, אלא אלבום סולו ויזואלי המסופר בגוף ראשון.
במקרה של רובי וויליאמס ב"Better Man" – שם הסרט לקוח מאחד משיריו של וויליאמס – מדובר באחת ההפתעות הגדולות של השנה (החולפת: הסרט יצא ברחבי העולם ממש בדקות האחרונות של 2024), בעיקר כי מה הסיכוי שהקוקטייל הזה יהיה מוצלח: מי בכלל מתעניין בסיפור חייו של רובי וויליאמס, ומה הסיכוי שההחלטה לגלם אותו באמצעות קוף תהיה יותר מגחמה מביכה? ובכן, לא. מדובר בהברקה. וויליאמס, שמקריין את הסרט בקולו, מבהיר בפתיחה: אני רוצה שתראו אותי כפי שאני רואה את עצמי – אדם פרימיטיבי, חייתי, לא מפותח, טרום–ניאנדרתל. קוף. אבל התוצאה – שמושגת באמצעות אפקטים דיגיטליים מרשימים מאוד וכוריאוגרפיה מרהיבה – יוצרת אמפתיה בלתי רגילה כלפי דמות לא מעוררת אמפתיה. האם סיפורו של וויליאמס כה שונה מכל סיפור של מצלחין פופ אחר, שמנסה להצדיק את הצלחתו בכך שרצה לזכות באהבת אביו? כנראה שלא. אבל למזלו של וויליאמס עמד לצידו הבמאי מייקל גרייסי (שכבר ביים לפני שבע שנים את המיוזיקל "האמן הגדול מכולם") שהפך את הסיפור השגרתי הזה לסרט מוזיקלי מחשמל. האפקטים עתידניים, אבל המחשבה הקולנועית נטועה במיוזיקל הקלאסי, שבה השירים הם מנועי הרגש. וגרייסי עושה שימוש מצוין בשיריו של וויליאמס כדי לבטא בדידות בילדות, התאהבות בבגרות ובעיקר אופוריה ואקסטזה ברגעי השיא וההצלחה. השיר "Rock DJ", שמלווה את הסצינה שבה חברי להקת טייק ד'אט, להקתו של וויליאמס, מוחתמת בחברת תקליטים, הוא אחת הסצינות המוזיקליות הנפלאות, בשנה שגם ככה היתה מלאה בסצינות מוזיקליות מצוינות. וויליאמס – כמו כל כוכב שחייו ראויים לביוגרפיה – זכה להצלחה עליה חלם, ושאותה השמיד מיד עם אלכוהול, סמים והתנהגות אנושית איומה. אחרי טיפול באלכוהוליסטים אנונימיים הוא התבקש לחזור לאנשים שבהם פגע ולבקש את סליחתם. הסרט הזה הוא מעין וידוי קולקטיבי, לא רק מול עמיתיו וחבריו לשעבר, אלא מול הקהל שלו, מאת אמן שסוחב עליו לא מעט שנאה עצמית, שהופך את הווידוי שלו למריר ומרובה הלקאה עצמית, ולאו דווקא האדרה עצמית. בזכות בחירה אמנותית לא צפויה אחת, וכישרון בימוי מפתיע, יצא מזה סרט יפה.
(* – ויבול הביוגרפיות המוזיקליות הקולנועיות של 2024 לא נגמר: אחד הסרטים הבולטים בעונת הפרסים הזאת הוא הסרט "Kneecap" על להקת רוק אירית באותו שם, "מריה", על מריה קאלאס, בדרך אלינו, ובעוד חודש תגיע ארצה הביוגרפיה הקולנועית על בוב דילן, עם טימותי שאלאמה בתפקיד הראשי, וגם היא מלאה החלטות בימוי לא צפויות שראויות לעיון ולדיון).
==============
נ.ב: אחרי פרסום הביקורת הזאת ואחרי שהסרט הופץ ברחבי העולם התברר שהוא כישלון קופתי קולוסאלי למדי. הקהל פשוט לא התעניין. הגימיק עם הקוף לא משך קהל (אולי אפילו הרתיע אותו) וכנראה שרובי וויליאמס כבר לא ממלא אולמות. לא משנה – הסרט הוא הברקה וכשסרט מקורי הופך לסוד ליודעי ח"ן מעטים, כך נולד סרט פולחן, כזה שבעוד שנים קהל חדש יתקל בו ויגיד "וואו, איך לא שמעתי על הסרט המטורלל הזה לפני כן?".
(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 5.1.2015)
